חוקת הודו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל הודו
ערך זה הוא חלק מסדרת
ממשל ופוליטיקה של הודו

החוקה ההודית היא החוק העליון של הודו. החוקה מגדירה את עקרונות המשטר ואת המבנה, הסמכויות, החובות ואופני הפעולה של מוסדות השלטון במדינה. בנוסף, קובעת החוקה את זכויות היסוד של האזרחים ואת חובותיהם כלפי המדינה. החוקה ההודית היא החוקה הארוכה בעולם. שר המשפטים הראשון של הודו העצמאית, בהימרו רמג'י אמבדקאר, נחשב למי שהשפיע ביותר על עיצובה וניסוחה. החוקה אושררה רשמית בבית הנבחרים ב-26 בנובמבר 1949 ונכנסה לתוקף ב-26 בינואר 1950.

ניסוח החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1946, ערב קבלת העצמאות ההודית, כונסה האספה המכוננת של הודו, שתפקידה העיקרי היה לגבש חוקה למדינה החדשה. האסיפה הטילה את המשימה על ועדת הניסוח (drafting committee), שאמבדקר מונה לעמוד בראשה. אמבדקר נחשב למי שהשפיע ביותר על עיצוב החוקה ועקרונותיה ולמנסחה המרכזי. מהלך כתיבתה של החוקה נמשך שלוש שנים. הוא החל בדצמבר 1946, שבעה חודשים לפני הפיכתה של הודו למדינה עצמאית, והסתיים בינואר 1950, עם כניסתה של החוקה לתוקף. האספה המכוננת מנתה יותר מ–300 נציגים שפעלו במסגרת של 15 ועדות שונות, שבכל אחת נדונו סעיפים שונים של החוקה. ועדת הניסוח, ובראשה אמבדקר, איחדה בין הסעיפים השונים, ולעתים שינתה את הנוסחים שנוצרו בוועדות.

החוקה משקפת במידה רבה את תפיסת עולמו הפוליטית והחברתית של אמבדקר, שהיה בן לקסטת הדלית (המכונה גם קסטת הטמאים) וביקש להשתמש בכתיבת החוקה למען ביטול שיטת הקסטות בחברה ההודית[1]. אמבדקר דגל בשוויון לבני כל הקסטות ולנשים, והחזיק בעקרונות של דמוקרטיה ליברלית. הוא התנגד להצעה שעלתה במהלך דיוני האספה המכוננת להגדיר את הודו במפורש כמדינה סוציאליסטית בסעיף הראשון של החוקה וטען, שהגדרה כזו "תהרוס את הדמוקרטיה", משום שהיא תכבול מראש את הממשלה לתפיסה כלכלית אידאולוגית מסוימת. ההגדרה של הודו כמדינה סוציאליסטית הוכנסה לבסוף לחוקה בשנת 1976, עם אימוץ התיקון ה-42 לחוקה.

ההצלחה של חברי האספה המכוננת ליצור תשתית חוקתית דמוקרטית להודו בולטת לנוכח האתגרים המורכבים שהקשו את המהלך — אתגרים שבמדינות אחרות הביאו ליצירת משטרים רודניים: תנאים כלכליים ירודים של מדינה מתפתחת, העדר השכלה מינימלית בקרב מרבית התושבים וחברה שסועה מבחינה אתנית, לשונית, דתית ומעמדית. יתר על כן, ניסוח החוקה החל בתנאים של ריבונות חלקית, כשהכוחות הבריטיים עדיין שלטו בהודו וממשלת בריטניה הכתיבה את מנגנון הבחירה של חברי האספה ואת פרוצדורות הדיון, והמשיכה תוך כדי חלוקתה האלימה של הארץ לשתי מדינות נפרדות — הודו ופקיסטן[1].

אימוץ החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האספה המכוננת של הודו קיבלה את החוקה ב־26 בנובמבר 1949. הודו נהייתה לרפובליקה חילונית בחבר העמים הבריטי לאחר שאישרה את החוקה, ב־26 בינואר 1950.

