נחום ברוכי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נחום ברוכי
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 29 באוגוסט 1937
גדרה, מדינת ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 27 בנובמבר 2021 (בגיל 84) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בארות יצחק עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

נחום ברוכי (29 באוגוסט 1937, כ"ב באלול תרצ"ז27 בנובמבר 2021, כ"ג בכסלו תשפ"ב) היה מחנך, היסטוריון, חקלאי ואיש צבא ישראלי. ברוכי היה חבר קיבוץ בארות יצחק וכיהן כמזכ"ל של תנועת הקיבוץ הדתי. הוא תיעד את תולדות התנועה במחקר אקדמי ובספרים שכתב.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחום ברוכי נולד בגדרה כבנם השני של שרה ויהושע ברוכי, שהיו לפני כן חברי קבוצת רודגס ששהתה בכפר אברהם ליד פתח תקווה. הוא נקרא מנחם נחום, ע"ש האדמו"ר מבויאן-טשרנוביץ, רבם של אביו וסבו. כשהיה כבן שנתיים, עברה המשפחה לטירת צבי, לשם נקרא אביו לשמש כמוכתר הקיבוץ. כילד, שהיה מהשכבה הבוגרת של ילדי הקיבוץ, הושפע מאוד מהאווירה בבית ובקיבוץ, ומהחיים בצילו של אביו, המוכתר. לעיתים הצטרף לביקורים של אביו במאהלי הבדואים באזור, עימם עמד אביו בקשרי ידידות. בהיותו כבן 11 פרצה מלחמת השחרור, שבמהלכה נהרג דודו, צבי תמרי הי"ד, ואשתו, הלנה, שהייתה אחות אביו של נחום, חלתה ולאחר כמה חודשים נפטרה. ארבעת ילדי המשפחה נלקחו על ידי הדודים, שרה ויהושע ברוכי, לטירת צבי, והמשפחה הפכה לאחת.[1] בעקבות האירוע הזה החליטו ההורים לעזוב את הקיבוץ, ובשנת תש"י (1950) עברה המשפחה לירושלים. בירושלים הצטרף נחום לתנועת בני עקיבא, לשבט "מתנחלים". בסיום לימודיו בבית הספר היסודי "לדוגמה", יצא ללימודים בישיבת כפר הרוא"ה, ומשם המשיך ללימודים בישיבת "כרם ביבנה".

שירות צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחום התגייס לצה"ל במסגרת גרעין נח"ל "מתנחלים", שיועד לחזק את קיבוץ בארות יצחק, שהוקם מחדש באדמות וילהלמה, לאחר שפונה ממקומו בנגב בעקבות קרב קשה במלחמת השחרור. במבצע סיני היה נחום באמצע קורס מ"כים, והשתתף בקרבות המיתלה. לאחר מכן השתתף בקורס קצינים, והשתחרר בדרגת סגן. מכאן ואילך המשיך לטפס בסולם הדרגות ובמגוון תפקידים. במלחמת ששת הימים היה מ"פ בחטיבת השריון הראל, שלחמה בצפון ירושלים, ושחררה את האזור מה"קסטל" דרך "נבי סמואל" עד "תל אל פול" וגבעת המבתר. במלחמת יום כיפור צלח את תעלת סואץ כמפקד גדוד 86, והשתתף בקרבות בעיר סואץ ובכיתור הארמייה השלישית. במלחמת לבנון הראשונה שירת כסגן מפקד חטיבת שריון. תפקידו האחרון בצבא היה במסגרת פיקוד העורף, בו פיקד על נפת פתח תקווה במלחמת המפרץ. השתחרר משירות מילואים בגיל 60, בדרגת סגן-אלוף.

נחום היה חבר בהנהלת עמותת חטיבת הראל, ומטעמה היה חבר בהנהלת עמותת גבעת התחמושת, ותקופה מסוימת עמד בראשה.

