נייג'ל פרג'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נייג'ל פרג', 2014

נייג'ל פול פרג'אנגלית: Nigel Paul Farage, נולד ב-3 באפריל 1964) הוא פוליטיקאי בריטי שהיה יושב ראש מפלגת העצמאות הבריטית (UKIP). נשא במשרה בין השנים 2006- 2009 ושוב בין 2010 ל-2016, והוא מכהן כחבר הפרלמנט האירופי מאז 1999. פרג' שייך לימין השמרני, וממנהיגי האירוסקפטים, מתנגדי האיחוד האירופי, וקרא לפרישת ארצו מהאיחוד ולפירוקו בכלל. הוא הוביל את מפלגתו להיות המפלגה הבריטית הגדולה ביותר בפרלמנט האירופי במאי 2014, אולם התפטר כאשר נחלה מפלה בבחירות הכלליות בבריטניה ב-7 במאי 2015. התפטרותו נדחתה על ידי הוועד המנהל של המפלגה, והוא חזר בו ושב לתפקידו ב-11 במאי. הוביל את המפלגה במאבק להשגת משאל העם על חברות הממלכה המאוחדת באיחוד האירופי (2016) ומילא תפקיד חשוב בגיוס דעת הקהל להצבעה על יציאה ברוב של 52%. ב-4 ביולי 2016 התפטר מתפקידו כיושב ראש, לאחר שהכריז כי המטרה שלשמה נכנס לפוליטיקה הושגה, אך מכהן עדיין כחבר הפרלמנט האירופי.

פרג' התפרסם כמתנגד להגירה המונית לבריטניה, הן ממזרח אירופה והן מהעולם השלישי, כולל ההגירה המוסלמית. כמו כן הוא הסתייג מרב-תרבותיות ומבקש להדגיש את הזהות הבריטית. במישור הכלכלי תמך בקיצוץ עמוק בביורוקרטיה הממשלתית ובהורדת מסים.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרג' נולד ב-1964 בדאון, בדרום מערב לונדון רבתי. אמו, ברברה פרג' (נולדה סטיבנס) גידלה אותו לבדה החל מגיל חמש, לאחר שאביו, סוכן מניות אלכוהוליסט בשם גאי יוסטוס אוסקר פרג', נטש את המשפחה. שם המשפחה פרג' בא ממוצאו הצרפתי של אחד מאבות אבותיו של פרג', ז'ורז', הוגנוט שנמלט מצרפת של לואי ה-14 הקתולי לאנגליה[1]. בנוסף יש למשפחת פרג' גם שורשים גרמניים רחוקים.

פרג' למד וסיים בית ספר תיכון בלבד וכבר בימי לימודיו הצטרף למפלגה השמרנית והיה פעיל בה. בלי לנטוש את הפעילות הפוליטית, בהיותו בן 18 החל לעבוד כסוכן מניות, בדומה לאביו לפניו, בעיקר בבורסת הסחורות של לונדון. ב-1992 פרש מהמפלגה השמרנית כאות מחאה על חתימת אמנת מאסטריכט על ידי ממשלת ג'ון מייג'ור השמרנית ושנה לאחר מכן היה בין מייסדי מפלגת העצמאות הבריטית - UKIP. במאי 2010 נפצע קשה למדי, כשהמטוס הקל בו הוא נסע במסגרת אחד ממסעי הבחירות שלו, התרסק אל הקרקע.

נישא לראשונה ב-1988, לגרייני הייז, התגרש ב-1997 ונישא בשנית ב-1999 לקירסטן מאהר, ילידת גרמניה. יש לו ארבעה ילדים, שניים מכל נישואין. גר עד היום בדאון, סמוך מאוד לבית מגוריה של אמו.

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקריירה הפוליטית הממשית של פרג' החלה בעצם רק עם ייסודה של מפלגת העצמאות הבריטית UKIP ב-1993, אף כי לפני כן היה פעיל במשך למעלה מעשור במפלגה השמרנית. הוא עזב מפלגה זו ב-1992, על רקע התנגדותו להקמת האיחוד האירופי ושנה לאחר מכן חבר יחד עם פורשים נוספים ממנה, לארגון בשם "הליגה האנטי פדרלית" (Anti-Federalist League), שהקים פרופסור (בית הספר לכלכלה של לונדון) אלן סקד. שתי הקבוצות הקימו ביחד את יוקי"פ ובחרו בסקד כמנהיגה של המפלגה החדשה.

