משתמש:Assaf tal4/מלחמת מינג-צ'ינג
 | ||||||||||||||
| מלחמה: התחלופה בין מינג לצ'ינג | ||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 1618–1683 (כ־65 שנים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | סין | |||||||||||||
| עילה | איבוד המנדט האלוהי של שושלת מינג | |||||||||||||
| תוצאה | שושלת צ'ינג הפכה לשליטת סין | |||||||||||||
| ||||||||||||||
מלחמת התחלופה בין מינג לצ'ינג הייתה מלחמה ארוכת שנים שנמשכה מעל ליובל על המנדט האלוהי של כס הקיסרות בסין. על הקיסרות נלחמו שושלת מינג שעתה הייתה הכוח הגדול בסין מזה כבר מעל 300 שנים נגד שבטי המאנצ'ורים הצפונים שאוחדו לתוך שושלת צ'ינג בתמיכת מרידות של בני האן בשלטון מינג. המלחמה על הכס נמשכה כ-4 דורות עד לניצחון המיוחל הסופי של קיסר צ'ינג, קאנגשי על מיצרי השלטון האחרונים של שושלת מינג בטאיוואן. המלחמה הייתה אחת מהסכסוכים הקשים ביותר בהיסטוריה של האנושות ולפי הערכות מתו במלחמה בין 20,000,000 ל-40,000,000 איש מה שהופך את המלחמה לקונפליקט נוראי בקנה מידה של מלחמת העולם הראשונה.
הקדמה: החלשות מינג ואיחוד השבטים המנצ'וריים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שושלת מינג[עריכת קוד מקור | עריכה]
שושלת מינג החזקה אשר שלטה מעל סין למשך מעל 300 שנים נחלשה עם הזמן, זה התבטא בשחיטות גוברת, צבא מוחלש וממשלה יושנת. לצערם כל זה קרה דווקא בזמן שהתחילו הספינות האירופאיות לשייט באזורם. שלטונו של הקיסר ואן-לי שימש הוכחה לכך ששושלת מינג נחלשת לפי שלטונו הרעוע שאופיין בחולשתה של סין בפלישות היפניות לקוריאה (1592–1598). בשלהי תקופת שלטונו חדל ואן-לי ליטול חלק בניהול ענייני המדינה. הוא השתתף בישיבות לעיתים רחוקות ובמשך תקופות ארוכות סירב לקבל לראיון את שריו או לקרוא דוחות שנשלחו אליו.
שלטונו הרופף של ואן-לי קודמיו וממשיכיו החלישה את שליטת האימפריה בגבולותיה ואת השפעת תרבות ההאן הראשית על האנשים שם. שבטים אויגורים, טיבטים, מונגולים ומאנצ'ורים החלו לפעול בעצמם באוטונומיה כמעט מוחלטת. בעיית השלטון שנגררה לגבולות השפיעה במיוחד על השבטים המנצ'ורים שעד אז עדיין נודעו בתור ג'ורצנים.
הקמת שושלת ג'ין המאוחרת בידי נורהאצ'י[עריכת קוד מקור | עריכה]
נורהאצ'י היה הבן של שני דורות מנהיגי איחוד השבטים הג'ורצנים. בשנת 1582 נהרגו אביו של נורהאצ'י טקסי וסבו גיוקאנגה בהתקפה של מינג לשימור הסדר בצפון על גור (כיום כפר במחוז האוטונומי שינבין מנצ'ו) על ידי מפקד מינגי יורקני, ניקאן ווילאן כשהוא מוביל תחת הגנרל לי צ'נגליאנג. בשנה שלאחר מכן החל נורהאצ'י לאחד את השבטים הג'ורצנים סביב אזורו.
נורהאצ'י שלח התקפות גבול נגד מינג עד אשר השיג את מבוקשו כשמאמיניו הביאו אליו את ניקאן ווילאן לו יצר משפט קצר לפיו ניקאן הוא אשם וראשו נערף. נורהאצ'י התחזק עם עוד ועוד מאמינים כנגד המינג אליהם שלח התקפות גרילה. בשנת 1616 נורהאצ'י צלח באיחוד של כל השבטים הג'ורצנים ולפי נכונותו כיורש של שושלת ג'ין העתיקה ומכאן היורש של ג'ין טאי-דזו (מקים שושלת ג'ין העתיקה) הוא הכריז על עצמו הוא קרא תיגר על נכונות מנדט השלטון הקיסרי של שושלת מינג.
בשנת 1625 נורהאצ'י קבע את בירתו בשניאנג ששינה את שמה למוקדן.
שבעת הטרוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1618 עם ביטחון בכוחו העולה נורהאצ'י פרסם את שבעת הטרוניות שהיו התרעמויות נגד שלטון מינג שלפיהם היה מושחת, חסר יכולת וחשוב מכל חסר מנדט האל.
- המינג הרגו את אביו וסבו של נורהאצ'י ללא סיבה.
- המינג דיכא את ג'יאנגז'ו (עם בתוך המינג) והעדיף את חמולות יה והדא.
- המינג הפר את הסכם השטחים עם נורהאצ'י.
- המינג שלח כוחות כדי להגן על יה נגד ג'יאנגז'ו.
- המינג תמך ביה להפר את הבטחתו לנורהאצ'י.
- המינג אילץ את נורהאצ'י לוותר על האדמות בצ'יהא, סאנצ'ה ופואן.
- שנג בוז'י, פקיד רשמי של מינג, התעלל ברבים ורכב על האנשים.
תחילת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרידות פנימיות במינג[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1621 פרץ מרד שי-אן של בני היה נגד שושלת מינג שניסתה לספח אותם יותר ויותר לתוך התרבות של בני ההאן. המרד המשיך עד שדוכא במלואו בשנת 1629. עוד מרד אנטי מינג פרץ בשנת 1631, היה זה מרד איכרים תחת שלטונו של גנרל מינג. בראשית שנות ה-40 של המאה ה-17 פרצו מרידות המוניות שהובלו על ידי מגוון מנהיגי מורדים בצפון מערב מחוז שאאנשי, והתפשטו ברחבי סין בשנות הארבעים של המאה. קרבות עיקריים כללו את חילוץ העיר פנגינג על ידי מנהיג המרד, לי זיצ'נג וז'אנג שיאנג-ג'ונג ואת קרב קייפנג שהוביל לשיטפון של הנהר צהוב (1642) המכוון על ידי מושל מינג בניסיון לעצור את לי זיצ'נג.
קרב נינגיואן[עריכת קוד מקור | עריכה]
לא הרבה שטח היה בשליטתם של הג'ורצנים שעכשיו על כל קרב הייתה חשיבות עצומה בין התקדמות או נסיגה. במעבר שנחאי הייתה העיר נינגיאנג הסיכוי הגדול של שושלת ג'ין המאוחרת להתקדם דרומה לעבר הבירה המינגית ולמעשה לאיים על השלטון בבייג'ינג. שושלת מינג כעת תחת השלטון של הקיסר טיינצ'י הבינה את הסכנה ולכן כוחות רבים נקראו להגן על העיר. בשנת 1626 לאחר מספר סכסוכי גבול החל הקרב האמתי על העיר.
הג'ורצנים תקפו בסגנונות הפשיטה של השבטים המונגולים אבל המינגים הביאו לתוך הקרב נשק כבד. לא שלנורהאצ'י לא היה נשק חם אלא שלמינג הייתה גישה מהירה למסחר הנשק עם ממלכות ארופאיות כגון פורטוגל. בשדה הקרב יצא השימוש הראשון של שושלת מינג בתותח האירופאי הפורטוגזי הגדול. ביריית פגז אחד כוחות מינג ירו לעבר נורהאצ'י אשר הפגז פגע בו בצד הגוף ופירק לו את הצלעות. הצבא המאנצ'ורי נקרא לנסיגה, המינגים הגנו על העיר. לאחר מספר ימים ב-30 בספטמבר נורהאצ'י מת מפצעיו.