בני עקיבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תשי"ט (1958) לאחר שחרורו מהצבא, יצא נחום ל"טיול הגדול". יחד עם שני חבריו לגרעין הנח"ל, יחזקאל דגן ומשה זר, יצאו למסע רגלי, מתוכנן היטב לפרטי פרטים, ממטולה לאילת. נחום קבע את מושבו בקיבוץ בארות יצחק, ושימש בו במגוון תפקידים, החל מחקלאי פשוט, טרקטוריסט בשדות המשק, מרכז ענף, מרכז משק, מזכיר הקיבוץ ועד לתפקיד מזכ"ל תנועת הקיבוץ הדתי (1999-2003). בשנת תשל"ד 1974 יצא נחום עם משפחתו לארצות הברית כשליח מרכזי של בני עקיבא בצפון אמריקה. במשך 3 השנים שבהן ריכז את פעילות בתנועה, דאג וארגן גרעיני עלייה לארץ, וכן דאג לשליחת סטודנטים יהודים לביקורים בברית המועצות, בתקופה בה מסך הברזל עוד חצץ בין הגוש הקומוניסטי לבין העולם החופשי.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיותו כבן 45, שינה נחום כיוון, והפך למורה בבית הספר של הקיבוץ הדתי בקבוצת יבנה. לשם כך נרשם ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר-אילן, כדי שהידע הרב שהיה לו יקבל אישור אקדמי. את לימודיו באוניברסיטה סיים בתואר ד"ר, בגיל 71. את עבודת הדוקטורט בנושא "הקיבוץ הדתי בשנים תש"ח-תש"ך" הגיש בהנחיית זאב ספראי ועירית עמית כהן.[2] ספרו "נקום ובנינו" מבוסס על עבודת המחקר. בבית הספר ביבנה הקים את מגמת לימודי ארץ ישראל, מהראשונות בארץ. ובהמשך כיהן כמנהל בית הספר. בכל השנים ריכז, ארגן וניהל טיולים ומסעות בכל מרחבי הארץ, ושימש כיועץ לאחרים שרצו לארגן טיולים. בשנת תשס"ו 2006 נענה נחום לפנייתה של משפחת אופנר, והצטרף למיזם "נפגשים בשביל ישראל" כיועץ ומתכנן. במסגרת המיזם, מטיילות קבוצות שונות לאורך שביל ישראל, בליווי הסברים על האתרים השונים לאורך המסלול, בנושאי טבע, מורשת מסורת ונוף.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחום הכיר את חנה (בתם של מלי ומנחם ערמון, ממייסדי בארות יצחק) בהגיעו כנח"לאי לקיבוץ. הם התחתנו ובנו את ביתם בקיבוץ. לזוג 6 ילדים. כל ילדיו שירתו בצה"ל כקצינים, וכך גם רוב נכדיו.

נחום נפטר בשבת פרשת וישב, כ"ג בכסלו תשפ"ב ונקבר בקיבוצו, בארות יצחק.[3]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בארות יצחק בהתיישבות ובמלחמה, הוצאת ספרים אריאל, תשס"ט - 2009
  • חטיבת הראל במלחמת ששת הימים, הוצאת ספרים אריאל, תש"ע - 2010
  • נקום ובנינו, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשע"א - 2011
  • ביריה שלנו, הוצאת ספריית יהודה דקל, תשע"ג - 2013
  • חיים של שליחות, הוצאה עצמית, תשע"ו - 2016
  • בשביל ישראל - סיפור חיים, הוצאה עצמית, תש"ף - 2020
  • הבנאי, הוצאה עצמית, תש"ף - 2020

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמעון כהן, חלוץ, חסיד, מוכתר, מנהל ודיפלומט, באתר ערוץ 7, י"ח בכסלו תשע"ז, 18 בדצמבר 2016
  2. ^ נחום ברוכי, הקיבוץ הדתי בשנים תש"ח-תש"ך, אוניברסיטת בר אילן, תשס"ח 2008
    מאגר עבודות דוקטור, באתר המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר אילן
  3. ^ מת נחום ברוכי, לשעבר מזכל הקיבוץ הדתי, באתר www.news1.co.il