משתמש:דורין נופר ניצן/טיוטה
אטון, מפעל אריגה משפחתי הוקם בארץ ישראל, לפני קום המדינה ע״י ד"ר פאול הורן, בן למשפחת תעשייני טקסטיל בגרמניה, בוגר לימודי טקסטיל וד״ר למשפטים. המפעל הוקם בשנת 1934 בתל אביב ולאחר כמה גלגולים עבר ליבנה בשנת 2001, שם פעל עד לסגירתו ב 2019. עם הקמתו בארץ ישראל, יצרו במפעל אריגים למטליות ניקוי. עם השנים נכנסו ליצור אריגים לבדי ריפוד, וילונות וכיסויי מיטה ובמשך 85 שנים היה מפעל האריגה אטון, יצרן מומחה ביצור אריגי ז'קארד לריפוד ועיצוב פנים לבית למרחבים ציבוריים ובתי מלון. הייצור במפעל התבסס על מומחיות בתחומי העיצוב הטכנולוגיה וניהול עסקי של ייצור טקסטיל, כולל שוק רחב לייצוא.
היסטוריה של המפעל ותעשיית הטקסטיל[1][עריכת קוד מקור | עריכה]
להתפתחות ענף הטקסטיל, בארץ ישראל, הייתה השפעה חשובה על התפתחות התעשייה המקומית, המכנית המודרנית, והתפתחות הכלכלה, התרבות והחברה. בעלייה הרביעית (1924-1931) שכונתה 'עליית הטקסטיל' היגרו לארץ יצרני טקסטיל בעלי ידע מקצועי תוך העתקת מודל יצור משפחתי של חרושת טקסטיל ותעשיית מחט יהודית באירופה.[2] בתקופה זו נמנעו מוסדות ההנהלה הציונית, מתמיכה במימון ענף הטקסטיל, בארץ ישראל. הידע המקצועי של העולים, לעיתים נקרא 'הדגם הפולני', נוסד בארץ ישראל על ידי יהודי פולין רבים מהעיר לודז' וסביבתה, שהחזיקו מפעלים בבעלותם באירופה, עוד לפני מלחמת העולם השנייה, תוך יצירת המשכיות ושיתופי פעולה עם ההגירה לארץ ישראל. רבים ראו בענף הטקסטיל אבן פינה של התיעוש המודרני בארץ ישראל וחזו עתיד מזהיר בתחום זה.[1]
בעלייה החמישית (1932–1939) היגרה לארץ ישראל קבוצה של אנשי מקצוע, שרכשו השכלה ומיומנות במוסדות להשכלה גבוהה באירופה. הגירה זו הגיעה ברובה ממזרח אירופה, פולין צ'כיה וגרמניה, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון. רוב אנשי העלייה החמישית, התיישבו בירושלים, תל אביב וחיפה. ענף הטקסטיל סיפק מקור תעסוקה ופרנסה משמעותי, וכלל את מקצועות ההלבשה (חייטות, תפירה, גיהוץ) תעשיית הקונפקציה (Ready to wear) ויזמות של תעשייני טקסטיל כמו יצרני אריגה סריגה וצביעת בדים. בשנת 1930 נבחר התעשיין והבעלים של מפעל לודז'יה, אריה שנקר, לנשיא הראשון של התאחדות התעשיינים בארץ ופעל במסגרתו 29 שנים. בשנות השלושים והארבעים התבססה תעשיית הטקסטיל בארץ והוקמו מפעלים משפחתיים רבים לסריגה, אריגה, טוויה וצביעה, ביניהם מפעל 'אתא' בקריית אתא, ואף מפעל האריגה 'אטון' שהוקם בשנת 1934 ע"י המשפטן ד"ר פאול הורן בן למשפחת יצרני טקסטיל מגרמניה. בימי מלחמת העולם השנייה סבלה התעשייה בארץ מניתוק אספקת חומרי גלם, אך ששגשגה עקב מיעוט יבוא, ביקוש מקומי מוגבר ויצור עבור הצבא הבריטי ובנות הברית. בשנות הארבעים יוצרו בארץ מוצרי בד ביותר מאלף ומאתיים מפעלים ובתי מלאכה[1]. עד מחצית שנות החמישים, התקיימה תעשיית הטקסטיל בישראל במודל המשפחתי, העיצוב נעשה על ידי טכנולוג מומחה שעבד במפעל או ע"י בן המשפחה. לעיתים קרובות רפרודוקציות של דגמים מוכרים. רוב היצור היה מיועד לשוק המקומי ומעט מפעלים יצרו ליצוא[3].