מקורות השראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה מבוססת על חוק ממשלת הודו משנת 1935. בנוסף, מנסחי החוקה שאלו מרכיבים מסוימים מדמוקרטיות מערביות שונות:[2]

עיקרי החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנוסח המקורי של הפתיח לחוקת הודו (לפני שינויי הנוסח של התיקון ה-42 לחוקה), בעבודת אמנות מאת ב"ר סינהה

החוקה ההודית היא החוקה הארוכה בעולם. עם אימוצה ב-1950, כללה החוקה 395 סעיפים ו-12 נספחים. לאורך השנים תפחה החוקה ונוספו לה תיקונים רבים. נכון לשנת 2016 יש בה 25 חלקים ובהם 448 סעיפים, 17 נספחים ו-100 תיקונים.

עקרונות מנחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה נותנת ביטוי למספר עקרונות המגדירים את קווי המתאר של המשטר כדמוקרטיה פרלמנטרית, פדרלית, חילונית וסוציאליסטית[3]. עקרונות אלה באים לידי ביטוי בפרק הרביעי ובפתיח לחוקה:

אנו, העם ההודי, משהתחייבנו לייסד את הודו כרפובליקה עצמאית, סוציאליסטית, חילונית ודמוקרטית, ולהבטיח לכל אזרחיה: צדק חברתי, כלכלי ופוליטי; חופש מחשבה, ביטוי, אמונה, דת ופולחן; שוויון לפני החוק ושוויון הזדמנויות; ולקדם בין כולם אחווה הדדית, המבטיחה את כבוד הפרט ואת אחדות האומה ושלמותה; באספה מכוננת זו ביום עשרים וששה בנובמבר 1949, מאמצים, מחילים ומעניקים לעצמנו חוקה זו.

זכויות יסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זכויות היסוד נועד להבטיח את זכויות הפרט אל מול הרשות המבצעת ואל מול סמכויות המחוקק. בשונה מהעקרונות המנחים, לזכויות היסוד מעמד מחייב ואפשר לאכוף אותן. הנוסח המקורי של החוקה הבטיח שבע זכויות יסוד: שוויון בפני החוק, חירויות הפרט, הזכות שלא להיות מנוצל, חופש המצפון והדת, הזכות לתרבות למיעוטים, הזכות לקניין (איבדה את מעמדה כזכות יסוד בתיקון ה-44 לחוקה בשנת 1978), הזכות לסעד משפטי. החוקה אינה רואה בזכויות כלכליות זכויות יסוד, ונעדרת מהן גם הזכות לחינוך.

מבנה המשטר ומוסדות השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לחוקתה, הודו נשלטת ידי מערכת פרלמנטרית. הפרלמנט ההודי (הידוע בשמו סנסאד) מורכב משני בתים: הבית העליון - רג'יה סבהה (מועצת המדינות) והבית התחתון - לוק סבהה (בית העם). הכח הביצועי הלאומי האמיתי מרוכז בידי מועצת שרים (Union Council of Ministers), המונהגת על ידי ראש ממשלת הודו ואחראית כלפי הלוק סבהה.

הממשלה מפעילה כוחות מנהליים נרחבים בשם נשיא הודו, אשר תפקידיו הם במידה רבה טקסיים. הנשיא וסגנו נבחרים באופן בלתי ישיר אחת ל־5 שנים על ידי מועצה בוחרת מיוחדת. סגן הנשיא תופס את תפקיד הנשיאות במקרה של מוות או התפטרות של הנשיא המכהן.

המבנה הפדרלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שהחוקה קובעת כי הודו היא רפובליקה פדרלית, היא נותנת לממשל המרכזי כוח רב יותר באופן ניכר מאשר למדינות המרכיבות את האיחוד. הממשל המרכזי יכול לפטר ממשלות של מדינות אם אף מפלגה אינה מסוגלת ליצור ממשלה בראשותה, או בהתקיים סעיפים מסוימים המוגדרים בחוקה.

