משתמש:קארין קפלן/פוסט טראומה כתוצאה מתקיפה מינית

הפרעת דחק פוסט-טראומתית (באנגלית: Post-Traumatic Stress Disorder, בקיצור: PTSD) הינה הפרעה פסיכיאטרית המתפתחת בעקבות חוויית אירוע המסכן את שלמותו הפיזית והנפשית של אדם (טראומה). רק בשנת 2013, במהדורה החמישית של ה-DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, הקריטריון של פגיעה מינית נכנס כקריטריון מוכר כאירוע טראומתי. שינוי זה חשוב ביותר ומכיר בקשר הסטטיסטי ההדוק בין תקיפה מינית והיווצרות הפרעת דחק פוסט-טראומתית.

פוסט-טראומה כתוצאה מתקיפה מינית מובילה לתחושות של פחד, חרדה, חוסר אונים, ייאוש, ואיבוד הזהות. היא מלווה גם בזיכרונות פולשניים של האירוע, בניסיונות להימנע מכל מה שיכול להזכיר את הפגיעה המינית, ובעוררות, דריכות וקושי להיות רגועים. התוצאה של כל אלו יכולה להיות פגיעה חמורה במערכות יחסים, ביכולת האינטימיות, בתחושת הביטחון הכללית ובניהול החיים לאחר הפגיעה המינית.

ישנם שני סוגים של פוסט-טראומה מפגיעה מינית: פוסט-טראומה מפגיעה או פגיעות בודדות, ופוסט-טראומה מורכבת הנובעת מהתעללות מינית ארוכת טווח.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקר הטראומה הנפשית עבר תהפוכות רבות במאות האחרונות. את תהליך זה מכנה ג'ודית הרמן, פסיכיאטרית וחוקרת מובילה בתחום הטראומה המינית, בספרה "טראומה והחלמה"- אמנזיה אפיזודית, מצב בו ישנן תקופות של חקירה פעילה של תחום הטראומה ומנגד שנים של שכחה וזניחת רעיונות ישנים. הרמן טוענת כי פגיעות מיניות הוא נושא רגיש במיוחד וכדי לטפל בו, צריך הכרה חברתית ותמיכה פוליטית. נקודת הציון המשמעותית הראשונה בחקר הטראומה התחוללה בשנת 1896, כאשר זיגמונד פרויד הציע כי ביסוד כל מקרה היסטריה טמון אירוע אחד לפחות של התנסות מינית טרם זמנה. פרויד תיאר כי במהלך הטיפול בנשים היסטריות עלו תכנים של פגיעה מינית, התעללות מינית וגילוי עריות, אשר היו חבויים תחת תכנים מאירועים קרובים יותר. פרויד קרא לתיאוריה שלו "תאוריית הפיתוי הילדי" אך לאחר מספר שנים שינה את התיאוריה וטען כי המקור של היסטריה הוא בפנטזיות של גילוי עריות. פרויד פיתח את "תאוריית הפנטזיה הילדית" ומהריסות תאוריית הפיתוי ייסד את הפסיכואנליזה, אשר שימשה כבסיס תאורטי לחקר הטראומה במאה השנים לאחר מכן. הפסיכואנליזה התבססה על שלילת המציאות הנשית תוך התעלמות מיחסי הניצול המיני. לאחר הולדת הפסיכואנליזה, חקר הטראומה הנפשית הושהה לכ-80 שנים, והיחס לפגיעה מינית מצד מערכת המשפט, מטפלים והחברה הייתה התעלמות, זלזול והאשמת הנשים הנפגעות.^[1]

