ציונה שמשי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ציונה שמשי
TEL AVIV PAINTER ZIONA SHIMSHI IN A "MASKIT" DRESS .jpg
ציונה שמשי 1963
תאריך לידה 1939 (בת 78 בערך)
מקום לידה תל אביב, ישראל
תחום יצירה פיסול
http://art-sionashimshi.com

ציונה שמשי הירש נולדה בתל אביב ב-1939, חיה ויוצרת בישראל. חמישים שנות נישואים לקולנוען יכין הירש (2011-1934), הורים לבת אחת, דר' דפנה-רונה הירש, חוקרת  תרבות. שמשי היא אמנית ישראלית יוצרת רב-תחומית באמצעי מדיה שונים. הציגה תערוכות יחיד רבות ברחבי בישראל והשתתפה בתערוכות נושא ותערוכות קבוצתיות בארצות רבות. שמשי יצרה פסלים, רישומים, ציורים, הדפסים ועיצבה קירות מפוסלים, תשמישי קדושה, כלים, בדים, אריגים ושטיחים למבני ציבור ברחבי ישראל. כמו כן עיצבה תפאורות ותלבושות לתיאטרון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בבית הספר העממי תל-נורדאו בתל אביב סימן אותה המורה לציור אליהו סיגרד כציירת והבהיר זאת להוריה, שרשמו אותה ללמודי אמנות ב"מכינה לנוער", שבה יצחק דנציגר ואהרון פריבר היו מוריה לפיסול. (המכינה פעלה במרתף במעונות עובדים ברחוב פרישמן בתל אביב, בהנהלתה של גיטה רייטלר 19262000). כמו כן למדה ב"מכון אבני" (1959-1956)  אצל משה מוקדי, אביגדור סטימצקייחזקאל שטרייכמן  ומשה שטרנשוס. בזמן שרוב האמנים נסעו ללמוד בפריז, שמשי נסעה לניו-יורק (1963-1959) ולמדה בשנת 1960 קורס בן 6 שבועות באוניברסיטת אלפרד. וגם התמחתה בעיצוב טקסטיל, תוך כדי עבודה בחברת מעצבים יצרנית. במוזיאון היהודי בניו-יורק ביצעה פרוכות עבור בתי כנסת חדשנים שנבנו ברחבי ארצות הברית. פריחת הפופ-ארט והיזמות האמריקאית היוו לה  מקור רב השפעה ביצירתה.

מיד בשובה ארצה ב-1963 "גויסה" על ידי רות דיין לסייע בעיצוב "שפת משכית" בבדים ושטיחים, ובמקביל  עיצבה אריגים  לרוזי בן-יוסף בחברת "רקמה". יצירתה בחומרי ובטכניקות רבות  הביאה אותה ב-1965  לשיתוף יצירותיה על ידי אדריכלים  שקידמו שילוב אמנות בתכנון שלהם: דורה גד, אבא אלחנני, רפי בלומנפלד, לזר חזקיה,  חיים (היינץ) פנחל, אסתר וזלמן ברחנא  ורבים נוספים, שאתם הייתה בדיאלוג ויצירה שנמשכו עשרות שנים. שמשי הייתה  בין מייסדי קבוצת 10+, שפעלה בין השנים 1970-1965, והשתתפה בחמש התערוכות  הראשונות.

פעילות אמנותית רב-תחומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

את דרכה באמנות חזותית החלה שמשי כציירת, אך עברה עד מהרה לעסוק בתלת-ממד, במיוחד בפסלים בחומר צרוף, אך גם בחומרים אחרים ובטכניקות תעשייתיות, בכוונת  שילוב העיצוב המקומי בתעשייה. באותן שנים היו בארץ חוקי הגנה על הייצור המקומי (אלה פסקו ב-1984), שסייעו רבות לפריחת העיצוב בישראל  והביאו  לשיתוף פעולה פורה בינה לבין בית חרושת "שטיחי כרמל", ולקשר רב שנים עם "לפיד תעשיות קרמיקה". כמו כן שמשה שמשי כמעצבת וכיועצת ל"נגב קרמיקה" (1994-1988).  ב-1995 נשלחה על ידי רות דיין לעצב דגמים עבור מדינת בוטסואנה באפריקה, בה רות דיין הקימה, יחד עם צוות ישראלי, מרכז לימוד לקידום האומנויות המקומית, בתמיכת הבנק העולמי.