משבר הירושה בג'ין המאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]
הואנג טאיג'י היה בנו השמיני של נורהאצ'י, אותו ירש כשליט השני בשושלת ג'ין המאוחרת בשנת 1626. למרות שדבר זה תמיד נחשב לרכילות, נאמר עליו שהוא היה מעורב בהתאבדות אמו של אחיו הגדול החורג הנסיך דורגון, ליידי אבהאי בכדי לחסום את רצף הירושה ולהעבירו אליו. משערים כי מכיוון שבעת מותו של נורהאצ'י היו ארבעה לורדים (במאנצ'ורית: ביילים) עם הואנג טאיג'י אשר היו בדרגה הנמוכה ביותר בהיררכיה השושלתית, אך גם הם היו ידועים כהכי מתאימים לקביעת היורש.
במקור, בסוף תקופת שלטונו של נורהאצ'י, השלטון ההיררכי בשושלת ג'ין המאוחרת עדיין עבד לפי הדגלים, הואנג טאיג'י אחז בשני הבאנרים הלבנים, אך לאחר מותה של ליידי אבאהאי, הוא החליף את שני הבאנרים שלו עם דורגון ושני הדגלים הצהובים של דודו (נורהאצ'י נתן את שני הדגלים הצהובים שלו לשנייהם). בסופו של דבר הייתה להואנג טאיג'י שליטה בשני הדגלים החזקים / הגבוהים ביותר - הכרזות הצהובות המישוריות והגבולות וההשפעה הרבה ביותר. משם הוא נפטר אט אט מכוחות המתחרים שלו. מאוחר יותר, הוא גם יקבל את הכרזה הכחולה מאחיו החמישי מנגגלשטאי, שהיוותה את הדגל השלישי החזק ביותר. שלושת הבאנרים הללו יהפכו רשמית לשלושת הבאנרים העליונים במהלך העידן המוקדם של שושלת צ'ינג.
הקמפיין הראשון בג'וסון[עריכת קוד מקור | עריכה]
משא ומתן לשלום עם המינג לאחר הקרב בנינגיואן עיכב את תגובת המינג האגרסיבית לאובדן מנהיג הג'ורצן, וגנרל מינג יואן צ'ונג-הוואן שהיה ראש הצבא נגד ג'ין היה עסוק בייצוב שדרות הגבול והכשרת מתגייסים חדשים. החאן החדש הואנג טאיג'י היה להוט לניצחון מהיר וחזק כדי לבסס את מעמדו כחאן. בפלישה לממלכת ג'וסון הקוריאנית הוא קיווה גם להפיק את המשאבים נחוצים לצבא ולנושאיו, שסבלו במלחמה נגד מינג. בשנת 1627 שיגר הואנג טאיג'י את צבאו לג'וסון עם 30,000 חיילים תחת הדרכתם של הגנרלים כנופ הונג-ריפ ולי יונגנגפאן. המאנצ'ורים פגשו התנגדות חדה בעיירות הגבול, אולם חילופי צבאות הגבולות של ג'וסון הובסו במהירות. צבא ג'ין התקדם לאנג'ו שם הוצב הגנרל הקוריאני מאו, מאו ברח במהירות עם אנשיו לים בוהאי. בשלב הבא התנפלו המאנצ'ורים על אנג'ו. כשהתברר כי התבוסה היא בלתי נמנעת, התאבדו אנשי האנג'ו על ידי פיצוץ מחסן אבק השריפה שלהם. פיונגיאנג נפלה ללא קטטה וצבא ג'ין חצה את נהר הטאדונג.
בשלב זה הגיעו ידיעות על הפלישה לבית המשפט העליון במינג, ששלח מייד חייל צבאי לעזרת ג'וסון, והאט את התקדמות הג'ורצנים. לאחר מכן שלח המלך אנג'גו שליח כדי לנהל משא ומתן על הסכם שלום, אך כאשר השליח חזר, המלך אנג'גו כבר נמלט מהנסונג (סיאול) לאי גנגווה בבהלה.
הקמפיין במונגוליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המונגולים של חורצ'ין כרתו בריתו עם נורהאצ'י והג'ורצנים בשנת 1626, והבטיחו לשמור על שלטונו של נורהאצ'י מפני מונגולי ח'לכה ומונגולים אחרים. למעשה שבעה אצילי חורצ'ין מתו בידי ח'לכה וחראר בשנת 1625. עקב כך התחילה ברית חורצ'ין עם צ'ינג, גם למען הגנה על הג'ורצנים וגם למען הגנה על המונגולים.
יצירת סדר חדש[עריכת קוד מקור | עריכה]
החיבור בין האן לג'ורצן[עריכת קוד מקור | עריכה]
הואנג טאיג'י דאג במיוחד להבטיח את שיפור המצב החברתי של האן וסטנדרט החיים בתוך ג'ין, הוא ידע שרק עם עזרת הרוב ההאן הוא יוכל להפיל את מינג. הוא ארגן בחינות אימפריאליות לגיוס פקידים מלומדים סינים של האן, ואימץ צורות משפטיות סיניות. הוא הקים מושבות צבאיות סיניות אוטונומיות של ההאן שנשלטו על ידי גורמים רשמיים של האן הסיני, שם נאסר על הג'ורצנים לעבור, דבר שייחשב כהסגת גבול. הואנג טאיג'י צמצם את כוחם של נסיכים ג'ורצנים בכך שהסתמך על פקידי האן הסינים. הוא קיבל בברכה באופן אישי את מפקדי מינג שנכנעו, ואכל איתם זה לצד זה כדי לבנות קרבה בלתי אפשרית ממש עם קיסר ואנשיו, קשר כמה שיותר חזק עם בני ההאן כנגד המינג. מספר ג'ורצנים, בראשות הנסיך אמין, הביעו את מורת רוחם מהמצב של הזכויות להאן על ידי טבח באוכלוסיית קיאנאן ויונגפינג. הואנג טאיג'י הגיב במעצר ובכליאתו של אמין, שנפטר מאוחר יותר בכלא. לאחר מכן יישם הואנג טאיג'י, בדחיפתם של יועציו הסינים של האן, את החינוך הקונפוציאני בסגנון סיני ומשרדי הממשלה בסגנון מינג.
כשג'אנג צ'ון, מפקד מינג, נלכד אך סירב לערוק מצבא המינג, הואנג טאיג'י הגיש לו באופן אישי אוכל בכדי להראות את כנותו (ג'אנג עדיין סירב אך הוחזק במקדש עד מותו). עם כניעתו של ראש המטה הצבאי של מינג דלינגה בשנת 1631, הפכו קציני הצבא המסוגלים ביותר של המינג לחסידיו הנאמנים של השושלת החדשה. הם ישתלטו על ההכנות ותכנון של חלק ניכר מהמלחמה. מפרק זה ואילך, מעבר מינג-צ'ינג חדל להיות סכסוך בין-לאומי בין סינים בני האן לג'ורצנים, אלא מלחמת אזרחים בין שניאנג לבייג'ינג.
הקמת שושלת צ'ינג[עריכת קוד מקור | עריכה]
הואנג טאיג'י לא רצה לכבוש את סין, והתעקש שהוא לא חפץ בכיבוש. עם זאת, גורמים רשמיים בסין של מינג קראו לו להכריז על עצמו כקיסר סין ולהשתלט על סין. ב-14 במאי 1636, הוא קיבל עצה זו, שינה את שמו של משטרו מג'ין המאוחרת לשושלת צ'ינג, והתלהב כקיסר סין בטקס קונפוציוני מפואר.
שינוי שמם של הג'ורצנים למאנצ'ורים נועד להסתיר את העובדה שאבות אבות המנצ'ורים, ג'יאנגז'ו ג'ורצנים, נשלטו על ידי הסינים. שושלת צ'ינג הסתירה בזהירות את שתי המהדורות המקוריות של ספרי "צ'ינג טאיזו וו הואנגדי שילו" ו"מאנזו שילו טו" (הספרים ההיסטוריים המרכזיים של המאנצ'ורים) בארמון צ'ינג, ואסרה את שימושם הציבורי, מכיוון שהראו שהמנצ'ו אייסין למשפחת גיורו נשלטו על ידי שושלת מינג. בתקופת מינג התייחסו הקוריאנים של ג'וסון לארצות המאוכלסות בג'ורצן מצפון לחצי האי הקוריאני, מעל נהרות יאלו וטומן, כחלק ממינג סין, כ"ארץ העליונה" (סנגוק), השם בו השתמשו להתייחס למינג סין. הצ'ינג שללו במכוון התייחסויות ומידע שהראו כי הג'ורצ'נים היו כפופים בעבר הרחוק לשושלת מינג, הם בנוסף חסמו את ההיסטוריה של מינג כדי להסתיר את מערכת היחסים הכפויה לשעבר שהתקיימה ביניהם. עקב מהלכים אלו הרשומות האמתיות של מינג לא שימשו למקור ההיסטוריה שלה. סירוב להזכיר בכתבים כי מייסדי צ'ינג היו נושאי מינג בעבר נועדו להימנע מהאשמת צ'ינג במרד.