תולדות המפעל המשפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המפעל נוסד לראשונה בגרמניה בשנת 1868 כמפעל משפחתי בשם ״האחים הורן״ על ידי אביו של פאול הורן. על פי בקשת אביו, למד פאול הורן את מקצועות הטקסטיל, בתקווה שימשיך את ניהול המפעל המשפחתי. למרות זאת בחר פאול הורן בלימודי משפטים ואף המשיך לדוקטורט והיה לשופט במערכת המשפט הגרמנית. משפחת הורן הגיעה לארץ ישראל מגרמניה, בעקבות מדיניות הגזע הנאצית, שהלכה והחמירה משנת 1934 בגרמניה. דר' פאול הורן שהשתייך לתנועה הציונית, סולק מעבודתו כשופט אך הספיק לצאת מגרמניה במסגרת הסכמי ההעברה ולהגר עם משפחתו לארץ ישראל לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. לאור מגבלות התעסוקה של המנדט הבריטי, נמנע מדר' הורן לעבוד בארץ כמשפטן. הוא חזר לשורשים המשפחתיים והחליט ליישם את הידע שרכש בתחום הטקסטיל והקים מפעל אריגה בשם ״אטון״. שמו של המפעל נלקח מתוך ציטוט מספר משלי - ״מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי, חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם״ (משלי ז, טז). השם נבחר על ידי ד״ר הורן שהתעניין בארכיאולוגיה והיסטוריה ואף כתב ספר על טקסטיל בתקופת התנ״ך[4]. המפעל הוקם בתל אביב ועסק בתחילה באריגת מטליות ניקיון. בהמשך עבר המפעל לרמת גן ולאחר שנשרף כליל, עבר לפתח תקווה. בשנת 2001 עבר המפעל למבנה חדש ויעודי ביבנה ושם פעל עד לסגירתו בשנת 2019.
נולי האריגה הראשונים (נולי דובי) המיועדים למפעל הראשון בתל אביב נשלחו לארץ מגרמניה במסגרת ״הסכם ההעברה״, מנגנון שתמך בשליחת ציוד או כסף מגרמניה לישראל ועודד יהודים לעזוב את גרמניה ובכך ניצלו מתופת הממשל הנאצי[5]. בשנות השמונים של המאה העשרים עבר המפעל לעבוד על נולי אריגה תעשייתיים ממוחשבים שאפשרו אריגת ז׳קארד ופיתוח דוגמאות שונות ועשירות בדימויים[6].
הדור השני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנם של הזוג הורן, עמנואל הורן, נסע ללמוד הנדסת טקסטיל באוניברסיטת לידס שבאנגליה, בכוונה להשתלב במפעל המשפחתי. לאחר שנתיים של לימודים הצטרפה אליו יהודית.. יהודית נולדה בקיבוץ עמיר שבצפון הארץ. הוריה היו ממקימי הקיבוץ שהוקם במסגרת חומה ומגדל. כשהייתה בת חמש עברה המשפחה להתגורר בגבעתיים. יהודית למדה בסמינר לוינסקי והחלה לעבוד בהוראה. היא הצטרפה לעמנואל כשליחת הסוכנות באנגליה, ולימדה את השפה העברית בבית ספר יהודי. עם סיום לימודי התואר הראשון והשני של עמנואל, חזרו ארצה והחלו בחייהם המשותפים.