שמשי היא אמנית רב-תחומית, ומלבד פיסול חופשי היא עוסקת גם בפיסול קירות ובעיצוב  למרחב  הציבורי. היא עיצבה תפאורות לשתי הצגות בתיאטרון הבימה בבימוי יוסי יזרעאלי לפי יצירות  ש"י עגנוןסיפור פשוט   ותמול שלשום -  התנסות שלא חזרה עליה. כאמנית שמשי גם הציגה 45 תערוכות יחיד ברחבי ישראל, השתתפה בעשרות תערוכות קבוצתיות ברחבי תבל. כאוצרת אצרה 26 תערוכות נושא,  ביניהן,  ב-1987, תערוכת "תפאורות המחזה המקורי" בחגיגות הארבעים למדינה, ביוזמת יעקב אגמון, שהוצגה ברחבי הארץ. בשנת 1992 אצרה את תערוכת "עבודות לא טובות – רק האמן הוא הקובע". התערוכה נוצרה עבור הגלריה של סדנאות האמנים בתל אביב והוצגה גם בבניין ההיסטורי של "בצלאל" בירושלים. היא כללה 32 ציירים, אדריכלים, פסלים,  וצלמים,  שבחרו  והציגו יצירה משלהם בליווי נימוקים  בכתב (בקטלוג) לסיבות  היותה  לא טובה, בביקורת עצמית שלהם. ב-1993-1992 אצרה ערוכת מחקר ותיעוד על "אדריכלות בתי-כנסת בישראל מ-1948-1992", בתמיכת שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני, שהוצגה בבניין ההיסטורי של "בצלאל" בירושלים, ושנדדה ברחבי ישראל במשך שנתיים (1994;1993). קטלוג התערוכה (1993) מהווה גם היום חומר לימוד עיקרי בנושא. בשנת 1994 אצרה את תערוכת "דורה  גד – הנוכחות הישראלית  באדריכלות הפנים",  בביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב. בשנים 2003-2002 אצרה מגה-תערוכה "מחמורו של נחום גוטמן לחמורו של המשיח", במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב. ב-2015 הוצגה התערוכה ב"מוזיאון הנגב לאמנות" בבאר שבע בגרסה מותאמת למקום, בשם "דימוי החמור בתרבות הארץ-ישראלית". בשנת 2012, לראשונה בתולדות האמנות בישראל, אצרה ביאנלה אינטרנטית של אמנות חזותית ישראלית במכלול הגדרותיה, בגלריות וירטואליות במרשתת  ( 3DVAS - 3 Dimensional Virtual Art Space- פיתוח ופעילות ישראלית). התערוכה כללה יצירות של 50 אמנים, ב-14 גלריות, כל אחד הציג שלוש יצירות. עבור האמנים הייתה זו התנסות רחבת אפשרויות לחשיפה גם במקומות שבהם לא ניתן לישראלים להציג, אך הממסד והקהל המקומי התקשו לקבל את מעלות השיטה החדשה.

