מרגרטה הראשונה, מלכת דנמרק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרגרטה הראשונה
(1353; טירת וורדינבורג, דנמרק - 28 באוקטובר 1412; מפרצון פלנסבורג) (בגיל 59 בערך)
Margrete 1.jpg
שם בשפת המקור Margrete I
שם מלא מרגרטה ולאדמרסדאטר
מדינה Flag of Denmark.svg  דנמרק
Flag of Norway.svg  נורבגיה
Flag of Sweden.svg  שבדיה
Flag of the Kalmar Union.svg איחוד קאלמאר
מקום קבורה קתדרלת רוסקילדה, דנמרק
בן-זוג
שושלת בית גלוקסבורג
אב ואלדמר הרביעי, מלך דנמרק
אם הלוויג משלזוויג
צאצאים
מלכת דנמרק
תקופת כהונה 10 באוגוסט 1387 - 28 באוקטובר 1412 (25 שנים)
הקודם בתפקיד אולף השני
הבא בתפקיד אריק השביעי
מלכת נורבגיה
תקופת כהונה 3 באוגוסט 1387 - 28 באוקטובר 1412 (25 שנים)
הקודם בתפקיד אולף הרביעי
הבא בתפקיד אריק השלישי
מלכת שבדיה
תקופת כהונה 24 בפברואר 1389 - 24 באוקטובר 1412 (23 שנים)
הקודם בתפקיד אלברכט
הבא בתפקיד אריק השלושה עשר

מרגרטה הראשונהדנית: Margrete Valdemarsdatter, בנורבגית: Margrete Valdemarsdotter, בשבדית: Margareta Valdemarsdotter, באיסלנדית: Margrét Valdimarsdóttir; ‏ מרץ 135328 באוקטובר 1412) הייתה מלכת דנמרק, נורבגיה ושבדיה ומייסדת איחוד קאלמאר, שאיחד את ארצות סקנדינביה למשך תקופה של יותר ממאה שנים. היא כיהנה כמלכה מושלת בדנמרק, למרות שבאותה תקופה לא היה נהוג שאישה תמלוך. תוארה בדנמרק נגזר מזה של אביה, ואלדמר הרביעי. בנורבגיה ובשבדיה היא הייתה מלכה מתוקף נישואיה להוקון השישי, מלך נורבגיה.

שמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדנמרק היא ידועה כמרגרטה הראשונה כדי להבדיל אותה ממרגרטה השנייה שהיא מלכת דנמרק הנוכחית. לדנמרק לא הייתה מסורת שאפשרה לנשים לשלוט ולכן כשבנה אולף השני נפטר בשנת 1387 היא נקראה הגבירה הכול יכולה של ממלכת דנמרק.

ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרגרטה נולדה במרץ 1353 כילדתם השישית והצעירה ביותר של ואלדמר הרביעי, מלך דנמרק ושל הלוויג משלזוויג. היא הוטבלה ברוסקילדה וב-1359, כילדה בת שש היא אורסה להוקון הרביעי, מלך נורבגיה בן ה-18, שהיה בנו הצעיר של מגנוס הרביעי, מלך שבדיה ונורבגיה. במסגרת חוזה הנישואין, הוסכם ככל הנראה שהמלך ואלדמר יסייע למגנוס בסכסוך עם בנו השני, אריק השנים עשר, שב-1356 מרד באביו ושלט על דרום שבדיה. נישואיה של מרגרטה היו לפיכך חלק ממאבק כוחות בין המדינות הנורדיות. בחוגים מסוימים היה חוסר שביעות רצון מכך והפעילה הפוליטית, בריגיטה הקדושה משבדיה, תיארה את ההסכם במכתב לאפיפיור כ"ילדים שמשחקים בבובות". מבחינתו של ואלדמר מטרת הנישואים הייתה להשיג שליטה על סקונה, שמאז 1332 הייתה משועבדת לשבדיה. על פי כרוניקות מהתקופה, חוזה הנישואין כלל הסכמה להשבתה של טירת הלסינבורג לדנמרק, אך סעיף זה לא סיפק את ואלדמר וביוני 1359 הוא חצה את מיצר ארסונד בראש צבא גדול וכבש את סקונה. התקפה זו הייתה לכאורה סיוע למגנוס כנגד בנו אריק, אך ביוני אותה שנה מת אריק ומשמעות הדבר היה שמאזן הכוחות השתנה וכל ההסכמים בין ואלדמר לבין מגנוס היו בטלים ומבוטלים, כולל הסכם הנישואין בין מרגרטה לבין הוקון.