בחינת הטראומה הנפשית עלתה מחדש עקב מלחמת העולם הראשונה, אשר גבתה את חייהם של אזרחים וחיילים רבים. עקב המלחמה החלו להופיע תסמינים היסטריים בקרב החיילים, אשר דמו לתגובות ההיסטריות של הנשים אותן חקר פרויד: הם קפאו במקום, לא הגיבו או לחלופין צרחו ובכו. מספר נפגעי הנפש היה גדול מכפי שיכלה מערכת הבריאות להתמודד איתו. הסברה הרווחת הייתה כי ההתמוטטות הנפשית של החיילים נגרמה עקב פגיעות גופניות, אשר נבעו מפיצוץ הפגזים ועל כן נקראה תופעה זו "הלם פגזים". במשך הזמן ראו כי התסמינים קיימים גם אצל לוחמים אשר לא חוו טראומה גופנית והתגבשה התפיסה כי ישנה נוירוזת קרב. החיילים נדרשו לא להביע רגש וחייל אשר לקה בנוירוזה טראומתית נתפס כאדם חלש יותר, אשר פעמים רבות במקום לזכות לטיפול הועמד למשפט או שוחרר מן הצבא בבושת פנים. שנים אחדות לאחר תום המלחמה התפוגגה בשנית ההתעניינות והמחקר בטראומה נפשית. קרדינר פרסם בשנת 1941 מחקר קליני ותאורטי בשם "הנוירוזות הטראומתיות של המלחמה", הניסוח שלו דמה להגדרות ההיסטריה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שב העניין הרפואי סביב נירוזת הקרב והיה ניסיון עיקש למצוא חוקיות בנוגע למצבים המובילים להתמוטטות נפשית. לאורך כל אותה תקופה לא הייתה חקירה נרחבת ושיטתית בנוגע להשפעות הנפשיות של לחימה לאורך זמן. מלחמת וייטנאם הייתה נקודת מפנה בה מאסו חיילים שנפגעו נפשית מחוסר המענה למצוקתם. לאור לחץ החיילים בשנת 1980 נכללה בפעם הראשונה הפרעת הדחק הפוסט-טראומתית ב-DSM.

במשך שנים רבות הסברה הרווחת הייתה כי הפרעת דחק פוסט-טראומתית נפוצה יותר בקרב גברים משום שהם היו אלו אשר נלחמו במלחמות. בשנות השבעים החלו תנועות פמיניסטיות להעלות למודעות החברתית את סוגיית מעמדן של נשים ברחבי העולם. במשך שנים רבות המרחב הציבורי היה נחלתם של גברים ועל כן השיח הציבורי היה בעל מאפיינים פטריארכליים ונושאים העוסקים בנשים ובזכויותיהן כמעט ולא עלו על סדר היום הציבורי. כחלק מהניסיון לעורר שיח נשי בחברה, הגדירה התנועה הפמיניסטית את האונס כפשע אלים ולא כאקט מיני, ולמעשה יצאה חוצץ נגד התפיסה הספרותית הרווחת שהתבססה על כתביו של פרויד, הרואה באונס שיקוף של הגשמת פנטזיות נשיות.^[2]

המרכז הראשון לנפגעות תקיפה מינית נפתח בארה"ב בשנת 1971, שנה לאחר מכן נערך מחקר על השפעותיו הפסיכולוגיות של אירוע אונס על ידי לינדה הולמסטרום ואן בורגס. החוקרות מצאו כי ישנו דפוס של תגובות פסיכולוגיות לאחר אונס וכינו אותו "תסמונת טראומת האונס". המחקר תיאר את חוויית הנשים את האונס ונמצאו קווי דמיון בין התסמינים שתיארו נשים אלו לבין התסמינים שהתעוררו בקרב ותיקי מלחמה. במקביל, החלו לייסד קבוצות נשים אשר שימשו כמרחב בטוח ולא שיפוטי בו יכלו נשים לשתף בחוויותיהן הקשות. קבוצות אלו היו למעשי שורשי תהליך הגברת המודעות בחברה. בשנת 1975, בתגובה ללחץ הפמיניסטי, הוקם לראשונה מרכז לחקר השלכות אירועי אונס במכון הלאומי לבריאות הנפש ובראשו עמדו בעיקר נשים. בראשית שנות ה- 80 נערך סקר אשר חשף את ממדי התופעה של האלימות המינית, התוצאות היו קשות: אשה אחת מכל ארבע נאנסה ואישה אחת מכל שלוש הייתה נתונה לאלימות מינית בילדותה^[3].