פעילות אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילותה האקדמית של ציונה שמשי התקיימה על פני שלושה עשורים: בשנים 1988-1979 כיהנה כפרופסור ועמדה בראש המחלקה לעיצוב קרמי באקדמיה "בצלאל" - שנים אותן הקדישה לקידום החומר הקרמי הצרוף, כשווה ערך לכל חומר אחר באמנות, ולא רק  כחומר מרכזי באמנות שימושית, המשמש גם להתנסות בחוגי חובבים, או לריפוי בעיסוק. לדבריה, נכון לעכשיו (2015), בכל הקשור בבחירת חומרים וטכניקות ביצוע ליצירה, הפתיחות באמנות הישראלית מתקדמת, רחבת אופקים וזהה לכל מה שקורה באמנות בתבל. ב-1994-1990 לימדה ב"מכללת הסביבה, סדנא לעיצוב ולאדריכלות", מיסודם של האדריכל אליעזר פרנקל ועפרה שלו. בשנים 1995-1992 עמדה בראש בצלאל 1 - הבניין ההיסטורי של אקדמיה בצלאל  בירושלים - תוכנית של לימודי תעודה  לקהל מעוניין בהתוודעות לאמנויות ובסיוע ליצירה עצמאית לאמנים עולים חדשים  מרוסיה. בבניין הוצגו 15 תערוכות נושא, בהן: הכרזות של חברת ביגוד "בנטון" והכרזות הפוליטיות של קלאוס שטאק. כן הוצגה ב-1994 תערוכת אמנות המחשב הראשונה של אבי רוזן, שהיום הוא אחד מהמובילים הבינלאומיים בתחום. לאחר מכן הייתה בצוות הקמה וקידום של החוג לאדריכלות פנים בראשות פרופ' רן שחורי במסלול האקדמי המכללה למנהל, ופעלה בו עד 2006.

כדי להילחם על דעותיה ולשנות את התפיסה המקובלת ביחס להגדרות  באמנות באותה תקופה, שמשי נרתמה לפעילות חינוכית ולמעורבות בסצנה האמנותית. בין השנים 1993-1983 כתבה על  אמנות בעיתון הארץ בעיתון חדשות, וידיעות אחרונות, וכתבות מחקר ברבעון אדריכלות ישראלית; הקליטה 24 ראיונות טלוויזיה עם יוצרים בערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה; בשנים 1987-1985 סייעה כיועצת באמנויות חזותיות לתוכנית הטלוויזיה בערוץ הראשון, "מצב הרוח" (התוכנית היחידה בטלוויזיה הישראלית שעסקה באמנויות באותן שנים - המפיקה-במאית שרה גינור) והייתה פעילה בוועדה לבדיקת מעמד האישה ובוועדות ציבוריות אחרות בקידום תחום האמנות ומעמד האמן, שם נלחמה על תמיכה באמנות לא במתן פרסים לאמנים.

פיסול[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודות מתערוכה בגלריה דוגית, תל אביב-יפו, 1965

דמות האדם מהווה נושא מרכזי ביצירתה של שמשי מאז ומתמיד, דרכה היא מבטאת תפיסה פוליטית, חברתית וקיומית. בתבליט  "תמונת מחזור בי"ס לבנים"  מ-1965 יצרה קבוצה של פנים מחומר. כל הדמויות מחייכות להוציא דמות אחת עצובה. את ההשראה ליצירה שאבה מתמונת מחזור שראתה בחלון ראווה. בתערוכה  "עשר שנים אחרי.... "  (גלריה בינט 1971) היא תיארה מה אירע לנו - לתלמידים שהופיעו באותה תמונת מחזור. היא הציבה שתי שורות של דיוקנאות חזה (busts) על בסיסים גבוהים שביניהם ניתן היה לעבור. לכל דמות נתנה שם סמלי כגון "מ.ד. גיבור כל המלחמות", "ק. אישיות מפוצלת", או "ט.ל. המאמין". בכל שנות יצירתה מבטאת  שמשי מחאה נגד המלחמות ונגד הכפייה הדתית המשבשות את חיינו כאן, והיא עוסקת במצבו הקיומי של כל-אדם. בסדרות  הפסלים  "עושה לי אושבתים"[1] (1988) ו"צועקים"  משנות השמונים, יצרה דמויות אנושיות בפעילות שונה, כשלכל דמות מוענק כינוי סטריאוטיפי או משייך (attribute). בסוף שנות השמונים והתשעים שמשי האנישה בפסליה דמויות של דמונים ומלאכים, כולם פגומים מעוותים ומצחיקים. בשנות התשעים חזרה לעסוק בנושאים חברתיים, כמו בתערוכה "לא שבירה" (1996), שם יצרה פסלי מתכת בשם "המתכופפים הגדולים", משולבים עם הדפסים דיגיטליים של הכרזות ומודעות הבחירות המבוזות של שמעון פרס ובנימין נתניהו, שהודבקו ברחבי העיר. ב-2002 בתקופת בחירת אריק שרון לראשות הממשלה, יצרה מיצג גדול ממדים, "חזי מאי עמא דבר" (צא וראה מה רוצה העם), בגלריה מכון אבני ביפו, כהתרעה נגד אובדן האחריות האישית.