האסון של משפחת הורן: ב21 בפברואר 1970, היו פאול ומלני הורן בדרכם משוויץ חזרה ארצה, לאחר השתתפות בישיבת הנהלה של ״אורט״ העולמי, ובנסיעת עבודה במטרה לרכוש ציוד למפעל. כתוצאה מפיגוע טרור, בו הוטמן מטען חבלה בתא המטוס, בטיסת סוויסאייר 330 התרסק המטוס וכל 47 נוסעיו וצוותו נהרגו. בהיותו בן 26, עמנואל הורן, הספיק לעבוד במפעל יחד עם אביו רק מספר חודשים לפני מותו. צוות המפעל הוותיק והנאמן, התגייס לשעת משבר וסייע לעמנואל ויהודית הורן להמשיך את פעילותו של המפעל המשפחתי[5].
בשנת 1970, החלה יהודית הורן את לימודיה במחזור הראשון ללימודי עיצוב טקסטיל במכללת שנקר במטרה להצטרף לצוות המפעל כמעצבת. לאחר הלימודים התמחתה יהודית במפעל אריגה בדנמרק בשם "המלט פבריקס" (Hamlet Fabrics). בין עובדי אטון הוותיקים, הייתה צינה ברקוביץ טכנולוגית טקסטיל ומומחית באריגה, עולה מרומניה שהייתה אחראית על העיצוב במפעל. בשנות השבעים עדיין נארגו הדוגמאות לפני היצור, בעזרת נול ידני. בתקופה זו השפיע העיצוב הסקנדינבי, על העיצוב המתפתח בישראל, ו'אטון' הייתה מהראשונים להכניס ליצור מקומי, בדי קנבס, בגוונים טבעיים, ובדגמים בסיסיים של פסים ומשבצות. בשנת 1976, הצטרפה לצוות העיצוב, המעצבת רונית גוטמן גם היא בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל במכללת שנקר, שהתמחתה באריגה. בשנים אלה זכתה אטון בהכרה בינלאומית של Wool Mark , וסיפקה בדי וילונות ארוגים למרקס אנד ספנסר. בארץ עבדו 'אטון' בשיתוף פעולה עם סיטונאי בדי הריפוד, ארגו בדים למלונות בכל רחבי הארץ ועבדו עם מיטב האדריכלים כמו יעקוב רכטר דורה גד ורפי בלומנפלד והמעצבת ציונה שמשי. בשנות השמונים נרכשו למפעל נולי ז'קארד, ובהמשך גם מחשב לדיגום, שאפשר פיתוח דגמים המבוססים על דימויים מצוירים, ואף חיבור מהיר בין העיצוב ליצור[3]. במפעל היה חדר תצוגה של דוגמאות הבדים בו היה ניתן לתכנן יחד עם הלקוחות, מעצבי פנים ואדריכלים, על התאמת העיצוב לאווירת המקום. העיצוב באטון היה גורם מרכזי בתפיסת ניהול החברה, לאריגים היה קו ייחודי, מדויק ונקי בעל כתב יד ברור וסגנון מתוחכם עם חשיבה על מענה רחב לקהלי ייעד שונים.
פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתוך מחויבות גבוהה לענף הטקסטיל, ד״ר הורן החל בפעילות ציבורית נוספת בענף הטקסטיל. לצד הקמה וניהול המפעל השתתף בהכנת מילון עברי למונחי טקסטיל ואף החיה מונחים מכתבים עתיקים. בשנת 1952 ניהל ד״ר הורן בהתנדבות את אגף הטקסטיל והעור, במשרד המסחר והתעשייה של מדינת ישראל בירושלים.
מלני הורן, אשתו של ד״ר פאול הורן , למדה באוניברסיטה בפרנקפורט ובסורבון, לימים הייתה נשיאת ארגון נשות 'אורט' בישראל, וחברת נשיאות 'אורט' העולמית. ארגון 'אורט', תרם לקידום ההכשרות המקצועיות בישראל, בין היתר בהקמת בית הספר להכשרה תיכונית מקצועית לטקסטיל 'אורט' ברמת גן בשנת 1956, יוזמה שד"ר פאול הורן התחיל לגלגל כבר בשנת 1942 וביתר שאת בראשית שנות ה-50 [5] . הזוג הורן ראו בלימודי הטקסטיל ערך חשוב והיו מהכוחות המייסדים להקמת מכללת 'שנקר', באותו מקום בהמשך.