הדרך אל החומה הגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקמפיין השני בג'וסון[עריכת קוד מקור | עריכה]
שושלת ג'ין המאוחרת אילצה את ממלכת ג'וסון לפתוח שווקים בסמוך לגבולות מכיוון שהסכסוכים עם מינג הביאו קשיים כלכליים ורעב לנתיני ג'ין. יתרה מזאת, פיצוי של 100 סוסים, 100 עורות נמר, 400 ברגי כותנה ו-15,000 חתיכות בד היה אמור לעבור לחאן של ג'ין. אחיו של המלך אנג'גו נשלח למסור את המחווה הזו. עם זאת, במכתבים מאוחרים יותר למלך ג'וסון, הואנג טאיג'י התלונן כי הקוריאנים לא התנהגו כאילו הפסידו, ואינם עומדים בתנאי ההסכם. סוחרים והשווקים של ג'וסון המשיכו לסחור עם מינג וסייעו לנתיני מינג באופן פעיל בכך שסיפקו להם תבואה ומנות. הואנג טאיג'י נזף בהם ואמר שצריך להאכיל את האוכל של ג'וסון רק באנשים של ג'וסון[1].
לפני הפלישה המחודשת של המאנצ'ורים שלח הואנג טאיג'י את נתיניו אבטאי, ג'ירגלנג ואג'י כדי להבטיח את גישות החוף לקוריאה, כך שמינג לא יוכלו לשלוח תגבורת. ב-9 בדצמבר 1636, הואנג טאיג'י הוביל את מנצ'ורים, מונגולים והאן נגד ג'וסון. התמיכה הסינית בלטה במיוחד בתותחי הצבא ובמדינות הים. הצי של המינג שספג קשות בקרב נגד נסיכי צ'ינג, הצטרף לצ'ינג לאחר זמן מה והשתתף במתקפות על גנגווה וקאה ("פידאו"). הגנרלים העריקים גנג ז'ונגמינג ושנג קקסי מילאו גם הם תפקידים בולטים בפלישה הקוריאנית. לאחר פלישת המנצ'ורים השנייה לקוריאה, נאלצה ממלכת ג'וסון קוריאה למסור כמה מהנסיכות המלכותיות שלהם כפילגשים לעוצר צ'ינג המנצ'ורי הנסיך דורגון. בשנת 1650 נישא דורגון לנסיכה הקוריאנית ויוסון. שמה של הנסיכה בקוריאנית היה כאמור ויסיון והיא הייתה בתו של הנסיך יי קאאיון (קומרימגון). דורגון התחתן עם שתי נסיכות קוריאניות בליישן.
הקמפיין נגד שבטי אמור[עריכת קוד מקור | עריכה]
שושלת צ'ינג ביחד עם הצארות הרוסית מצפון הביסה את הפדרציה הצפונית של אוונק-דאור בהנהגתו של ראש אבן, מבומבוגור, וערער את בומבגור בשנת 1640, כאשר צבאות צ'ינג טבחו וגירשו את שבט אמור-אווקיס וספגו את הניצולים לתוך שטחי צ'ינג. לאחר הכיבוש של פדרציית ירן מצפון כוחות ההתפשטות הסיביריים החלו את סכסוך הגבול הרוסי-צ'ינגי שיימשך לאורך מעל יובל מכאן והאלה. הסכסוך היה התערבות משנית ולמרות ריבוי הכוחות הקוזקים באזור קיסרי צ'ינג הבאים לא ייתנו תשומת לב רבה לסכסוך הגבול עד לתקופתו של הקיסר קאנגשי.
קמפיין ליאושי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1638 פשטו צבאות צ'ינג לעומק פנים סין עד לג'ינאן בפרובינציית שאנדונג, ונסוגו מיד חזרה מעבר לחומה הגדולה. קיסר מינג צ'ונגג'ן התעקש לרכז במקום זאת את כל המאמצים להילחם בצבאות המורדים, והדמה את הצ'ינג כ"פריחה בעור" גרידא בעוד שהמורדים היו "מחלה קרבית". בשנת 1641 נצפה גנרל מינג ג'ינז'ו על ידי כוח של למעלה מ-30 תותחים של ארטילריה בפיקודו של הנסיך המנצ'ורי ג'ירגלנג, עם ארטילריה קוריאנית תומכת בפיקודו של יו אם. עם זאת, הקוריאנים לא היו מסוגלים להילחם עקב התפרצות מחלות. עיר המצודה סונגשאן נפלה לאחר מכן בגלל עריקתו ובגידתו של מפקד מינג שיאה צ'נגדה ולא מהכוח התוקף.
הקיסר הגיב בכך שהורה למפקד חיל המצב של נינגיואן וו סנגוי להמשיך בקרב, אך הוא נהדף במהירות. הנסיך המנצ'ורי אבטאי הוביל לאחר מכן פשיטה נוספת על פנים סין, והגיע למחוז ג'יאנגסו הצפוני ובזז 12,000 גריסי זהב ו-2,200,000 רעשי כסף. מזכ"ל הכספים של מינג הגדולה, ג'ואו ינרו, סירב לעסוק בקרב, תוך שהוא מגבש דיווחים על ניצחון וסחטת שוחד כדי לחפות על תבוסות. הנסיך-יורש דורגון סיפר מאוחר יותר לפקידים שלו כיצד קריאה "זו הייתה באמת קומית מאוד" כבשה את הדיווחים הצבאיים של מינג, מכיוון שרובם היו סיפורי ניצחון מפוברקים. בתוך כך, "שודדים" מורדים המשיכו להתקדם בעוד מנהיגי מינג חשבו שהם בשיא. לאחר נפילת סונג-שאן, בין דחיפתם של אחיו ובניו (לשעבר גם גנרלים במינג) להצטרף אליהם בכדי לחזק את צ'ינג, מפקד ג'ינז'ו, זו דשו, ערק גם הוא ב-8 באפריל 1642 והעביר לצ'ינג את העיר.
כיבוש בייג'ינג והצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
משבר הירושה השני בצ'ינג[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר נפטר הואנג טאיג'י ב-21 בספטמבר 1643 מבלי שקרא יורש, הייתה מדינת צ'ינג הנמרצת מתמודדת בפני משבר קשה. מספר מתמודדים - דהיינו בנו השני של נורהאצ'י והבכור שנשאר בחיים, דייזאן, בנו הארבעה עשר והחמישה עשר של נורהאצ'י דורגון ודודו (שניהם נולדו לאותה אם), ובנו הבכור של הואנג טאיג'י הוג - החלו להיאבק על הכס. יחד עם אחיו דודו ואג'יג', דורגון שלט במישור ובאנרים לבנים גבוליים, דאיסאן היה אחראי על שני הבאנרים האדומים, ואילו להוג הייתה נאמנותם של שני הדגלים הצהובים של אביו. ההחלטה מי יהפוך לקיסר צ'ינג החדש נפלה על מועצת הנסיכים והשרים המכוונים, שהייתה הגוף העיקרי לקביעת המדיניות של המנצ'ורים עד הופעתה של המועצה הגדולה בשנות העשרים של המאה העשרים. נסיכי מנצ'ו רבים טענו שדורגון, מנהיג צבאי מוכח, צריך להיות הקיסר החדש, אך דורגון סירב והתעקש שאחד מבניו של הואנג טאיג'י צריך לרשת את אביו.
כדי להכיר בסמכותו של דורגון תוך שמירה על כס המלכות בקו הירידה של הואנג טאיג'י, חברי המועצה כינו את בנו התשיעי של הואנג טאיג'י, פולין, כקיסר החדש, אך החליטו שדורגון וג'ירגלנג (אחיין של נורהאצ'י ששלט על הכרז הכחול הגבול) ישמש כעצריו של הילד בן החמש. פוג'ין הצעיר הוכתר רשמית כקיסר שושלת צ'ינג ב-8 באוקטובר 1643; הוחלט שהוא ימלוך בשם העידן "שונזי". מכיוון שלטונו של שונזי אינו מתועד היטב, הוא מהווה תקופה עליה מעט יחסית ידוע בהיסטוריה של צ'ינג.