מצב זה לא גרם לואלדמר לסגת מסקונה. תחת זאת הוא המשיך בכיבושיו באי גוטלנד שבים הבלטי. ויסבי, שהייתה מאוכלסת בתושבים גרמנים, הייתה העיר הראשית של האי והמפתח לשליטה בים הבלטי. ב-27 בינואר 1361 התנהל קרב בין הצבא המלכותי הדני המצויד היטב לבין מערך של איכרים מקומיים. הגרמנים לא השתתפו בקרב, שבו ניצחו הדנים והשתלטו על ויסבי. המלך מגנוס וברית ערי הנזה לא יכלו להתעלם מפרובוקציה זו ומיד הוטל חרם סחר על דנמרק והוסכם על שיתוף פעולה צבאי.

באותה עת נפתחו דיונים בין מגנוס לבין היינריך השני, רוזן הולשטיין בנוגע להסכם נישואין בין הוקון ואחותו של היינריך, אליזבת. ב-17 בדצמבר 1362 הפליגה ספינה לשבדיה שעל סיפונה אליזבת. עקב סערה נאלצה הספינה לנחות על האי הדני, בורנהולם. משם נלקחה אליזבת לארכיבישוף של לונד, שהכריז שהנישואין הללו הם הפרה של חוק הכנסייה בשל העובדה שהוקון כבר היה מאורס למרגרטה. הצבאות של שבדיה ושל ברית ערי הנזה לא נחלו הצלחה והם הסירו את המצור על הלסינבורג. לאחר מכן הושגה שביתת נשק עם ברית ערי הנזה ומגנוס פרש מהמלחמה. פרושו של דבר היה שהסכם הנישואין בין מרגרטה, שהייתה אז כבר בת 10, לבין הוקון, היה שוב בתוקף. טקס החתונה התקיים בקופנהגן ב-9 באפריל 1363.

נישואיהם של מרגרטה והוקון היו אמורים להיות ברית מדינית ומרגרטה נשארה ככל הנראה לזמן מה בדנמרק לאחר החתונה, אך עד מהרה היא נלקחה לטירת אקרסהוס שבפיורד אוסלו, שם היא גודלה על ידי מרתה אולפסדוטר, שהייתה אשת אצולה נכבדה ובתה של בריגיטה משבדיה ואשתו של קנוט אלגוטסון, שהיה מחסידיו הנאמנים ביותר של המלך מגנוס. על פי הכרוניקות מרגרטה גודלה יחד עם בתה של מרתה, אינגאגרד. גידול משותף זה עשוי להדגיש את תחומי הידע של מרגרטה הן כאישה והן כמלכה. תחומי הלימוד שלה היו ככל הנראה מוגבלים, אך נראה שבנוסף לרכישת הקריאה והכתיבה היא גם קיבלה השכלה כללית בתחום הפוליטיקה.

בשנים שלאחר נישואיה של מרגרטה חוותה סקנדינביה סדרה של תהפוכות פוליטיות חשובות. חודשים ספורים לאחר החתונה מת אחיה היחיד, כריסטופר. משמעות הדבר הייתה שדנמרק נותרה בלי יורש בכוח לכתר ואביה נותר ללא יורש זכר. ב-1364 הדיחה האצולה השבדית את מגנוס ואת הוקון, בעלה של מרגרטה, מהכתר השבדי ובחרה את אלברכט, דוכס מקלנבורג להיות מלך שבדיה.

עוצרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעדה הראשון של מרגרטה לאחר מותו של אביה ב-1375 היה להבטיח את בחירתו של בנה התינוק, אולף, כמלך דנמרק, למרות תביעתו לכתר של בעלה של אחותה הגדולה, אינגבורג, היינריך השלישי, דוכס מקלנבורג ושל בנם, אלברכט. מרגרטה עמדה על כך שאולף יוכרז כבעל הזכות לרשת את הכתר השבדי, בין שאר תאריו. הוא היה צעיר מדי כדי למשול בעצמו ומרגרטה הוכיחה את עצמה כשליטה מוכשרת וממולחת בשנים הבאות. עם מותו של הוקון ב-1380, ירש אותו אולף כמלך נורבגיה. אולף מת באופן פתאומי ב-1387 בגיל 17 ומרגרטה, שמשלה בשתי הממלכות בשמו, נבחרה להיות העוצרת של נורבגיה ודנמרק בשנה שלאחר מכן. היא כבר הוכיחה את עצמה כמדינאית מוכשרת על ידי השבתם של שלזוויג והולשטיין. שטחים אלה הוחזרו לאחר שנות דור במסגרת הסכם נייברג ב-1386, אך תחת התנאים החמורים שהכתר הדני קיבל על עצמו היתרונות של ההסכם היו חסרי משמעות. על פי ההסכם, האצולה היוטית שמרדה לעתים קרובות, איבדה את התמיכה של שלזוויג והולשטיין שממנה היא נהנתה קודם לכן. מרגרטה, שהייתה משוחררת מהפחד מפני הסתה מבית, יכלה כעת להקדיש את מלוא תשומת הלב שלה לשבדיה, שם כבר אחזו אצילים מורדים בנשק כנגד מלכם הבלתי אהוד, אלברכט. כמה מהאצילים רבי ההשפעה שיגרו למרגרטה מכתב שאם היא תסייע להם להיפטר מאלברכט, הם יסכימו שהיא תהיה העוצרת שלהם. עד מהרה היא קיבצה את צבאה ופלשה לשבדיה.

בוועידה שהתכנסה בטירת דלבורג במרץ 1388, הביעו השבדים את הסכמתם לקבל את כל תנאיה של מרגרטה. הם בחרו אותה להיות "הגבירה הריבונית והשולטת" והתחייבו לקבל כל מלך שהיא תבחר למנות. ב-24 בפברואר 1389, אלברכט, שכינה אותה "מלך חסר מכנסיים", שב ממקלנבורג בראש צבא של שכירי חרב, נשבה ונלקח כאסיר. כעת הייתה מרגרטה הגבירה הכול יכולה של שלוש ממלכות.

סטוקהולם, שהייתה אז ברובה עיר גרמנית, עדיין לא נכנעה. הפחד מפני מרגרטה גרם הן לנסיכי מקלנבורג והן לערים הונדיות לחוש לעזרתה של סטוקהולם. עד מהרה שרצו הים הבלטי והים הצפוני בספינותיהם של הפריבטירים, האחים ויקטואל. בשלב זה התערבו ערי הנזה ועל פי הסכם לינדהולם מ-1395, שחררה מרגרטה את אלברכט בתמורה להבטחתו לשלם 60,000 מארקים תוך שלוש שנים. בינתיים, החזיקו ערי הנזה את סטוקהולם כערבון. אלברכט לא עמד בתשלומיו בזמן וכתוצאה מכך העבירו ערי הנזה את סטוקהולם בספטמבר 1398 בתמורה לזכויות סחר.

אריק מפומרניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס ההכתרה של אריק מפומרניה שמרגרטה לצדו

היה ברור שמרגרטה תצטרך, בהזדמנות הקרובה ביותר, להציג בפני שלוש הממלכות, מלך שיהיה צאצא של כל שלוש השושלות, למרות שבנורבגיה הובהר שהיא תמשיך למשול לצדו. ב-1389 היא הכריזה על הנכד של אחותה, אריק מפומרניה, כמלך נורבגיה ואמצה אותו ואת אחותו קתרינה. ב-1396 הוא הוכרז כמלך דנמרק ושבדיה בעוד שמרגרטה נותרה כעוצרת שלו עד שיגיע לבגרות. כדי ללכד את הממלכות באופן משמעותי יותר, זימנה מרגרטה ביוני 1397 קונגרס של שלוש המועצות המלכותיות בקאלמאר ובחג השילוש הקדוש, 17 ביוני הוכתר אריק כמלך דנמרק, נורבגיה ושבדיה. המועצות המלכותיות נחלקו ביניהן על נוסח חוק האיחוד המוצע והוא מעולם לא הגיע ליותר מטיוטה בלתי מאושרת. מרגרטה התנגדה לסעיפים שעל פיהם לכל ממלכה תהיינה זכויות ממשל עצמיות, שכן לדעתה כך היה נמנע המיזוג של כל ארצות סקנדינביה. בתבונה האופיינית לה, היא נמנעה מלגרום לפילוג.