הפרעת דחק פוסט-טראומתית ב-DSM[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1980 נכללה בפעם הראשונה הפרעת הדחק הפוסט-טראומתית ב-DSM 3, ספר האבחנות הפסיכיאטריות. הסברה הרווחת הייתה כי אירועים טראומתיים הם נדירים והם תוארו ב-DSM כ"אירועים המתרחשים מחוץ לטווח הניסיון האנושי הרגיל". ההפרעה מורכבת ממקבץ תסמינים בעלי מרכיבים רגשיים, קוגניטיביים והתנהגותיים, שאנשים מפתחים בתגובה לאירוע טראומטי וגורמים למצוקה ולפגיעה בתפקוד. אבחנה זו שללה קיום של הפרעת דחק פוסט-טראומתית כתוצאה מתהפוכות חיים סטנדרטיות כגון: גירושים, מפלה פיננסית, כשלון, מחלות וכיוצא בזאת, וסיווגה את אלה כהפרעות הסתגלות. ב- DSM 4 שונתה ההגדרה ובכדי שאירוע יחשב טראומתי היה עליו לענות על שני קריטריונים: האחד, שהאדם חווה אותו או היה עד לו, או שהתעמת עם אירוע או עם אירועים שכרוכים בהם מוות, פציעה חמורה או איום על השלמות הגופנית שלו או של אחרים; והשני, שהאדם הגיב לאירועים אלה בפחד עז, חוסר אונים או תחושת זוועה. תגובה פסיכולוגית לבדה אינה תנאי מספק כדי לענות על הקריטריון הראשון, כלומר, בזמן האירוע עצמו חייב להיגרם נזק גופני או איום על הקיום הגופני.^[4]

השינוי המשמעותי ביותר התרחש בין האבחנות של ה-DSM 4 לזה של ה-DSM 5. ראשית כל, האבחנה של ההפרעה הפוסט-טראומתית הוצאה ב- DSM 5 מהפרק הכולל הפרעות חרדה והועברה לפרק נפרד של Trauma & Stressor-Related Disorders (הפרעות שנגזרות מטראומה, לחץ או איום). שינוי טכני זה משקף את התפיסה שהחרדה היא רק תגובה אחת מקשת התגובות לאירועים טראומטוגניים. שנית, השתנתה ההגדרה לפיה בוחנים את סיווג האירוע כטראומתי. בעוד שב-DSM 4 ההגדרה היא: "האדם חווה או היה עד לאירוע אשר כלל סכנת חיים, פציעה משמעותית או איום על שלמותו הפיזית של האדם או אחרים", ב-DSM 5 מבהירים את סוגי האירועים: "האדם נחשף לאירועים ממשיים או שהיה מאוים על ידי האירועים: סכנת מוות או חבלה חמורה או פגיעה מינית". למעשה, זו פעם ראשונה בה מודגשת הפגיעה המינית כגורם להופעת פוסט-טראומה. בנוסף, התווספה ההגדרה של חשיפה חוזרת ונשנית לאירועים קשים, אשר נותנת מענה לאנשי מקצוע שנחשפים לתכנים קשים בתדירות גבוהה ומכירה בקיומה של "טראומטיזציה משנית". קריטריון נוסף שהוכנס הוא שינוים שליליים בקוגניציה וברגשות. בקטגוריה זו מפורטות שלל תגובות אפשרויות אשר מאפיינות פעמים רבות נפגעות תקיפה מינית ויכולות לעזור בזיהוי נפגעים/ות. קריטריון זה מעלה לסדר היום מגוון של תגובות אפשריות לטראומה. דוגמה לכך היא התסמין של האשמת הקורבן. האשמת העצמי היא תופעה שכיחה בקרב נפגעות תקיפה מינית אשר נתמכת על ידי נורמות חברתיות, פעמים רבות תגובת החברה לתקיפה מינית היא שאילות שאלות הקשורות להתנהגות הקורבן, ולמעשה מפנים אצבע מאשימה אל הקורבן ועל כן ישנה חשיבות להכרה בתסמין זה. בנוסף, הוסר הקריטריון המתייחס לתגובה של בהלה וחוסר אונים, דבר אשר נותן ביטוי לקשת רחבה יותר של תגובות הנפגעים/ות.^[5]^[6]