יצירותיה במרחב הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1991 יצרה מערך פסלים "בוסתן בתים"  במרכז שכונת "אזורי חן" בתל אביב, בזכות תקנת "אחוז אמנות" שחייבה  שילוב יצירת אמנות  בכל בניה הציבורית. (תקנה שבוטלה ב-1998). ב-1998 נחנך החלק הראשון בשדרת הפסלים "מראה מקום" יובל ישראל, בשדרות קוגל  בחולון, המקום היחידי בישראל בו קיים פנתיאון למקימי המדינה  ומגילת העצמאות חקוקה על קיר אבן כחלק ממערך אמנות. ב-1998 נבחר הפסל של שמשי "צל אדם אינו אדם" במתחם לסל (פרדיננד לסל) בתל אביב (תרומת משפחת לפיד לתל אביב לזכר ביתם מיכל לפיד דורבן) לקבל פרס עבור שילוב אמנות באדריכלות על שם אדריכל אריה אל-חנני.

שמשי לא מאמינה שלאמנות יש כוח לשנות, בהרצאותיה היא מדגישה את כישלונותיה בקידום נושאים תרבותיים חשובים, ועם זאת אינה חדלה מביטויי ביקורת ביצירתה. היא מתעדת בצילום גם תופעות תרבותיות מקומיות שונות. ביצירות רבות  שמשי מנהלת דיאלוג מתריס עם הסביבה האנושית. לדבריה, ביצירותיה היא מתייחסת באירוניה ובהומור להרגלים אנושיים ועל חטאינו כאן ועכשיו. שמשי היא מתעדת מצבי תרבות במרחב הציבורי לקטלוגים דיגיטליים. כמו כן הציגה תערוכת חוצות "דואר באוויר" - תצלומי תיבות דואר במבואות מבני מגורים, סך הכול 46 פנלים (140X240 ס"מ) במרומי שדרות ח"ן בתל אביב. בספרה לקרא קירות - פריס כמשל, עם יכין הירש כצלם ודלית להב כשותפה, שיצא לאור ב-2007 לאחר שבע שנות תיעוד ומחקר, יצרה  מסמך תרבותי בניסיון  להבין כיצד ניתן לעיר לתעד/להתמודד עם זיכרון של אירועים מרשיעים בתולדותיה.

שמשי אינה מאמינה שיש אמנות נשית כקטגוריה נפרדת, וטוענת כי עובדת היותה אישה אינה משפיעה כלל על יצירתה. ובכל זאת, ניתן אולי לטעון כי עצם עיסוקה הרב-תחומי –  ובמיוחד בתחום העיצוב – קשור להיותה אישה.

כשלונות מתועדים - שמשי פעלה ופועלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציונה שמשי פעלה רבות לקידום האמנות המקומית והביאה את רעיונותיה בפני הנוגעים בדבר. לא תמיד הרעיונות יצאו לפועל, מסיבות שונות, ואולי מישהו ייקח את הלפיד לידיו וינסה לקדם כמה מהרעיונות המוזכרים כאן: בשנת 1992, בחסות קרן דיסקונט ובהסכמת מאה אמנים ומספר גלריות, יזמה שמשי הקמת ספריה להחלפת יצירות אמנות במשרדים, כשתשלום השכירות היה מיועד לאמנים. המיזם נכשל, לדבריה, כשגלריות אחרות החלו להתנכל לרעיון. כמו כן, שמשי ניסתה וחזרה וניסתה מול ארבעה שרי תרבות, לקדם חוק אמנות חזותית בישראל, שכולל סעיפי תמיכה בקידום האמנות המקומית על ידי רכישת יצירות, גם לאנשים פרטיים, בזיכוי חלקי במס הכנסה, וברכישת יצירות לאוספי המוזיאונים האזוריים. כמו כן לחמה להשבת התקנות בדבר שילוב יצירות אמנות בבניה ציבורים, שימור יצירות קיימות והקמת ספריות להחלפת יצירות אמנות. שמשי גם הציעה לאפשר לתלמידים להתוודע לאמנות המקומית, על ידי הקרנה ברצף של יצירות אמנות, אדריכלות ועיצוב בבתי ספר בזמן ההפסקות, להתבוננות בלתי מחייבת. הרעיון אושר לבצוע בשנת 2010 על ידי שר החינוך גדעון סער. 76 אמנים ומעצבים אישרו את שיתוף יצירותיהם ללא כל תמורה, הוכנו מצגות, אך בסופו של דבר האחראים על הביצוע במשרד החינוך לא קידמו את הנושא.