כיבוש בייג'ינג[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנותיהם המאוחרות התמודדו המינג מול מספר רעבונות ושיטפונות, כמו גם כאוס כלכלי ומרידות מה שסימל לפי התרבות הסינית כי המינג איבדו את המנדט האלוהי שלהם. לי זיצ'נג מרד כאמור בשנות ה-30 של המאה ה-17 בשאנקסי בצפון, ואילו מרד שהוביל ג'אנג שיאנג-ג'ונג פרץ בסצ'ואן בשנות ה-40 של המאה. היסטוריונים העריכו כי עד מיליון איש נהרגו בתקופת הטרור של המורד שהכריז על עצמו כקיסר ג'אנג[2].
בדיוק כשדורגון ויועציו מהרהרים כיצד לתקוף את המינג, התקוממם מרד האיכרים השורדים בצפון סין באופן מסוכן לבירת מינג בייג'ינג. בפברואר 1644 ייסד מנהיג המורדים לי זיצ'נג את שושלת שון בשיאן והכריז על עצמו כמלך. במרץ כבשו צבאותיו את העיר החשובה טאיואן בשאנקסי. כשראה את התקדמות המורדים, ב -5 באפריל ביקש קיסר מינג צ'ונגז'ן את עזרתו הדחופה של כל מפקד צבאי באימפריה. ב-24 באפריל לי זיצ'נג פרץ את חומות בייג'ינג, והקיסר של מינג צ'ונגג'ן תלה את עצמו למחרת על גבעה שמאחורי העיר האסורה. הוא היה קיסר מינג האחרון ששלט בבייג'ינג. הצ'ינג הציעו לכוחות השון של לי זיצ'נג ב-6 במרץ 1644 כי עליהם לבנות ברית ולחלק את צפון סין בין השון לצ'ינג, ושלחו משלחת שתציע הצעה להתקפה משותפת על המינג שתשתלט על המישורים המרכזיים. השון קיבלו את המכתב.
כאשר לי זיצ'נג וצבאו הגיעו לבייג'ינג, הוא הציע באמצעות סריח מינג לשעבר שערק לשושלת שון לקיסר צ'ונגג'ן שושלת מינג, כי לי זיצ'נג ילחם בשושלת צ'ינג ותמגר את כל המורדים האחרים מטעם המינג, אם שושלת מינג תכיר בשליטתו של לי זיצ'נג ביחס שאאנשי-שאנשי, תשלם לו מיליון רעשים ותאשר את דרגתו האצילית של לי זיצ'נג כנסיך. לי זיצ'נג לא התכוון להפיל את קיסר מינג או להרוג אותו. עם זאת, הקיסר של מינג, שחשש כי קבלת יעילות פוליטית כזו יהרוס את המוניטין שלו, ניסה לגרום לווי זאוד (魏 藻 德), מזכיר הגדול הראשי, להסכים עם ההחלטה ולשאת באחריות ההחלטה. וויי זאוד סירב לענות, ולכן דחה קיסר צ'ונג-ג''ן את תנאיו של לי זיצ'נג. לי זיצ'נג צעד לבירה כשפקידים של מינג נכנעים וערקו.
לי זיצ'נג עדיין לא התכוון להרוג את קיסר צ'ונגז'ן ואת נסיך הכתר מינג, מתוך כוונה להכיר בהם כאצילים משושלת שון החדשה. לי זיצ'נג קונן על מותו של קיסר צ'ונגג'ן לאחר שגילה שהוא התאבד, ואמר שהוא הגיע לחלוק את השלטון ולשלוט יחד איתו. לי זיצ'נג לא אמון על פקידי מינג שערקו לצדו כאשר נפל המינג, וראה בהם את הסיבה למוות. לאחר שהצהיר על שושלת שון משלו בבייג'ינג, לי זיצ'נג הצעה להצעה לגנרל מינג החזק בכותל, וו סנגוי, לערוק לצדו בתמורה לדרגה ותואר אציל גבוהה. וו סנגוי התחמק במשך ימים לפני שהחליט לקבל את הדרגה והתואר מלי זיצ'נג. וו סנגוי היה בדרך להיכנע ולהצטרף רשמית של לי זיצ'נג, אך באותה עת לי זיצ'נג חשב ששתיקתו של וו סנגוי פירושה שהוא דחה את ההצעה והורה להפיל את אביו של וו סנגוי. מעשה אשר גרם לוו סנגוי לערוק לצ'ינג.
זמן קצר לאחר שהקיסר שונזי קרא לעזרה, עזב גנרל מינג וו סנגוי את מעוזתו בננגיואן צפונית לכותל והחל לצעוד לעבר הבירה. ב-26 באפריל עברו צבאותיו דרך ביצורי מעבר שנחאי (הקצה המזרחי של הכותל הגדול) וצעדו לעבר בייג'ינג כששמע שהעיר נפלה, ואז חזר למעבר שנחאי. לי זיצ'נג שלח שני צבאות לתקוף את המעבר אך כוחותיו הקשוחים בקרב של וו הביסו אותם בקלות ב-5 במאי וב-10 במאי. ואז ב-18 במאי לי זיצ'נג הוביל באופן אישי 60,000 מחייליו מבייג'ינג לתקוף את וו. במקביל, וו סנגוי כתב לדורגון לבקש את עזרתו של הצ'ינג בהדחת השודדים והשבתה של שושלת מינג.
בינתיים עזיבתו של וו סנגוי את מעוז נינגיואן הותירה את כל השטח מחוץ לחומה הגדולה בשליטת צ'ינג. שניים מיועציו הסיניים הבולטים של דורגון, הונג צ'נגצ'ו ופאן וונצ'נג, דחקו בנסיך המנצ'ורי לנצל את ההזדמנות של נפילת בייג'ינג להציג את עצמם כנוקמי המינג הנופל ולתבוע את מנדט השמיים עבור צ'ינג. לכן, כשדורגון קיבל את מכתבו של וו, הוא כבר עמד להוביל משלחת לתקוף את צפון סין ולא הייתה לו שום כוונה להחזיר את המינג. כאשר דורגון ביקש מוו לעבוד עבור הצ'ינג במקום המינג, לא הייתה לו וו ברירה אלא לקבל.
לאחר שנכנע וו רשמית לצ'ינג בבוקר ה-27 במאי, כוחות העילית שלו האשימו שוב ושוב את צבא המורדים של צ'ינג, על שלא הצליחו לשבור את קווי האויב. דורגון חיכה עד שמאס משני הצדדים לפני שהורה לחיל הפרשים שלו לדהור סביב האגף הימני של וו כדי לטעון את אגפו השמאלי של לי. כוחותיו של לי זיצ'נג הועברו במהירות ונמלטו חזרה לעבר בייג'ינג. לאחר תבוסתם בקרב על מעבר שנחאי, בזזו כוחות השון את בייג'ינג במשך מספר ימים עד שלי זיצ'נג עזב את הבירה ב-4 ביוני עם כל העושר והזהב שיכול היה לשאת, יום אחד לאחר שהכריז על עצמו בהריסות שהשאיר מהעיר כקיסר השון הגדול.
כתבי המדע הצבאי הסיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהוראתו של נורהאצ'י שנים לפני כן בשנת 1629, מספר יצירות סיניות שנחשבו כבעלות חשיבות קריטית תורגמו למאנצ'ורים על ידי תרגמן אציל בשם דהאי. העבודות הראשונות שתורגמו היו כולן טקסטים צבאיים סיניים שהוקדשו לאומנויות המלחמה בגלל האינטרסים של מנצ'ורים בנושא. הכתבים היו הליוטאו, סו שו וסאנלו ואחריהם הטקסט הצבאי וווזי ואמנות המלחמה. טקסטים אחרים שתורגמו למאנצ'ורית על ידי דהאי כללו את קוד העונשין של מינג. המאנצ'ורים הניחו משמעות רבה על טקסטים סיניים הנוגעים לענייני צבא וממשל, וטקסטים סיניים נוספים של היסטוריה, משפט ותיאוריה צבאית תורגמו למאנצ'ורית בתקופת שלטונו של הואנג טאיג'י בבירתו מוקדן. תרגום מאנצ'ורי נעשה אף לרומן הסיני הנושא הצבאי שנודע כספר הרומנטיקה של שלוש הממלכות. כמו גם התרגומים של דהאי, ספרות סינית אחרת, תיאוריה צבאית וטקסטים משפטיים תורגמו למאנצ'ו על ידי ארדי.