טראומה נפשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טראומה נפשית היא מצב בו עומד האדם בחוסר אונים מול כוח חזק ממנו. כאשר מדברים על אירועים אלו מקובל לחלק את הטראומה לשתי קטגוריות עיקריות: האחת נגרמת בעקבות אסונות טבע, ואילו השנייה בעקבות זוועות אנושיות. בשני המקרים נאלץ האדם להתמודד עם התמוטטות ההגנות הנפשיות המאפשרות קשר, תחושת שליטה ומשמעות. בשעת סכנה מתחילים תהליכים פיזיולוגיים ונפשיים: תחילה מתעוררת מערכת העצבים ומזרימה אדרנלין הגורם לאדם להיות ממוקד בסיטואציה הנוכחית. פעולה זו גורמת לכך שפעמים רבות בשעת סכנה קיצונית מסוגלים בני אדם להתעלות מעל קשיים גופניים כגון רעב ועייפות. לאחר מכן מתחילים להעלות רגשות כגון כעס ופחד, אשר גורמים לאדם לפעול מול הסיטואציה, כלומר, להימלט או להלחם. תגובה טראומתית מתעוררת כאשר אין לאדם יכולת להימלט או להלחם והוא למעשה נותר חסר אונים. במצב זה מתחוללים שינוים ברגש, כדוגמת עירור בגוף, בזיכרון ובהכרה, ופעמים רבות נוצר ניתוק בין הגורמים השונים. הסימפטומים של הפרעת הדחק הפוסט-טראומתית מחולקים לשלוש קטגוריות מרכזיות: עירור יתר, פלישה וצמצום. כל נפגע/ת פוסט-טראומה מגיב/ה בעוצמות שונות לקטגוריות השונות.^[2]

עירור יתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצב בו האדם חש כאילו הסכנה עלולה לצוץ בכל רגע ולכן הוא נמצא בדריכות קבועה, גם כאשר אין סכנה נגלית לעין. זהו מצב פיזיולוגי בו ישנו גירוי כרוני של מערכת העצבים הסימפתטית. בעקבות דריכות זו סובלים רבים מהפרעת הלחץ הפוסט-טראומתית מבעיות בשינה, כעס ורגזנות, שעלולים לשבש את חיי היום-יום.

פלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעה בה נפגעי טראומה שבים וחווים את הטראומה כאילו היא מתרחשת שוב ושוב בהווה. רגע הטראומה נחרט בזיכרון ומתפרץ אל המודע בדרכים שונות: חלומות בהקיץ, פלאשבקים, הבזקי זיכרון וסיוטים, דבר המוביל פעמים רבות לשיבוש חייהם של הסובלים מההפרעה. חוויות יום-יומיות עלולות לשמש כטריגר המעלה את הזיכרונות והמחשבות מהאירוע. הן הזיכרונות הטראומתיים והן החלומות הטראומתיים נבדלים מאלו הרגילים בכך שהם מקודדים בתחושות ובתמונות חיות ולא בהכרח בעלילה מילולית. נגזרת של תופעת הפלישה היא שיחזור של הטראומה המתבטא בהתנהגות שמציבה את הנפגע/ת בסיכון. לעיתים הרצון לשחזר את הטראומה נובע מתוך פנטזיה של הנפגע/ת להחזיר את השליטה על סיטואציה.

צמצום[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדם נמנע בעקביות מגירויים הקשורים לטראומה, על ידי:

- ניסיון להימנע ממחשבות ורגשות הקשורים לטראומה.

- ניסיון להימנע מפעילויות, מקומות ואנשים שמזכירים את הטראומה.

- חוסר יכולת לזכור היבטים חשובים מהטראומה.

- ירידה ניכרת בתחומי עניין שונים ופעילויות.