פרסומים תערוכות ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסקירה מקיפה של אמנות בישראל כולל בנימין תמוז (1963) פרק בשם "מלאכת מחשבת"[7] שכתב פרופסור ג'ון צ'יני (John Cheney). צ'יני הגיע לארץ במסגרת פרויקט הסיוע האמריקאי לקידום התעשייה ועמד בראש המכון הישראלי לעיצוב מוצר[8]. צ'יני כולל את מפעל האריגה 'אטון' בניהולו של ד"ר הורן, כיצרנים איכותיים של בדים ברמה אמנותית, ללא הבדל בין יצור ידני ותוצרת תעשייתית.
בשנת 1975, הוצגו אריגים של אטון, בתערוכה 'עבודות בחוט', שאצר איזיקה גאון, במוזיאון ישראל. בשנת 2014, שיחזרו באטון אריגים של 'משכית', עבור שיפוץ המלון אלמא שתכננן האדריכל יעקוב רכטר בזכרון יעקוב. במהלך השנים הוצגו הבדים של אטון, בתערוכות מסחריות בינלאומיות וזכו בפרסים רבים.
תעשיית הטקסטיל בישראל’ הצטמצמה עם השנים, חומרי הגלם כבר לא מיוצרים בארץ, אלא מיובאים מחו״ל. מבין המפעלים האחרונים שנשארו ״כחול-לבן״ היה המפעל ״אטון״ שהמשיך לייצר בדים ברמה גבוה בזכות צוות וותיק ומסור ושירות בהתאמה אישית של בדי ריפוד ווילונות לבתי מלון ומסעדות בארץ ובעולם. בהעדר דור המשך נסגר המפעל בשנת 2019[6].
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 יעקב שביט, חרושת הטקסטיל בארץ ישראל, 1854 – 1956, מתעשייה חלוצית לתעשייה מובילה, תל-אביב: האגודה הישראלית לטקסטיל, 1992
- ^ יעל טרגן, עליית הטקסטיל - מפת הדרכים, (מלודז' ללודז'יה), טסט מלווה לתערוכה: "שורשים משותפים: מפת עיצוב בגבולות פוליטיים משתנים", אוצרות: אגניישקה יעקובסון וגלית גאון, באתר מוזיאון העיצוב חולון https://www.dmh.org.il/articles/%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%98%D7%A7%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%9C-%D7%9E%D7%A4%D7%AA-%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%9C%D7%95%D7%93%D7%96-%D7%9C%D7%9C%D7%95%D7%93%D7%96/, 2011
- ^ 1 2 יובל עציוני, סיפורי בדים: מבט נרטיבי על סיפורם של מעצבי טקסטיל בישראל תוך מיקוד בשנים 1993- 1970., עבודת גמר לקבלת תואר M.Ed., סמינר הקיבוצים, המכללה לטכנולוגיה ולאמנויות, הפקולטה לאמנויות., 2015
- ^ מרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל, [הורן יהודית ועימנואל אטון - סיפור משפחתי.], באתר מרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל. https://designarchive.shenkar.ac.il/collector/28
- ^ 1 2 3 עימנואל הורן, אטון סיפורו של מפעל, סיפורה של משפחה., הוצאה פרטית, 2023.
- ^ 1 2 אוסנת ברק, ״שתי וערב- הסיפור של אטון״, raw material, 2018.
- ^ בנימין תמוז, (עורך), לויטה, דורית , עפרת, גדעון וצ'יני גוהן ., אמנות ישראל, תל אביב: מסדה, 1963
- ^ הדס קרוק,, מקצוע חדש בארץ עיצוב המוצר- היזמות הממסדיות לקידום המקצוע 1956-1975., עבודת גמר לקבלת תואר "מוסמך למדעי הרוח", אוניברסיטת תל אביב, 2003