תחת שלטן העוצרות של דורגון, שההיסטוריונים כינו אותו "המוח של כיבוש צ'ינג" ו"האדריכל הראשי של מפעל מנצ'ו הגדול", הצ'ינג הכניעו את אזור הבירה, קיבלו את כניעת מחוז שאנדונג בידי אליטות ופקידים, וכבשו את שאנשי. לאחר מכן פנו את עיניהם לאזור המסחרי והחקלאי העשיר בג'יאנגנן מדרום לנהר יאנגצה התחתון. הם יצאו להפיל את השרידים האחרונים של משטרים יריבים שהוקמו על ידי לי זיצ'נג וג'אנג שיאנג'ונג (שהקים את שושלת שי). לבסוף הם הצליחו להרוג תובעים לכס המלך של מינג הדרומי בנאנג'ינג (1645) ופוז'ו (1646) רדפו אחרי ג'ו יולנג, קיסר הדרום של מינג הדרומית, אל מחוץ לגואנגזו משם ג'ו ברח לתוך מיאנמר.(1647) ולגבי הים הדרומי-מערבי של סין העסק הועבר לשלטון של צ'ינג לאחר כניעת המינגים.
ביסוס השלטון של צ'ינג[עריכת קוד מקור | עריכה]
זמן קצר לאחר שנכנס לבייג'ינג ביוני 1644, דורגון שיגר את וו סנגוי ואת כוחותיו לרדוף אחרי לי זיצ'נג, מנהיג המורדים שלפיהם הסיע את קיסר מינג האחרון להתאבדות, אך הובס על ידי הצ'ינג בסוף מאי בקרב על מעבר שנחאי. וו הצליח להעסיק את המאבטח האחורי של לי פעמים רבות, אך לי עדיין הצליח לחצות את מעבר הגו לשאנקסי, וו חזר לבייג'ינג. לי זיצ'נג הקים מחדש את בסיס הכוח בשיאן (מחוז שאאנשי), שם הכריז מחדש על יסוד שושלת שון הגדולה שלו בפברואר 1644.
באוקטובר אותה שנה שלח דורגון כמה צבאות לשרש את לי זיצ'נג ממעוז שאאנשי שלו, לאחר שהדחיק את המרידות נגד שלטון צ'ינג ביה ובשאנדונג בקיץ ובסתיו של 1644. צבאות צ'ינג בהנהגת הנסיכים אג'י, דודו ושי טינגז'ו זכו בהתקשרות רצופה נגד כוחות שון בשאנקסי ובשאאנשי, ואילצו את לי זיצ'נג לעזוב את מפקדת שיאן בפברואר 1645. לי נסוג דרך כמה מחוזות עד שנהרג בספטמבר 1645, לא ברור איך, או שהתאבד, או על ידי קבוצת איכרים שהתארגנה להגנה עצמית בתקופה זו של שודדי נפש ומלחמת אזרחים בכל סין. בין בייג'ינג לדאטונג ובמחוז שאאנשי קבוצות מילנריסטיות של אקרוליטים אומני לחימה המכנים את עצמם "החברים הטובים הברורים והטהורים של גן העדן" ו"אגודת החברים הטובים" התייצבו בהתאמה במרד בשנת 1645 נגד המשטר החדש. אלה הודחקו על ידי צ'ינג ששחטו כל מי שנחשד כי היה חבר בכתות כה פופולריות.
צפון מערב[עריכת קוד מקור | עריכה]
המונגורים, שהיו טוסי (נשבעים לכתר) שמונו על ידי קיסר מינג, תמכו במינג נגד מרד טיבטי ונגד מורדי לי זיצ'נג בשנת 1642. הם לא הצליחו להתנגד ללי זיצ'נג וטוסים רבים נטבחו. כאשר כוחות של הצ'ינג תחת אג'יאה ומנג קיאופנג נלחמו נגד כוחותיו של לי לאחר 1644 הם הצטרפו במהירות לצד הצ'ינג. בינתיים, כוחות נאמנים של מינג המונה 70,000 חיילים מצוידים היטב התגבשו בהרים שמדרום לשיאן, תחת מפקד מינג לשעבר סון שופה במרידה אנטי-צ'ינג שנקראה ג'ן, כבשו את העיר פנגקסיאנג. כשהם התקדמו לכיוון שיאן, הם הונחו על ידי עריקי המינג האחרונים תחת מנג קיאופנג, והוחלפו עם באנרמנים. המורדים של ג'ן היו בעיקר שודדים, והם המשיכו לפעול מתוך גרדאות קטנות באזורים המיוערים וההרריים עם עשרה עד 15 משפחות מורדים בכל אזור, לרוב מרוכזים סביב מקדש. הם נהנו בדרך כלל מתמיכה עממית, והם היו נסוגים אל המתחם ההסכמי הגבוה, לאחר קבלת הודעה מקומית על כל תנועה צבאית באזור. קבוצות של אגדות התאספו סביב "מלך" (תוארם למפקד הראשי), שיעניק להם דרגות. לבסוף הם פויסו עם הצ'ינג על ידי כוחות בראשות רן זן.
בשלהי שנת 1646 התמרדו כוחות שהורכבו על ידי מנהיג מוסלמי הידוע במקורות סיניים כמילאין נגד שלטון צ'ינג בגנצ'ו (גאנסו). עד מהרה הצטרף אליו מוסלמי נוסף בשם דינג גודונג בטענה שהם רוצים לשקם את שלטון המינג שנפל, הם כבשו מספר עיירות בגאנסו, כולל בירת המחוז לנצו. נכונות המורדים הללו לשתף פעולה עם סינים שאינם מוסלמים מרמזת שהם לא רק מונעים על ידי דת, ולא כיוונו ליצור מדינה אסלאמית. כדי להרגיע את המורדים שלחה ממשלת צ'ינג במהירות את מנג קיאופנג (孟喬芳), מושל שאאנשי, פקיד מינג לשעבר שנכנע לצ'ינג בשנת 1631 עם צבא מרכזי. מילאין וגם דינג גודונג נלכדו ונהרגו בשנת 1648, ועד שנת 1650 המורדים המוסלמים נמחצו במסעות פרסום של הצ'ינג שגרמו נפגעים כבדים. נאמני המינג המוסלמים זכו לתמיכתם של חג'גיד קומול חאן המוסלמי וטורפאן חאן ואחרי תבוסתם, חאנות קומול נכנעה לצ'ינג. מורד מוסלמי נוסף, מא שויינג, היה בעל ברית עם לי זיצ'נג ושושלת שון.
קמפיין סצ'ואן[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת 1646 שלח דורגון שתי משלחות לסצ'ואן כדי לנסות ולהשמיד את משטר שושלת שי הגדולה של ג'אנג שיאנג'ונג: המשלחת הראשונה לא הגיעה לסצ'ואן מכיוון שהיא נקלעה למלחמה בגרילה עם שי; השנייה, בניהולו של הוג ( בנו של הואנג טאיג'י שהפסיד במאבק הירושה של 1643) הגיעה לסצ'ואן באוקטובר 1646. לאחר ששמע כי צבא צ'ינג בראשותו של גנרל התקרב, נמלט ג'אנג שיאנג'ונג לעבר שאאנשי, וחילק את כוחותיו לארבע אוגדות שהצטוו לפעול באופן עצמאי אם יקרה לו משהו. לפני שעזב הורה לטבח באוכלוסיית בירתו צ'נגדו. ג'אנג שיאנג'ונג נהרג בקרב נגד כוחות צ'ינג ליד שיצ'ונג במרכז סצ'ואן ב-1 בפברואר 1647. בחשבון אחד, הוא נבגד על ידי אחד מקציניו, ליו ג'ינז'ונג, שהצביע עליו וירה עליו בקשת. לאחר מכן הוג לקח בקלות את צ'נגדו, אך מצא אותה במצב של שממה שאליה לא ציפה. כובשי צ'ינג לא הצליחו למצוא אוכל בחיק הטבע, חייליו בזזו את האזור, והרגו מתנגדים.