הודו נחלקת ל-29 מדינות (State) ו-7 טריטוריות איחוד (Union territory). למדינות יש ממשלות נבחרות משל עצמן, שבראשן עומד שר ראשי (Chief Minister), בעוד שטריטוריות איחוד נשלטות על ידי פקיד הממונה על ידי השלטון הפדרלי המרכזי. בתי המחוקקים של כמה מהמדינות מורכבים משני בתים, בדומה לפרלמנט הלאומי. השרים הראשיים של המדינות אחראיים בפני בתי המחוקקים באותו אופן בו ראש הממשלה אחראי בפני הפרלמנט.

בכל מדינה ממונה בנוסף בידי הנשיא מושל (Governor), העשוי להיות בעל כוח רב בהיותו מפוקח על ידי הממשלה המרכזית. הממשלה המרכזית מפעילה על הטריטוריות המאוחדות כוח רב יותר מאשר על המדינות, אם כי חלק מטריטוריות אלו צברו כוח רב יותר מאשר אחרות בניהול ענייניהן העצמיים. לשלטונות המקומיים בהודו יש פחות אוטונומיה מאשר למקביליהם בארצות הברית. כמה מדינות מנסות להחיות את המועצות הכפריות המסורתיות ("פנצ'איאטים"), במטרה לקדם את ההשתתפות העממית בדמוקרטיה ברמה הכפרית. נכון לשנת 2005, רוב תושבי הודו עדיין מתגוררים בכפרים.

מצב חירום[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק 18 בחוקה מסמיך את הנשיא להכריז על מצב חירום בהודו כולה או מקצתה בשלושה מקרים של איום על המדינה, שלמותה או יציבותה: (1) כאשר הנשיא משוכנע שמלחמה, תוקפנות חיצונית או התקוממות פנימית מאיימות על המדינה, (2) איום על היציבות הפיננסית או מצב האשראי של הודו, (3) בגין "אי סדרים פנימיים". בסעיף 365 נקבע, כי בסמכות הנשיא להכריז על מצב חירום באחת ממדינות האיחוד וליטול על עצמו את ניהול אותה מדינה - מצב הנקרא שלטון הנשיא (President's Rule). ניצולו התכוף של סעיף זה היווה מקור למתיחות וביקורת רבה מצד מתנגדי מפלגות השלטון לאורך שנות קיומה של הודו.

תיקונים לחוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשורים שחלפו מאז הוקמה אימצה הודו 94 תיקונים לחוקה.

במחצית שנות ה-70 של המאה העשרים הכריזה ראש ממשלת הודו, אינדירה גנדי, על מצב חירום. בשנים 19751977 הופעל משטר החירום, שהשעה למעשה את המשטר הדמוקרטי. במהלך התקופה בוצעו תיקונים רבים לחוקה, שהגבילו את כוחה של מערכת המשפט ומנעו בקרה שיפוטית על פעולות המשעות את אכיפת זכויות היסוד. תיקון 42 לחוקה קיצץ בסמכויות הרשות השופטת, חיזק את הפרלמנט והוסיף סמכויות לממשלה המרכזית.

בבחירות 1977 גברה מפלגת הג'אנטה על מפלגת הקונגרס ותיקנה את רוב השינויים שנעשו בחוקה בזמן משטר החירום. כן נוסף תיקון 44 לחוקה, המגביל את סמכות הנשיא להכריז על מצב חירום שאינו קשור להתקפה מבחוץ.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חוקת הודו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 חגי לרנר, על תפקיד החוקה בתנאים של אי-הסכמה לאומית: מבוא לנאומו של ב"ר אמבדקר באספה המכוננת של הודו בנובמבר 1948, תיאוריה וביקורת, 44, קיץ 2015, עמ' 289-295
  2. ^ פ"ר קומרסוואמי, הודו: דמוקרטיה בחברה משוסעת, האוניברסיטה הפתוחה, 2009
  3. ^ ההגדרות חילונית וסוציאליסטית נוספו ב-1976, בתיקון ה-42 לחוקה