- הרגשה של זרות או נתק מאחרים.

- טווח אפקט ירוד: המתבטא בצמצום קשת הרגשות (למשל: האדם אינו מצליח לחוש אהבה).

- חוסר יכולת לראות תמונת עתיד.

הימנעויות אלו משבשות ומגבילות את חיי האדם הפגוע.

הפרעה פוסט טראומתית מורכבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

טראומה מורכבת (Complex ptsd) יכולה להתרחש רק כאשר הקורבן נמצא בתנאי שבי פיזי או פסיכולוגי, כשאינו יכול לברוח ומצוי תחת שליטת הפוגע. כאשר מתייחסים לטראומה מורכבת כתוצאה מתקיפה מינית מקובל להתייחס למקרים של גילוי עריות, בהם התרחשה התעללות ממושכת. בניגוד להפרעת דחק פוסט-טראומתית, הטראומה המורכבת אינה מעוגנת ב-DSM. המושג נתבע לראשונה על ידי ג'ודית הרמן והתייחס לתגובה לטראומטיזציה מתמשכת ומצטברת כגון זו המתפתחת במצבים של חשיפה מתמשכת לאלימות גופנית או מינית ביחסים במשפחה, שבי, עקירה, פליטוּת ומלחמה מתמשכת. האבחנה של טראומה מורכבת מתייחסת לשינויים ארוכי הטווח בקרב ניצולי טראומה כרונית בוויסות הרגשות, בתודעה בתפיסות העצמי, תפיסת התוקף, במערכות יחסים ובתפיסת העולם בכלל. ניצולי ההתעללות סובלים מחשדנות יתר, חרדה וסערת רגשות משום שאינם נמצאים במצב של רוגע, דבר אשר עלול להוביל לשיבושים בשינה, תגובות בהלה וכאבים פסיכוסומטיים^[7].

מאפיינים מרכזים:[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשיי ויסות עצמי: לאדם שנחשף למצבי טראומה מורכבת מתמשכים, ובפרט בילדות, אין אפשרות לפתח יכולות לויסות רגשות, כעסים ותחושות גופניות. בהתאם, רבים מהמתמודדים עם טראומה מורכבת משתמשים באסטרטגיות ויסות עצמי הרסניות כגון שימוש בחומרים ממכרים ופגיעה עצמית.

שחזור האירועים הטראומטיים: מאחר ודפוס הטראומה טבוע באופן עמוק כל כך בנפשו של המתמודד עם טראומה מורכבת, פעמים רבות מופיעות התנהגויות המשחזרות מצבים דומים לטראומה. זאת, במטרה לא מודעת לעבד את אירועי העבר ולחזור עליהם מתוך תחושת שליטה גבוהה יותר ומתוך תקווה לחוויה מתקנת. למשל, רבות מהנשים העוסקות בזנות הן נפגעות גילוי עריות בילדותן. דוגמה נוספת היא נפגעת אשר חוזרת שוב ושוב למקום הפגיעה תוך כדי סיכון עצמי.

פגיעה בערך העצמי: טראומות מתמשכות פוגעות בדימוי העצמי, הכבוד ובתחושת היכולת והשליטה בחיים ובהתאם, רבים מהמתמודדים עם טראומה מורכבת מדווחים על תחושות של בושה, אשמה, היעדר אהבה עצמית וביטחון עצמי ירוד. נפגעי גילוי עריות הם ילדים שחיים תחת העול הכבד של שמירת סוד היוצר אצלם פיצול: נוצר "אני" מול הפוגע ומנגד "אני" בעולם. יש לזכור כי פעמים רבות הפוגע מתנה את אהבתו בפגיעה וכאשר הוא נעלם מחיי הילד, הילד חש לא אהוב. הדבר שכיח אצל נפגעות גילוי עריות על ידי האב, אשר מרגישות תחושת אמביוולנטיות כלפיו. מחד גיסא, סולדות מן האב וכועסות עליו ומאידך גיסא, זקוקות לאהבה שלו.