כיבוש מינג הגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כיבוש נאנקינג[עריכת קוד מקור | עריכה]
שבועות ספורים לאחר שהתאבד קיסר צ'ונגג'ן בבייג'ינג באפריל 1644, כמה צאצאי הבית הקיסרי של מינג החלו להגיע לנאנג'ינג, שהייתה בירת המשנה של שושלת מינג. בהסכמתו כי המינג זקוק לדמות אימפריאלית כדי להפגין תמיכה בדרום, שר נאנג'ינג של המלחמה שי קפה ומושל הכלל של פנגינג מא שי הסכימו להקים ממשלת מינג נאמנה סביב נסיך פו, ג'ו יו-ג'ונג, בן דודו הראשון של קיסר צ'ונגג'ן שהיה הבא בתור אחרי הירושה אחרי בני הקיסר המת, אשר גורלו עדיין לא היה ידוע. הנסיך הוכתר כקיסר ב-19 ביוני 1644 תחת חסותו של מא שייינג וצי המלחמה הגדול שלו. הוא שלט תחת השם העידן "הונגגואנג" (弘光). משטר הונגגואנג הוסע במאבקים מפלגתיים שהקלו על צ'ינג לכבוש את ג'יאנגנן. דוגמאות למאבקים הפלגיים שהחלישו את בית המשפט בהונגגואנג בסיוע נהדר מכניעתם של מפקדי מינג הדרום לי צ'נגדונג וליו ליאנגזו, צבא צ'ינג לקח את עיר המפתח שוז'ו צפונית לנהר הואי בתחילת מאי 1645, והשאיר את שי קפה ביאנגז'ו כמגן הראשי. מגבולותיה הצפוניים של דרום מינג. בגידת מפקדים אלה מסרה את כל האזור הצפון-מערבי של מינג הדרומי, ועזרה לכוחות הצ'ינג להתחבר. מא שיינג אשר היו בפיקודו לוחמי מיעוטים אתניים ילידי נאנג'ינג שהגיעו כל הדרך לסצ'ואן.
בג'יאנגנאן יישם הצ'ינג הסכמי כניעה שלווה למחוזות וערים שערקו ללא התנגדות אלימה, והותירו את פקידי מינג המקומיים שערקו באחריות על הערים בעוד צבא צ'ינג האן-מנצ'ו לא יתקפו אותם ולא יהרגו או יעשו שום אלימות נגד עריקים שלווים.
כמה מפקדים של כוחות צ'ינג התכנסו ביאנגז'ו ב-13 במאי 1645. מרבית צבא צ'ינג שצעד על העיר היו עריקי מינג והם היו רבים על מספר המאנצ'ורים. הכוח הקטן של שי קפה סירב להיכנע, אך לא יכול היה להתנגד לתותחנים של הנסיך דודו: ב-20 במאי תותח צ'ינג שהופעל על ידי האן באנרמנים (אויין קוחאי) פירק את חומת העיר ודודו הורה ל"טבח אכזרי" (לפי נאמני מינג) של כלל האוכלוסייה של יאנגז'ו להטיל טרור על ערי ג'יאנגנן עד הסכמתן להיכנע לצ'ינג. ב-1 ביוני חצו צבאות צ'ינג את נהר יאנגצה ולקחו בקלות את עיר חיל המצב ג'נג'יאנג, שהגנה על הגישה לנאנג'ינג. הצ'ינג הגיעו לשערי נאנג'ינג כעבור שבוע, אך קיסר הונגגואנג כבר ברח.
העיר נכנעה ללא קטטה ב-16 ביוני לאחר שמגניה האחרונים הבטיחו כי דודו הבטיח שהוא לא יפגע באוכלוסייה. תוך פחות מחודש תפס הצ'ינג את קיסר מינג הנמלט (הוא נפטר בבייג'ינג בשנה שלאחר מכן) ותפס את מחוזותיו העיקרים, כולל סצ'ואן והנגז'ו; אז היה הגבול הדרומי בין הצ'ינג למינג נדחף דרומה לכיוון אל נהר הקיאנגאנג. גנרל מינג ניוהוף הבחין כי העיר נאנג'ינג לא נפגעה על ידי חיילי צ'ינג. חיילי מנצ'ו החזירו נשים שנלכדו מיאנגז'ו בחזרה לבעליהן ואבותיהן המקוריים בנאנג'ינג לאחר שהעיר בכללה נכנעה בשלווה.
סדר הקליף (קיו)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-21 ביולי 1645, לאחר שבאזור שטחי ג'אנגנאן נרגעו המרידות, הוציא דורגון את "ההכרזה הכי לא זמנית בקריירה שלו"[3]: הוא ציווה על כל הגברים הסינים לגלח את מצחם ולהקליט את שאר שיערם בצמה רק כמו המאנצ'ורים. העונש על אי-ציות היה מוות. בהוראת צו התורים הדגיש דורגון באופן ספציפי את העובדה שמאנצ'ורים וקיסר הצ'ינג עצמו לבשו כולם את הצמה וגילחו את מצחיהם כך שעל ידי ביצוע סדר הצמה והגילוח, האן הסינים היו נראים כמו מאנצ'ורים ולא תהיה הפרדה תרבותית משמעותית כך שיהיה דמיון איחוד בין המיעוט המאנצ'ורי השולט ובין הרוב ההאן ושאר העדות הנשלטות.
המערכה בדרום מזרח סין (1646–1661)[עריכת קוד מקור | עריכה]
המערכה ביבשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בינתיים, המינג הדרומי לא נכנעו. כאשר נפל האנגז'ו לצ'ינג ב-6 ביולי 1645, הצליח נסיך הטאנג ג'ו יוג'יאן, צאצא הדור התשיעי של מייסד מינג ג'ו יואנג'אנג, לברוח ביבשה לפרובינציה הדרומית-מזרחית פוג'יאן שם הוכתר כקיסר לונגוו בעיר החוף פוז'ו ב-18 באוגוסט, והיה תלוי בהגנתו של איש הים המוכשר ג'נג ז'ילונג (הידוע גם בשם "ניקולאס איקואן"). הקיסר הצעיר אימץ את בנו הבכור של ג'נג והעניק לו את שם המשפחה הקיסרי. "קוקינגה", כפי שבן זה ידוע למערבונים, הוא עיוות של הכותרת "לורד שם המשפחה הקיסרי" בינתיים, תובע מינג אחר, נסיך לו-ג'ו-יחאי, כינה את עצמו כעוצר יורד בג'ג'יאנג, אך שני המשטרים הנאמנים לא הצליחו לשתף פעולה, מה שהפך את סיכויי ההצלחה שלהם אפילו להיות נמוכים מכפי שהיו כבר. בפברואר 1646 תפסו צבאות צ'ינג אדמות ממערב לנהר הקיאנגאנג ממשטר לונגוו והביסו כוח רגטאג המייצג את קיסר לונגוו בצפון מזרח ג'יאנגשי. במאי הם מצרו על גאנז'ו, מעוז המינג האחרון בג'יאנגשי. ביולי קמפיין דרום חדש בראשות הנסיך בולו שלח את משטר ג'ג'יאנג של נסיך לו לזלזל והמשיך לתקוף את משטר לונגוו בפוג'יאן.
בריחת מינג אל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתואנה להקלה על המצור על גאנז'ו, עזב בית המשפט של לונגוו את בסיס פוג'יאן שלהם בסוף ספטמבר 1646, אך צבא צ'ינג הדביק אותם. לונגוו וקיסריתו הוצאו להורג באופן סופי בטינגז'ו (מערב פוג'יאן) ב-6 באוקטובר. לאחר נפילת פוז'ו ב-17 באוקטובר, ג'נג ז'ילונג נכנע לצ'ינג ובנו קוקינגה נמלט לאי טייוואן עם ציו. יורש העצר הנסיך מלו, בעזרת אדון הים ג'אנג מינגז'ן, המשיך בהתנגדות בים באי שאצ'נג, בין ג'ג'יאנג לפוג'יאן. עד יולי 1649 בסיס פעולותיהם עברו צפונה לג'יאנטיאוסו. לאחר שהרג מפקד ימי יריב הואנג בינקינג, הועבר הבסיס לז'ושאן בנובמבר. משם הוא ניסה לעורר מרד בג'יאנגנן, אך ז'ושאן נפל לצ'ינג לאחר שנבגדה על ידי הקצינים לשעבר של הואנג בינקינג. ג'אנג מינגז'ן, משפחתו שנרצחה כולם, ברחו להצטרף לג'נג צ'נג-גונג בשיאמן.