שנים ספורות לאחר כינונו של איחוד קאלמאר, הוכרז אריק כבגיר וכל שלוש הממלכות נשבעו לו אמונים, למרות שמרגרטה הייתה מנהיגת סקנדינביה עד ליומה האחרון.

מדיניותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל עוד האיחוד לא היה יציב, סבלה מרגרטה את קיומן של המועצות המלכותיות, אך השפעתם הייתה מזערית והסמכות המלכותית נותרה עליונה. תפקיד הנציב העליון נותר פנוי, הפרלמנט לא היה פעיל ומרגרטה משלה באמצעות פקידים. בכל אירוע נשמר החוק והסדר וכל פריקת עול מצידה של האצולה דוכאה בחומרה. ממלכות שבדיה ונורבגיה הפכו להיות חלק בלתי נפרד ממלכת דנמרק והשאיפות הלאומיות שלהן דוכאו, למרות שנורבגיה, שהייתה נאמנה יותר, טופלה ביותר סלחנות בהשוואה לשבדיה.

מרגרטה השיבה לבעלות הכתר את כל השטחים שאבדו בתקופות הקשות שלפני תקופת מלכותו של אביה. מהלך זה של השבת השטחים בוצע בהקפדה מירבית ומאות אחוזות שבו לידי הכתר. מרגרטה גם ביצעה רפורמה במערכת המטבע הדנית, החליפה את מטבעות הנחושת הישנים וחסרי הערך במטבעות כסף טובים. תמיד היו ברשותה סכומי כסף גדולים וחלק ניכר ממנו ניתן לצדקה.

בניגוד למדיניות החוץ מרחיקת הלכת של אביה, מרגרטה הייתה זהירה וניטרלית ללא סייג. עם זאת, היא לא חסכה במאמצים להשיב לממלכתה טריטוריות דניות אבודות. היא רכשה את האי גוטלנד מבעליו, אלברכט ממקלנבורג והמסדר הליבוני ובאופן דומה הוחזרו חלקים ניכרים משטחה של שלזוויג.

ב-1402 נכנסה מרגרטה למשא ומתן עם הנרי הרביעי, מלך אנגליה על האפשרות של הסכם לנישואים כפולים בין אנגליה לבין איחוד קאלמאר. ההצעה שעמדה על הפרק הייתה שאריק מפומרניה יינשא לבתו של הנרי, פיליפה, ובנו של הנרי, נסיך ויילס, לימים הנרי החמישי, יישא את קתרינה, אחותו של אריק. הצד האנגלי לדיונים רצה שהסכם הנישואין יהווה בסיס לבירת הגנה שתגרום לארצות איחוד קאלמאר להיות מעורבים לצדה של אנגליה במלחמת מאה השנים כנגד צרפת. מרגרטה החזיקה במדיניות עקבית לא להיות כבולה בבריתות מגבילות ולא להיות מעורבת

קברה של מרגרטה בקתדרלת רוסקילדה

במלחמות זרות ולפיכך דחתה את ההצעות של אנגליה. עם זאת, למרות שהנישואים הכפולים כפי שהוצעו, לא יצאו לפועל, נשא אריק לאישה את פיליפה בת ה-13 ב-26 באוקטובר 1406 ובמסגרת הסכם הנישואין הוסכם על ברית הגנה רופפת בין שתי המדינות. לאחותו של אריק, קתרינה, הוסדרו נישואים עם יוהאן, רוזן פלטין-נוירמרקט. כך רכשה מרגרטה בעל ברית בדרום גרמניה, שיכול היה להביא תועלת כמשקל נגד לנסיכים ולערים של צפון גרמניה.

מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרגרטה נפטרה בפתאומיות על גבי ספינתה בנמל מפרצון פלנסבורג ב-28 באוקטובר 1412. הסרקופג שלה גולף על ידי פסל מליבק והוצב מאחורי המזבח בקתדרלת רוסקילדה, לידקופנהגן שבדנמרק. היא הורישה רכוש לקתדרלה כדי שיאמרו מיסות בעתיד לעילוי נשמתה. בזמן הרפורמציה הפרוטסטנטית בשנת 1536 מנהג זה נפסק, אבל עד היום מצלצלים פעמיים ביום בפעמון מיוחד לזכר המלכה.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]