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

1983, כולם יושבים - צל אדם,  אוצר: יואב דגון, מוזיאון הרצליה לאמנות חדשה.  

1987, מגרשת שדים, גלריה ג'ולי מ., תל אביב. בעת התערוכה יצא הקטלוג: סיכום ביניים, כותבים: דן צלקה, מרדכי גלדמן [דברי ביקורת במחנה 30.1.85], יואב דגון, חיה ריטר קפלן, רן שחורי, ציונה שמשי, יגאל תומרקין, צילומים יכין הירש, גלריה ג'ולי .מ., תל אביב.  

1988, עושה לי אושבתים, ומגרשת שדים, שתי תערוכות במקביל + קולוג, אוצרת: אירית מילר, מוזיאון חיפה לאמנות חדשה + מרכז ההנצחה בטבעון.

1990,ראש כואב והזיות, כותבים בקטלוג:  יואב דגון, רן ספוז'ניק, רן שחורי, ציונה שמשי, מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, אשדות יעקב, המגדל תל אביב, גלריה ג'ולי. מ. תל אביב

1994,  שמענו עליך, + קטלוג,  גלריה  ג'ולי.מ., תל אביב.       

1996, לא שבירה, (תערוכת תגובה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין), גלריה ג'ולי מ., תל אביב. התערוכה הוצגה ב-1997 במשכן לאמנות עין חרוד ובשנת 1998 בבית האמנית, ירושלים.       

2007-2006, סדרת תערוכות מסמכי תרבות מקומית:       

"דואר באוויר", מבואות בתי מגורים בתל אביב יפו, הוצג בשדרות חן, תל אביב.       

"מפת דרכים תל אביב תחילה" תערוכה כפולה  עם ישראל גודוביץ' של פסלים ודימויים, ג'ולי. מ., תל אביב                

"חדרי שינה התנחלות תל אביבית", (ללא תיעוד דיריהם) תערוכה אינטרנטית.

2006, "צדקה תציל  ממוות?", תערוכה אינטרנטית של קופות צדקה במרחב הציבורי.

2007, אמנות במרחב הציבורי, DVD, בסיוע מפעל הפיס: תיעוד יצירות במרחב הציבורי: בוסתן בתים 1991, צל אדם אינו אדם 1993, סימפוזיון פיסול בעיר טוקיו ביפן 1995, מראה מקום יובל לישראל, חולון, 1998.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • באומן, שלומית,  "על אהבות ובגידות",   0 1280 כתב עת לאמנות הקרמיקה 13, סתיו 2005
  • באומן, שלומית www.mon-pazoo.org.il/shlomitb/.../an-interview-with-siona-shimshi
  • כלב, בנו, קבוצת עשרה פלוס: מיתוס ומציאות, מוזיאון תל אביב, 2008
  • מילר, אירית, ציונה שמשי מגרשת שדים עושה לי אושבתים, מוזיאון חיפה לאמנות חדשה,1988
  • פישר, יונה, לידת העכשיו, שנות השישים באמנות ישראל, מוזיאון תל אביב, 2008
  • "שמשי, ציונה", בתוך "נשים בישראל: לקסיקון", עמ' 152, עם עובד בשיתוף ירחון נעמת, 1991

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אושבתי היא צלמית קבורה מחרס המשמשת תחליף למת ומטרתה לבצע פעולות יומיומיות ולהמשיך את חובות חיי המת.