המערכה המחודשת ביבשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחיו הצעיר של הקיסר של לונגווו ג'וא יו, שברח מפוז'ו בדרך הים, הקים עד מהרה משטר מינג נוסף בגואנגג'ואו, בירת מחוז גואנגדונג, וקיבל את תואר המלכות שאאו ב-11 בדצמבר 1646. עקב תקציב רעוע היה על בית המשפט לרכוש גלימות מכוחות התיאטרון המקומיים. ב-24 בדצמבר הקים נסיך גואי זו יו-לונג את משטר יונגלי באותה הסביבה. שני משטרי המינג המחודשים נלחמו זה בזה עד 20 בינואר 1647, אז כוח צ'ינג קטן שהובל על ידי מפקד מינג הדרומית לשעבר לי צ'נגדונג (李成東) כבש את גואנגג'ואו, והרג את קיסר שאווו ושלח את קיסר יונגלי שברח קודם לכן לננינג לגואנגשי. עם זאת, במאי 1648 לי צ'נגדונג, מאוכזב מלהפוך למפקד אזורי גרידא, הועבר נגד הצ'ינג והצטרף שוב למינג, וההתהפכות במקביל של גנרל מינג אחר לא מרוצה, ג'ין שנגהואן, בג'יאנגשי עזרו התומכים והמאמינים למשטר יונגלי להשתלט מחדש על רוב דרום סין. תחייה זו של התקוות הנאמנות הייתה קצרת מועד. צבאות צ'ינג חדשים הצליחו לכבוש את המחוזות המרכזיים של הוגאנג (הוביי והונאן של ימינו), ג'יאנגשי וגואנגדונג בשנת 1649 ו-1650. הקיסר יונגלי נמלט לננינג ומשם לגיז'ואו. לבסוף ב-24 בנובמבר 1650, כוחות צ'ינג בהנהגת שאנג קקסי כבשו את גואנגג'ואו בעזרת תותחנים הולנדים הכיבוש היה קשה ודרש חיים רבים. הקרבות המשיכו ברחבי האזור הדרומי מדרום מזרח למבצרים אחרונים של מינג בדרום מערב עד אשר בסופו של דבר הקיסר יונגלי (כאמור לא הראשון לעשות זאת) ברח מכיבושי צ'ינג לתוך מיאנמר שם הכוחות של צ'ינג המשיכו לרדוף אחריו עד אשר איבדו את הקשר וחזרו.
מהלכים פנים צ'ינג, שלושת הפיאודטורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שינוי השלטון לאחר מות דורגון[עריכת קוד מקור | עריכה]
מותו הבלתי צפוי של דורגון ב־31 בדצמבר 1650 במהלך מסע ציד עורר תקופה של מאבקים פלגיים עזים ופתח את הדרך לרפורמות פוליטיות עמוקות. מכיוון שתומכיו של דורגון עדיין היו בעלי השפעה בבית המשפט, דורגון הועלה לוויה קיסרית והועלה לאחר מכן למעמד הקיסרי כ"קיסר הצדיק" אולם באותו יום של אמצע ינואר 1651, כמה קצינים של הבאנרים הלבנים בראשות תומך דורגון לשעבר אובאי, עצרו את אחיו של דורגון אג'יג' מחשש שהוא יכריז על עצמו כעוצר העצר החדש; לאחר מכן קבעו אובאי וקציניו את עצמם נשיאים של מספר משרדים והתכוננו להשתלט על הממשלה.
בינתיים, ג'ירגלנג, שהורחק מתואר העוצר שלו בשנת 1647, אסף תמיכה בקרב קציני הבאנר שהופרשו במהלך שלטונו של דורגון. על מנת לבסס את התמיכה בקיסר בשני הבאנרים הצהובים (שהשתייכו למלך המלך צ'ינג מאז הואנג טאיג'י) ולזכות בחסידיו באנר הלבן המישור של דורגון, ג'ירגלנג כינה אותם "שלושת האנרים העליונים", שמאז ואילך היו בבעלות ובשליטת הקיסר. אובוי וסוקסהא, שיהפכו לממלכת קונגקסי בשנת 1661, היו בין קציני הבאנר שנתנו לג'ירגלנג את תמיכתם, וג'ירגלנג מינה אותם למועצת הנסיכים המכוונים כדי לתגמל אותם. ב-1 בפברואר הודיע ג'ירגלנג כי הקיסר השונזי, שעומד להיות בן שלוש עשרה, יקבל כעת סמכות אימפריאלית מלאה. העוצמה בוטלה אפוא רשמית. ג'ירגלנג עבר להתקפה במתנגדי שלטונו של הקיסר שונזי. בסוף פברואר או תחילת מרץ 1651 הוא האשים את דורגון בסערת הנחיות אימפריאליות: דורגון נמצא אשם וכל הכבוד שאחריו הוסר. ג'ירגלנג המשיך לטהר חברים לשעבר מהקליקה של דורגון ולהעניק דרגות גבוהות ותארים באצולה על מספר גדל והולך של חסידים בשלושת הבאנרים הקיסריים, כך שעד 1652 נהרגו כל תומכיו לשעבר של דורגון או הוצאו מהממשלה.
החלפת השלטון בצ'ינג[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספטמבר 1660 נפטרה לפתע אשת הקיסר דונגגו, אשתו האהובה של הקיסר שונזי, כתוצאה מצער על אובדן ילד. המום באבל, הקיסר נפל לדיכאון במשך חודשים, עד שחלה באבעבועות שחורות ב-2 בפברואר 1661. ב-4 בפברואר 1661, הוזעקו הפקידים וואנג שי ומרגי (מנצ'ו) אל מיטת הקיסר כדי לרשום את צוואתו האחרונה. באותו יום, בנו השלישי שׂוֵאנְיֵה בן השבע נבחר להיות ממשיך דרכו בשם הקיסרי קאנגשי, ככל הנראה מכיוון שהוא כבר שרד את מחלת האבעבועות שחורות. הקיסר נפטר ב-5 בפברואר 1661 בעיר האסורה בגיל עשרים ושתיים. המאנצ'ורים חששו מאבעבועות שחורות יותר מכל מחלה אחרת מכיוון שלא הייתה להם חסינות כלפיה וכמעט תמיד נפטרו כאשר נדבקו בה. עד סוף שנת 1622 הם כבר הקימו סוכנות לחקירת מקרים של אבעבועות שחורות ולבודד את הסובלים ממנה בכדי להימנע מהדבקות. במהלך התפרצויות, נשלחו בני משפחת המלוכה באופן שגרתי ל"מרכזי הימנעות אבעבועות שחורות "כדי להגן על עצמם מפני זיהום. קיסר שונזי חשש במיוחד מהמחלה, מכיוון שהיה צעיר וחי בעיר גדולה, סמוך למקורות הדבקה. ואכן, בתקופת שלטונו נרשמו בבייג'ינג לפחות תשע התפרצויות של אבעבועות שחורות, כל פעם הם אילצו את הקיסר לעבור לאזור מוגן כמו "הפארק הדרומי", שטח ציד דרומית לבייג'ינג, שם בנה דורגון "מרכז הימנעות אבעבועות שחורות". בשנות הארבעים של המאה. למרות אמצעי זהירות אחרים ואחרים כמו כללים המאלצים את תושבי סין לעבור מהעיר כאשר נדבקו באבעבועות שחורות - המלך הצעיר לבסוף נכנע למחלה הנוראה.