מצבי דיסוציאציה: מנגנון הגנה בו נעשה שימוש בזמן התעללות מינית אשר מסייע לנפגע/ת להתמודד עם הטראומה באמצעות פיצול והדחקה של הרגשות והכאב הפיזי. דיסוציאציה מאופיינת בתחושה של חוויה חוץ גופית, כאילו כוח או רגש חיצוני מפעיל את האדם. מנגנונים אלו נותרים זמינים לנפש ועשויים להיות מופעלים גם לאחר שהטראומה מסתיימת דרך נתק רגשי מאסיבי, שכחת אירועים ובמצבי קיצון אף פיצול אישיות. דיסוציאציה מתחילה להיות פתולוגית כאשר היא פוגעת בתפקוד בגלל העצמה או התכיפות בה היא מופיעה. פעמים רבות הניתוק מוביל לאמנזיה והקורבן שוכח חלקים מן הפגיעה, מאפיין שמשמש מעין מנגנון הגנה.

קשיים בין אישיים: בבסיס מצבי טראומה מורכבת עומדים בדרך כלל אירועים הנוגעים לקשרים בין אישיים כגון מלחמה או גילוי עריות. בהתאם, טראומה מורכבת מלווה פעמים רבות בפגיעה ביכולת לתת אמון וליצור קשרים מיטיבים עם אנשים אחרים.^[8]

הקשר בין זנות להפרעת דחק פוסט-טראומתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר בוחנים את הקשר בין העיסוק בזנות לפוסט-טראומה נהוג להתייחס לשני הקשרים נפרדים: האחד מתייחס לכך שאחוז גבוה מהנשים שעברו פגיעה מינית בילדותן מגיעות לעיסוק בזנות בבגרותן. ההקשר השני מתייחס לזנות עצמה כטראומה, שבעקבותיה עלולה להתפתח הפרעת דחק פוסט-טראומתית. בשני המקרים נוטים להיות תסמינים דיסוציאטיביים המקושרים לפוסט-טראומה.

העמדות בדבר המשגת המצוקה הפסיכולוגית שחוות נשים אלו חלוקות, מחד גיסא יש האומרים כי אבחנות פסיכיאטריות מדחיקות ומתעלמות מהדיכוי אותן סובלות הנשים ותיוגן כמזוכיסטיות, בעלות אישיות גבולית או סוטות יגרום להן נזק נוסף. מאידך גיסא, יש הטוענים כי המשגת הבעיה תאפשר לנשים אלו להשתחרר מהסטיגמה ומתפיסות העצמי שלהן, דבר אשר יאפשר להן טיפול הולם. ניתן לראות כי בעדויות הנשים הן עצמן אינן מצליחות להבין כיצד הן ממשיכות לשוב אל מקום בו הן נפגעות באופן יום-יומי וזקוקות להכרה מהסביבה.

"אני תוהה מדוע אני ממשיכה ללכת למטפלים ולספר להם שאיני מצליחה לישון ושיש לי סיוטים. הם חולפים ליד העובדה שהייתי זונה ושהוכיתי עם לוחות של 4x2, ושאצבעותיי ובהונותיי נשברו על ידי סרסור, ושנאנסתי יותר משלושים פעמים. מדוע הם מתעלמים מכך"^[9]

זנות כמנגנון שיחזור[עריכת קוד מקור | עריכה]

חווית התעללות בכלל והתעללות מינית בפרט מלוות בתחושת חוסר שליטה. ניתן להסביר את העיסוק של חלק ממי שנפלו קורבנות להתעללות מינית בזנות כניסיון להחזרת השליטה ושימור דימויים מעוותים על העולם. ניצול מיני מוביל פעמים רבות לשיבוש תפיסות הקורבן ביחס לעולם וזאת בכדי להצליח לשלב את חווית הניצול. לקיחת אחריות והאשמה עצמית מחליפים את תחושת חוסר השליטה באשליית השליטה אליה צמא הקורבן. בפועל, נוצר שיחזור של הפגיעה. בנוסף, פגיעה מינית ממושכת בילדות מעוותת את תפיסת העצמי של הקורבן ומפחיתה את הערך העצמי שלו בעיני עצמו. הכניסה לזנות מאששת ומאשרת את הדימוי העצמי של הקורבנות בעיני עצמן.^[9]