פרג' רץ מטעמה, לראשונה, בבחירות לפרלמנט האירופי ב-1994, במחוז איצ'ן, טסט ואבון. הוא הגיע בבחירות אלה למקום הרביעי במחוזו, עם כ-5% מהקולות. באותו יום השתתף גם בבחירות המשנה לפרלמנט הבריטי במחוז איסטליי והפסיד גם בהן, כשזכה בפחות משני אחוזים מהקולות. שלוש שנים אחר כך, ב-1997 הפסיד שוב בבחירות הכלליות לפרלמנט הבריטי, כשהגיע למקום הרביעי במחוז סולסברי, עם קצת פחות מ-6% מהקולות.

לקראת הבחירות לפרלמנט האירופי ב-1999 השתנתה לראשונה שיטת הבחירות לפרלמנט זה בבריטניה, לשיטה היחסית - אזורית, וכתוצאה מכך גם מפלגות קטנות יכלו לזכות בייצוג. מפלגת העצמאות הבריטית קיבלה בבחירות אלה כ-7% מהקולות, לא הרבה יותר ממה שהשיגה בדרך כלל בעבר, אולם הפעם נכנסו לפרלמנט האירופי שלושה נציגים מטעמה (כ-4% מהמושבים הבריטיים בפרלמנט האירופי). פרג' היה אחד מהשלושה. הוא נכנס לפרלמנט האירופי כאחד מנציגי מחוז דרום מזרח אנגליה ומאז שב ונבחר מטעם יוקי"פ, מזה כ-15 שנים, מדי מערכת בחירות לפרלמנט האירופי. מערכת הבחירות האחרונה בהקשר זה הייתה במאי 2014, עת נבחר לתקופת כהונה נוספת בת חמש שנים, כחלק מניצחונה הדרמטי של מפלגתו, בבריטניה. במקביל, בכל מערכת בחירות לפרלמנט הבריטי באותה תקופה, הוא נכשל שוב ושוב בניסיונותיו להיבחר, עקב השיטה הרובנית (First Past the Post) המעניקה יתרון מובנה למפלגות הגדולות.

פרג' הודיע טרם הבחירות כי יתפטר אם יפסיד במחוז דרום תאנט, בו ניסה להיבחר לפרלמנט. ביום הבחירות הכלליות בבריטניה (2015) הגיע למקום השני עם 16,026 קולות והובס בידי השמרן פול מק'ינלי, שקיבל 18,838. פרג' הודיע למחרת על התפטרותו וכי יצא לחופשה בקיץ, אך הוועד המנהל סירב לקבל אותה והוא חזר למשרת מנהיג המפלגה ב-11 במאי.[2] התחזקותה של יוקי"פ הייתה גורם חשוב באילוץ ראש הממשלה דיוויד קמרון להבטיח כי יקיים משאל עם על חברות באיחוד האירופאי. זה נערך ב-23 ביוני 2016, ופרג' ניהל תעמולה למען יציאה במשך כל החודשים קודם והואשם בגזענות נגד מהגרים ובאיום על הכלכלה הבריטית. לאחר שזכו מצדדי היציאה, הודיע שכל יעדיו הפוליטיים התמלאו וב-4 ביולי 2016 התפטר מתפקידו כיושב ראש המפלגה, הוא מכהן עדיין כחבר הפרלמנט האירופי.

מנהיג מפלגת העצמאות הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נייג'ל פרג', מנהיג מפלגת העצמאות הבריטית, 2008

מנהיגה ומייסדה של מפלגת העצמאות הבריטית פרופסור אלן סקד, פרש ממנה ב-1997, ואחריו כיהנו בראשותה, בזה אחר זה, כמה אישים אחרים. בספטמבר 2006 פרש מתפקידו מנהיגה מאז 2002, רוג'ר קנפמן, בתום קדנציה אחת בלבד ופרג' התמודד לראשונה על ראשות יוקי"פ. בבחירות הפנימיות במפלגה הוא זכה ברוב יחסי של 44% מהקולות (הבא אחריו קיבל כ-23%).

