סוון השלישי, מלך דנמרק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סוון השלישי
Svend III
Swen.jpg
לידה 1125
פטירה 23 באוקטובר 1157 (בגיל 32 בערך)
הערבה האפורה, דנמרק
מדינה דנמרקדנמרק  דנמרק
מקום קבורה קתדרלת ויבורג, דנמרק
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
דת נצרות עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג אדלה ממייסן
שושלת אסטרידסון
כינוי "האפור"
אב אריק השני
אם תונה
צאצאים בן ללא שם
לויטגרד
מלך דנמרק
תקופת כהונה 11461157 (כ־11 שנים)
הקודם אריק השלישי
הבא ולדמר הראשון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סוון השלישידנית: Svend III; ‏1125 לערך – 23 באוקטובר 1157) היה מלך דנמרק מ-1146 ועד מותו, כשהוא משתף פעולה לסירוגין עם קנוט החמישי ועם בן דודו, ולדמר הראשון. ב-1157 הסכימו השלושה על חלוקת דנמרק לשלושה חלקים. סוון ניסה להרוג את יריביו במשתה השלום ובסופו של דבר הובס על ידי ולדמר הראשון בקרב הערבה האפורה (Grathe Hede) ושם הוא נהרג.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוון היה בנו הבלתי חוקי של אריק השני, מלך דנמרק מפילגשו תונה. הוא נסע יחד עם אביו לנורווגיה באמצע שנות השלושים של המאה ה-12, כאשר אביו נלחם נגד נילס, מלך דנמרק על הכתר הדני. כאשר מת אריק השני ב-1137, ירש אותו אחיינו, אריק השלישי וסוון נשלח לחצרו של קונראד השלישי, מלך גרמניה. כאן הוא התיידד עם אחיינו של קונרד, פרידריך, לימים פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (פרידריך ברברוסה).

הוא שב לדנמרק, שם הוא ובן דודו, ולדמר (לימים ולדמר הראשון), שאפו להקדיש את דודו של סווין ואביו של ולדמר, קנוט לאברד ב-1146, למרות מחאתו של הארכיבישוף אסקיל מלונד. עם התפטרותו של אריק השלישי ב-1146, נבחר סוון להיות המלך על ידי אצולת זילנד בעוד שקנוט הוכתר על ידי עמיתיהם ביוטלנד.

מלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים הבאות, לחם סוון במלחמת אזרחים על המלוכה בדנמרק כנגד קנוט, בתמיכתו של ולדמר. קנוט זכה לתמיכתו של הארכיבישוף אסקיל, אך סוון פעל להבטחת נאמנותו של אסקיל על ידי הענקת האדמות של הארכיבישוף של לונד בסקונה ובבורנהולם. בסופו של דבר הביס סוון את קנוט בזילנד והגביל אותו ליוטלנד. ב-1147 התאחדו השניים לתמוך במסע הצלב הוונדי. כאשר העסיק סוון את הונדים בקרב ימי, הוא זכה לעזרה מועטה מקנוט ואיבד את אוניית הדגל שלו. עד מהרה הוצתה מחדש מלחמת האזרחים.

לאחר כמה קרבות, כבש סוון את האי פין וחלקים מיוטלנד, ומינה את ולדמר כדוכס שלזוויג. הוא הוביל את המערכה יחד עם אתלר פון דיטמרשן כנגד אדולף השני מהולשטיין, תומך של קנוט. ב-1150 הצליח סוון לגרש את קנוט וחזרתו של קנוט בראש כוחות צבאיים גרמנים ב-1151 נהדפה גם היא. הן קנוט והן סוון שאפו לקבל את תמיכתו של קונראד השלישי. ב-1152 הוכתר פרידריך הראשון כמלך גרמניה ומאוחר יותר באותה שנה הוא רקם עסקה במרזבורג. על פי העסקה הוגדר סווויין כ"מלך הראשי", כשקנוט היה זכאי לקבל חלק משמעותי משטחה של דנמרק וולדמר שמר ברשותו על דוכסות שלזוויג. במקביל, לסוון הוענקו שטחים קטנים יחסית. הוא הפר את ההסכם ומעמדו בדנמרק התערער עוד יותר בשל דרכי שלטונו הרודניים ובשל התנהגותו הפרו-גרמנית.

ב-1154 הודח סוון במסגרת ברית בין קנוט לבין ולדמר, שהכתיר את קנוט כמלך שותף. אסקיל ורוב התומכים האחרים של סוון נטשו אותו והוא יצא לגלות בגרמניה. סוון בילה שלוש שנים בחיפוש תמיכה לפעולת כיבוש ושב לדנמרק ב-1157 בתמיכתו של הדוכס הגרמני, היינריך הארי. מהלך זה עורר את האצולה הדנית לפצל את הממלכה ליוטלנד, זילנד וסקונה. סוון היה הראשון לבחור והוא היה לשליט סקונה. במשתה השלום ברוסקילדה, שנערך ב-9 באוגוסט 1157 תכנן סוון להרוג את שני יריביו והצליח להרוג את קנוט. התקרית נודעה בכינוי "משתה הדמים של רוסקילדה".

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולדמר נמלט ליוטלנד וב-23 באוקטובר, ניצבו סוון וצבאו מולו בקרב הערבה האפורה, שבעקבותיו הוא קיבל את הכינוי "האפור" (Grathe). בקרב זה הובס צבאו של סוון והוא נהרג על ידי האיכרים שלכדו אותו כאשר סוסו שקע בביצה כאשר הוא נס משדה הקרב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]