"אני חושבת שהנזק הגדול ביותר היה ללמד אותי שהמיניות שלי היא הדבר היחיד שחשוב בי. הדבר היחיד בי שיש לו ערך. … בשבילי הזנות הייתה פשוט ההמשך של ההתעללות. מאוד דומה להתעללות המינית שעברתי כילדה. תמיד חשבתי שאני ילדה רעה, ושאבא אונס אותי בגלל שאני רעה. החברה גם מתייחסת אליך כאל אישה רעה, מופקרת"."

גור מתארת כי תחושת הזהות והערך העצמי מתקיימים באמצעות קשרים מיניים שמשחזרים את איכות הקשר עם המתעלל. נשים שעוסקות בזנות או בפורנוגרפיה עשויות לחוש כי הן מקבלות התייחסות, אהבה, מחמאות וקשר באמצעות המיניות שלהן^[10]

זנות כגורם פוטנציאלי לטראומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים העוסקות בזנות סובלות מהתעללות כרונית מתמשכת ומאיום פיזי ונפשי על חייהן, העלולים להוביל להתפתחות הפרעת דחק פוסט-טראומתית. פעמים רבות חוות נשים אלו ניתוק דיסוציאטיבי על מנת להתמודד עם הסיטואציה.

"'אני סוגרת את עיניי ואת אוזניי. אני חותכת כל דבר הקשור ברגשות"

"הכל מרגיש מטושטש... באמת, זה נגד הרצון שלי. ההליכה למכונית היא ריקה, לאחר מכן המכונית שם. אחר כך זה המעשה. לאחר מכן אני רוצה למחוק את כל הבלגן"

"עזבתי את גופי. לעתים רחוקות בלבד הייתי שם. הייתה לי טכניקה טובה לעזיבה. ידעתי איפה אני, אני מתכוונת שידעתי מה הם עושים, אבל זה היה כאילו אין לי שום תחושה... זאת הייתה ההישרדות שלי. זאת הייתה דרך לדעת שהם יכולים לקבל את גופי, אך הם אינם עומדים לקבל אותי'"^[3]

מחקרים בנושא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר שנערך על ידי פרלי בחן את השערה שחייהן של העוסקות בזנות מאופיינים בחשיפה מתמדת לאלימות וזאת מבלי קשר למוצאן. ממצאי המחקר הראו כי 73% דיווחו שנפלו קורבן לאלימות גופנית, 62% דיווחו כי נאנסו ו-68% ענו על הקריטריונים של הפרעת דחק פוסט-טראומתית.

בכדי להראות את ממדי תופעת הפוסט-טראומה בקרב העוסקות בזנות, נעשתה השוואה לאוכלוסיות נוספות אשר חוו טראומה, ממצאי המחקר מראים כי:

בקרב נשים בטיפול עקב היסטוריה של התעללות בילדות - 31%

בקרב חיילי מלחמת המפרץ - 35%

בקרב נשים בטיפול עקב תקיפות גופנית ומיניות בבגרותן - 37%

בקרב נשים מוכות - 45%

בקרב פליטים שהיו קורבנות לאלימות ועינויים פוליטיים - 51%

בקרב משוחררי מלחמת וייטנאם - 51% ^[11]

במחקר נוסף של סילברט ופיינס משנת 1983 נמצא כי 60% מהנשים שעסקו בזנות עברו התעללות מינית בילדותן על ידי שני מתעללים בממוצע, במשך תקופה ממוצעת של 20 חודשים. שני שליש מהנשים נאנסו על ידי האב או תחליף אב: 33% על ידי אב ביולוגי, 30% על ידי אב חורג או אב במשפחה אומנת ו-4% על יד גבר שחי עם אימן. 28% עברו התעללות מינית על ידי אח, 17% על ידי דוד ו-15% על ידי קרוב משפחה אחר.