פרג' כיהן כמנהיג המפלגה במשך כשלוש שנים, הוביל אותה להישג מסוים בבחירות לפרלמנט האירופי ביוני 2009, אף כי עדיין לא לניצחון. בספטמבר 2009 התפטר מתפקיד מנהיג המפלגה (ההתפטרות נכנסה לתוקף ב-27 בנובמבר 2009), מתוך מחשבה שיזכה במקום בפרלמנט הבריטי בבחירות הכלליות שהתקיימו במדינה במאי 2010. איש ממועמדי המפלגה לא זכה במושב בבחירות לפרלמנט. בעקבות כשלונו החוזר להיבחר, ולאחר הפסקה של כשנה, שב פרג' והתמודד בנובמבר 2010 על ראשות מפלגתו. בבחירות אלה הוא ניצח שוב, הפעם עם כ-60% מהקולות, כשהמתמודד הבא אחריו זוכה בכ-20% מהקולות בלבד.

פרג' מכהן מאז כמנהיג המפלגה. במקביל, הוא מכהן גם כיו"ר משותף, יחד עם פרנצ'סקו ספרוני מ"הליגה הצפונית" האיטלקית, של קבוצת האירוסקפטים "אירופה לחירות ודמוקרטיה" (Europe of Freedom and Democracy), שהוקמה בפרלמנט האירופי ב-2009.

נסיקת ה-UKIP[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – UKIP

כמנהיג ה-UKIP הוביל פרג' את מפלגתו, ממעמד של המפלגה השלישית בגודלה בבריטניה, למעמדה, נכון למאי 2014, כמפלגה עם מספר המצביעים הגדול ביותר בבחירות לפרלמנט האירופי.

הנסיקה של המפלגה החלה עוד בבחירות 2004 לפרלמנט האירופי, תחת מנהיגותו של רוג'ר קנפמן. המפלגה זכתה אז בכ-16% מהקולות, והגיעה למקום השלישי. ב-2009, תחת פרג', עלתה לכ-17% מהקולות בבריטניה. הייתה זו אמנם עליה של אחוז אחד בלבד לעומת המערכה חמש שנים קודם לכן, אולם היא הגיעה למקום השני, אחרי המפלגה השמרנית עם 28%. היא גברה הלייבור שקיבל רק 16%, ועל הליברל-דמוקרטים עם 14%. במאי 2013 נערכו בבריטניה בחירות מקומיות והמפלגה זכתה בכ-23% מהקולות, מיד לאחר המפלגה השמרנית השלטת, שזכתה בכ-25% מהקולות והרבה לפני הלייבור, שזכה בכ-14% מהקולות בלבד.

בבחירות מאי 2014 לפרלמנט האירופי זכתה יוקי"פ בכ-27% מהקולות בבריטניה (עליה של 4% לעומת הבחירות המקומיות של 2013 וכ-10% לעומת הבחירות הקודמות לפרלמנט האירופי), וניצחה, לפני הלייבור - 24%, והשמרנים - 23%. במקום הרביעי זכתה מפלגת הירוקים ואחריה הליברל דמוקרטים, שתיהן עם פחות מ-10% מהקולות. עקב שיטת חלוקת המושבים בפרלמנט האירופי קיבלה בסופו של דבר 24 מושבים, קצת יותר משליש מתוך ה-70 המוקצים לבריטניה, כולל מושב אחד מתוך ששת המושבים המוקצים לסקוטלנד.

הטיימס בחר בנייג'ל פרג' ל"בריטי של השנה" עבור 2014[3].

דעותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נייג'ל פרג', 2009

הנושא העיקרי בו פרג' עוסק הוא הוצאתה של בריטניה מהאיחוד האירופי. הוא טוען שהאיחוד עולה למדינה זו כ-70 מיליון דולר ליום ומתנגד לכך בתוקף.