שלושת הפיאודטורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1673 מרדו וו סנגוי, שאנג קקסי וג'נג ג'ימאו, "שלושת הפיאודטורים", נגד הקיסר קנגשי. הם שלטו בדרום סין, ותוך זמן קצר על כחצי מכלל סין. וו הכריז על "שושלת ג'ואו". עם זאת, חוסר האחדות שלהם הרס אותם. שאנג קקסי וגנג נכנעו בשנת 1681 לאחר מתקפת נגד צ'ינג מאסיבית, בה מילא צבא התקן הירוק את התפקיד העיקרי כאשר הבאנמנים קיבלו מושב אחורי. המרד הובס בעיקר בגלל סירובם של מרבית המפקדים הסינים של האן לפנות נגד שושלת צ'ינג. דוחה במיוחד עבור רבים היה האופורטוניזם הבוטה של וו סנגוי, שבגד בשתי שושלות בעוד חיי פעם אחת: אפילו נאמני מינג לעגו למטרתו. פאן צ'נגמו, בנו של הגנרל המורד פאן וונצ'נג, נשאר בשונה מאביו נאמן לצ'ינג למרות שכלאו אותו ובסופו של דבר הוא נפטר בכלא, וכאחת המשפחות הצבאיות המובילות של ליאודונג, הדוגמה שלו היוותה השראה לגנרלים מליאודונג להישאר נאמנים[4].
כוחות הצ'ינג נמחצו על ידי וו בשנים 1673–1674. לצ'ינג הייתה תמיכת רוב החיילים הסינים והעילית של האן נגד שלושת הפאודיטורים, מכיוון שהם סירבו להצטרף לוו סנגוי למרד, ואילו שמונת קציני הבאנרים והמאנצ'ורים התהוו במעמד ובצורה גרועה נגד וו סנגוי, כך שהצ'ינג מתוך לחץ ופאניקה הגיבה תוך שימוש צבא מאסיבי של יותר מ-900,000 סיני האן במקום שמונה אוגדות ראשיות של מאנצ'ורים, כדי להילחם ולמחוץ את שלושת הפאודיטורים. כוחותיו של וו סנגוי נמחצו על ידי צבא התקן הירוק, שהורכב מחיילי מינג ערוכים. במרד שלושת הפאודטורים, חיילי הגנרלים הבוגדים שנשארו בצד של צ'ינג ומתו בקרב, סווגו כקדושים.
טאיוואן[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב: ממלכת טונגנינג
כמה נסיכים משושלת מינג ליוו את בריחת הכוחות לטייוואן, ובהם הנסיך ג'ו שוגוי מנינג'ינג והנסיך ג'ו הונג-האוואן, בנו של ג'ו יולנג. הקיסר קאנגשי, זה שריסק את מרד שלוש הפאודיטורים, החל במסעות משלו להרחבת האימפריה באזורי טיבט, צפון מאנצ'וריה ואף טורקסטן. הצ'ינג הסכימו לברית עם חברת מזרח הודו ההולנדית נגד נאמני מינג הנותרים בפוג'יאן ובטייוואן. ההולנדים התכוונו לייצב את המאחז הקולוניאלי שלהם בטייוואן.
באוקטובר 1663 הצליח הצי המשותף לכבוש את שיאמן וקינמן משאריות מינג הדרומית. עם זאת, לצ'ינג התעורר חשד ביחס לשאיפות הולנדיות לקיום מושבה בטייוואן ולדחוף לזכויות סחר; הברית קרסה. האדמירל שי לנג, שהתנגד בתוקף למשיחת טייוואן להולנדים, הציע להשיק משלחת משלו במקום. בשנת 1683 שיגר הקיסר קאנגשי את שי לנג עם צי של 300 ספינות כדי לקחת את ממלכת טונגנינג הנאמנה של מינג בטייוואן בשנת 1683 ממשפחת זנג שליטת מינג.
לאחר שאיבד את רוב צבאו בקרב פנגוהו, שליט טונגנינג ז'נג קשואנג שהיה ידוע גם בתור ג'נג גִ'ינְג, נכנע וזכה מהקיסר קאנגשי בתואר "דוכס הייצ'נג". הוא וחייליו הובאו לשמונה אוגדות מאנצ'ורים. חיילי המגן הראטניים שלו שירתו נגד הקוזקים הרוסים באלבזין. צ'ינג שלח האת מרבית 17 נסיכי המינג שעדיין גרו בטאייוואן חזרה לסין היבשתית שם בילו את שארית חייהם. השליט לשעבר ג'נג גִ'ינְג וחמש פילגשיו התאבדו במקום להיכנע ללכידה. ארמונם שימש כמפקדה של שי לנג בשנת 1683, אך שי למען זכרם ביקש מהקיסר להמיר אותו למקדש מאזו כאמצעי תעמולה בהשקטת התנגדות בטאייוואן. הקיסר אישר את הקדשתו כמקדש גרנד מטסו בשנה הבאה, ובכבודו של האלה מאזו על עזרתה כביכול במהלך פלישת צ'ינג, קידם אותה ל"קיסרית גן עדן "(טיאנו) ממעמדה הקודם כקבוצה שמימית (טיאנפי)
תוצאה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסכסוך על הגבול עם הצארות הרוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1689 לאחר מספר תבוסות של הכוח הרוסי נוצר הסכם נרצ'ינסק, נטשו הרוסים את כל מדינת אמור כולל אלבזין. הגבול הוקם לצד נהר ארגון וטווח סטנובוי. בשנת 1727 אישר והבהיר אמנת קיכטה גבול זה והסדיר את הסחר הרוסי-סיני. בשנת 1858, כמעט שתי מאות שנים לאחר נפילת אלבזין בידי הקיסר קאנגשי, על ידי הסכם אייגון, סיפחה רוסיה את הארץ שבין רכס סטנובוי לאמור (המכונה בדרך כלל ברוסית פראיימורב, כלומר "האדמות לאורך האמור"). בשנת 1860, עם ועידת בייג'ינג, סיפחה רוסיה את הפרימוריאה (כלומר "האזור הימי") עד ולדיווסטוק, אזור שלמעשה התמודד עם מצב הפוך במאה ה-17.
השלטון של המיעוט המאנצ'ורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
דולימבאי גורון הוא שם המאנצ'ורים לסין (中國, ז'ונגגאו במנדרינית; "הממלכה התיכונה"). לאחר כיבוש המינג זיהו הצ'ינג את מדינתם כ"סין" (ז'ונגגואו), והתייחס אליה בשם" דולימבאי גורון" במנצ'ו. צ'ינג השווה את ארצות מדינת צ'ינג (כולל מנצ'וריה, שינג'יאנג, מונגוליה, טיבט ואזורים אחרים בימינו) כ"סין" בשפה הסינית וגם בשפה מנצ'ו, והגדיר את סין כמדינה רב אתנית, ודחה את הרעיון שסין כוונתה רק לאזורי האן, והכריזו כי סין הן האן והן העמים השונים ברחבי האימפרייה הם חלק מ"סין", תוך שימוש ב"סין" כדי להתייחס לצ'ינג במסמכים רשמיים, באמנות בינלאומיות ובנושאי חוץ, וב"שפה הסינית" התייחסו לשפות הסיניות, מנצ'ורית ומונגולית, והמונח "עם סיני" התייחס לכל הנושאים של האן, מאנצ'ורים, מונגולים, טיבטים ועוד של צ'ינג. בתחילת שלטון הצ'ינג המוקדם, רבים מהאנשים הסינים של ההאן היו משועבדים על ידי מאנצ'ורים, חלקם אחר כך מצאו עצמם בעמדות כוח והשפעה בממשל המנצ'ו ואף היו להם עבדים משלהם.
החשיבות של המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
25,000,000 איש לערך נהרגו בתחלופה השלטונית אשר הביאה לעלייה של מיעוט אתני לשלטון במדינה הגדולה בעולם לפי אוכלוסייה. שלטון צ'ינג השפיע מאוד על תרבות סין המאוחרת וכל הקשר בין סין לבין מעצמות המערב כוון לפי הקשר עם התרבות הסינית המאנצ'ורית ולא התרבות הסינית של בני ההאן. גם גבולותיה של סין התרחבו בתקופת השלטון של צ'ינג לטיבט ולשינג'יאנג בשונה מההתנהלות המבודדת של מינג.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Swope, Kenneth.,, The military collapse of China's Ming Dynasty, 1618-44, ISBN 978-0-203-79543-9
- ^ China : a historical and cultural dictionary, Richmond, Surrey: Curzon, 1998, ISBN 0-7007-0438-8
- ^ The Cambridge history of China, Cambridge [England]: Cambridge University Press, 1978-<2019>, ISBN 978-0-521-24327-8
- ^ Wakeman, Frederic E., The great enterprise : the Manchu reconstruction of imperial order in seventeenth-century China, Berkeley: University of California Press, 1985, ISBN 0-520-04804-0