כחלק ובמסגרת התנגדותו לאיחוד האירופי הוא פועל בהתמדה לחשיפת שחיתויות ובזבוזים בביורוקרטיה האירופית. אחת מחשיפותיו הידועות ביותר ארעה ב-2004, כשחשף את העובדה שהנציג הצרפתי הבכיר בפרלמנט ובממשלה האירופית ז'אק בארו הורשע במעילה וקיבל חנינה תוך הסתרת הרשעתו. החשיפה אמנם לא עזרה יותר מדי ובארו מונה בהמשך וכיהן שש שנים (2004 - 2010) כשר התחבורה ואחר כך המשפטים בנציבות האירופית[4]. גם במקרים אחרים בהם הוא טען לשחיתויות בממסד האירופי, חולשתה הפרלמנטרית של מפלגתו ושל המפלגות היורוסקפטיות בכלל, בפרלמנט האירופי, מנעה את הדחת הבכירים הרלוונטיים.

ב-2008, בתום נאום של הנסיך צ'ארלס בפני הפרלמנט האירופי, היה פרג' הציר היחידי בפרלמנט שלא קם ממושבו ומחא כפיים לנסיך, דבר שעורר סערה של ממש באיים הבריטים. היו שהאשימו אותו עקב כך בהתנגדות למלוכה, אך הוא הכחיש זאת ומפלגתו במצעה תומכת במלוכה חוקתית בבריטניה.

הוא בעד הגבלתה של ההגירה לבריטניה. לדבריו, עד לעליית הלייבור וטוני בלייר לשלטון בבריטניה, היגרו אליה כ-30,000 איש מדי שנה. לעומת זאת, קצב ההגירה הנוכחי לבריטניה מגיע לכ-500,000 איש בשנה ופרג' מאשים בכך את התקנות השונות של האיחוד האירופי, המאפשרות ואף מחייבות קליטת מהגרים לאירופה ולכל אחת ממדינותיה, ובין מדינות אירופה לבין עצמן ומבטיח כאמור לפעול להקטנתם של מספרים אלה. הוא מבדיל בהקשר זה בין פליטים אמיתיים, אשר יש לאפשר את כניסתם למדינה, לבין מהגרים, אשר כל מטרתם לסחוט כספים מהמדינה במקום לעבוד ואם הם כן עובדים, אזי הם עושים זאת מתחת לשכר המינימום ופוגעים בכך בשכבות החלשות של האוכלוסייה הבריטית.

פרג' ניהל מאבק נגד אישור זכותם של אזרחי החברות החדשות באיחוד, רומניה ובולגריה, לעבור לארצו ולקבל תשלומי רווחה; הוא עורר סערה ציבורית והואשם בגזענות נגד מזרח-אירופאים כשאמר שהיה מודאג אם רומנים היו עוברים לגור בשכנותו ושתושבי מדינות אלה בוודאי יתפתו לעבור למדינה מתורבתת, אמירות מהן חזר אחר כך. כמו כן, הביע חשש מהגידול באוכלוסייה הפולנית בבריטניה ומסירובה לקבל את התרבות המקומית[5]. עיתון רומני גדול פתח בתגובה במערכת פרסום נגד פרג'[6]. מאידך, האשים בעל-הטור הימני פיטר היצ'נס את היוצאים נגדו על עמדתו לגבי רומנים בצביעות, ותהה מדוע לא נרשם זעזוע דומה כשהמשטרה החלה לתלות בלונדון מודעות ברומנית המזהירות כייסים מעונש[7].

פרג' הביע דאגה מהיווצרותה של קהילה מוסלמית בדלנית בבריטניה ואף הביע זעזוע לנוכח קריאתו של מנהיגה הקודם של הכנסייה האנגליקנית, הארכיבישוף מקנטרברי רואן ויליאמס, להכרה בתקפותה של השריעה, הדין האסלאמי, בבריטניה.

בנושאים אחרים: פרג' דוגל במדיניות חוץ בדלנית. במסגרת זו התנגד למשל לכל השתתפות צבאית של בריטניה בסכסוכי חוץ, כדוגמת אפגניסטן, עיראק, ועוד. כשעלתה האפשרות של תקיפה אווירית כנגד סוריה, בשל המתקפה הכימית בע'וטה, היה פרג' בין המתנגדים להשתתפות בהתקפה זו. הוא מתנגד לכל הגבלה על סחר החוץ, או העדפה בסחר כזה למדינות האיחוד האירופי. כחלק ממדיניות זו הוא גם התנגד לסנקציות כלכליות כלשהן על מדינות זרות. כך התנגד לסנקציות הכלכליות שהוטלו על איראן כדי להביא אותה להסכים לפירוק פוטנציאל הנשק הגרעיני שלה.

פרג' הודיע שהוא מוכן לבדוק אפשרות ללגליזציה של השימוש בסמים קלים, בשל העובדה שהמלחמה בשימוש בהם כשלה זה מכבר[8].

לקראת הבחירות הכלליות בבריטניה (2015) קרא לחסוך מיליארדי ליש"ט באמצעות ביטול נוסחת בארנט, לפיה מחושב התקציב הניתן לאומות הבית סקוטלנד וצפון אירלנד על בסיס מדד התואם להוצאה באנגליה ו-ויילס. פרג' האשים את הממשלה בהשלכת כספם של משלמי המסים האנגליים "מעבר לחומת אדריאנוס", הערה שעוררה מחאה בסקוטלנד.[9]

במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2016 הביע תמיכה במועמדותו של הסנאטור ראנד פול אך לאחר שזה פרש מהמירוץ ולאור תוצאות יום שלישי הגדול, הצטרף למספר פוליטיקאים ימניים ביניהם ז'אן מרי לה פן וחרט וילדרס שהביעו תמיכה במועמדותו של דונלד טראמפ.

פרג' מביע דעות פרו-ישראליות יחסית[10][11][12] ובמפלגתו קיים לובי פרו-ישראלי, לצד לובי פלסטיני (UKIP Friends of Israel)[13] חברי הפרלמנט האירופי מטעם המפלגה התנגדו למשל, לקריאות להשעות את הסכמי הסחר עם ישראל והתנגדו בקולניות לסיוע כספי לרשות הפלסטינית, בטענה שחלקה מופנה לבתי ספר המחנכים את הדור הבא לג'יהאד ולפעולות התאבדות.[14]. בשורות מפלגתו הימנית קיימות תופעות אנטישמיות רבות,[15], בעוד שהוא עצמו הכריז כי הוא מתנגד לאנטישמיות, וזאת בלי קשר לדעותיו בעד ישראל[14]. ביולי 2013 הביע תמיכה ביהודים ובמוסלמים במאבק על השחיטה והד'ביחה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Revealed: UKIP's Belgian-baiter leader Nigel Farage and his family links to... Belgium,‏ 6 בינואר 2013, Mail Online
  2. ^ נייג'ל פרג', Why I decided I had to stay on as Ukip leader, דיילי טלגרף, 11 במאי 2015.
  3. ^ Man of the Moment, הטיימס, 27 בדצמבר 2014.
  4. ^ "Profile: Jacques Barrot"‏, 22 בנובמבר 2004, BBC
  5. ^ Nigel Farage backtracks on not wanting to live next door to Romanians; Nigel Farage defends Romanian comments amid racism claims; UKIP’s Farage has a ‘massive problem’ with Romania; Nigel Farage: Romanians want to move to a 'civilised country'; UKIP leader Nigel Farage speaks out about immigration in Peterborough
  6. ^ Romania launches ad campaign AGAINST Ukip after European election success. האקספרס, 29 במאי 2014.
  7. ^ PETER HITCHENS: The street lamps are going out all over Britain? Rejoice, מייל און סאנדיי, 28 בדצמבר 2014.
  8. ^ "Nigel Farage: I've Never Done Drugs, But Legalise Them"‏ 4 באפריל 2014, באתר הפינגטון פוסט
  9. ^ Election TV debate: Clash over Scots cash claim. בי בי סי.
  10. ^ "British Jews should be ashamed of not standing up to UKIP",‏ 21 במאי 2014, "הארץ"
  11. ^ "UKIP Leader Nigel Farage Supports Israel,‏ 22 ביולי 2013, The Algemeiner
  12. ^ "Confronting anti-Semitism and Israel hatred in the UK",‏ 11 ביולי 2013
  13. ^ האתר של ידידי ישראל חברי מפלגת העצמאות הבריטית
  14. ^ 14.0 14.1 Why the creation of a 'European' identity necessitates unashamed antisemitism from Brussels,‏ 6 ביולי 2012, Mail Online
  15. ^ UKIP rocked by Holocaust row and BNP members, as leader Nigel Farage admits the party cannot vet all of its candidates,‏ 25 באפריל 2013, Mail Online