ולדמר הרביעי, מלך דנמרק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ולדמר הרביעי
Valdemar IV Atterdag
Waldemar IV Otherday of Denmark c 1375 crop.jpg
לידה 1320
דנמרק עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 באוקטובר 1375 (בגיל 55 בערך)
טירת גורה, דנמרק
מדינה דנמרקדנמרק  דנמרק
מקום קבורה מנזר סורו, דנמרק
בת-זוג הלוויג משלזוויג
שושלת אסטרידסון
כינוי "שחר חדש"
אב כריסטופר השני
אם יופמניה מפומרניה
צאצאים כריסטופר
מרגרטה
אינגבורג
קתרינה
ולדמר
מרגרטה
מלך דנמרק
24 ביוני 134024 באוקטובר 1375
(35 שנים)
כריסטופר השני (לאחר תקופת אינטררגנום של 8 שנים)
פרסים והוקרה
אביר מסדר כנסיית הקבר הקדוש עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ולדמר הרביעי אטרדאגדנית: Valdemar IV Atterdag, משמעות כינויו – "שחר חדש"; ‏1320 לערך – 24 באוקטובר 1375) היה מלך דנמרק מ-1340 ועד למותו.

עלייתו לכס המלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולדמר היה בנו הצעיר של כריסטופר השני, מלך דנמרק והוא בילה את רוב ימי ילדותו ונערותו בגלות בחצר מלכותו של לודוויג הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה בבוואריה, לאחר תבוסתו של אביו ומותם של שני אחיו הגדולים, אריק ואוטו. מכאן הוא היה טוען לכתר והמתין לשובו למולדתו.

לאחר רציחתו של גרהרד השלישי, רוזן הולשטיין-רנדסבורג על ידי נילס אבסון ואחיו, הוכרז ולדמר כמלך דנמרק באספה שהתכנסה בויבורג ב-24 ביוני 1340 בניהולו של אבסון. על ידי נישואיו להלוויג, בתו של אריק השני, דוכס שלזוויג, ועל ידי מה שהתיר לו אביו, הוא שלט על כרבע משטחה של יוטלנד מצפון לנהר קונגה.

ולדמר לא אולץ לחתום על כתב זכויות כמו אביו לפניו, ככל הנראה בשל העובדה שדנמרק הייתה ללא מלך כבר כמה שנים קודם לעלייתו לכס המלוכה ואף אחד לא ציפה שהמלך החדש בן העשרים יהווה מקור לבעיה עבור האצולה הבכירה של דנמרק יותר מאשר היווה אביו. אך ולדמר היה בחור פיקח ונחוש בדעתו והבין שהדרך היחידה לשלוט על דנמרק היא להחזיר לעצמו את השליטה על שטחיה.

אבסון ניסה לשחרר את שטחו המרכזי של יוטלנד מרוזני הולשטיין באמצעות המצור שהטיל על טירת סונדרבורג ב-2 בנובמבר 1340, אך הוא ואחיו נהרגו בניסיון זה.

דנמרק הממושכנת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת שלטונו של כריסטופר השני נכנסה דנמרק לפשיטת רגל ואדמותיה מושכנו בחלקים. ולדמר שאף להחזיר את החובות ולקבל חזרה את אדמותיה של דנמרק. ההזדמנות הראשונה הגיעה באמצעות הכספים שהלוויג הביאה אתה בעת נישואיהם. החוב שעליו שועבד חלקו הצפוני של יוטלנד שולם באמצעות מיסים שנגבו מהאיכרים בשטחים שמצפון לנהר הקונגה. ולדמר הצליח להחזיר לעצמו את צפון פריזיה ב-1344 ועד מהרה הוא הטיל שם מיסים כדי לשלם את החוב עבור דרום יוטלנד, 7,000 מארקים של כסף. העלייה בשיעור המיסוי של האיכרים גרמה לאי שקט בקרבם.

לאחר מכן הפנה ולדמר את תשומת לבו לזילנד. הבישוף של רוסקילדה, שבבעלותו היו טירת קופנהגן והעיר, העביר את שניהם לולדמר לאחר שקיבל בטוחות לגביית מס על הסחר שעבר במיצר ארסונד. ולדמר היה המלך הדני הראשון שמשל בקופנהגן. הוא הצליח לכבוש או לרכוש טירות ומבצרים נוספים עד שהיה ביכולותו לגרש את ההולשטיינים. כאשר אזל כספו הוא לקח את טירות קלאונדבורג וסובורג באמצעות שימוש בכוח הזרוע.

כשהוא עדיין בעיצומה של מערכה זו, יצא ודלמר לאסטוניה כדי לנהל משא ומתן עם אבירי המסדר הטבטוני ששלטו שם. האוכלוסייה הדנית מעולם לא היגרה לאסטוניה במספרים משמעותיים וכך, עבור 19,000 מארקים, ויתר ולדמר על אסטוניה הדנית, שהייתה פרובינציה רחוקה במזרח ובסכום זה התאפשר לו לכסות את החובות שתמורתם היו ממושכנים חלקים של דנמרק שהיו חשובים לו יותר.

בשנת 1346 לערך, יזם ולדמר מסע צלב כנגד ליטא. הכרוניקן הפרנציסקני, דטמר מליבק, ציין שולדמר נסע ב-1346 לליבק ואז יצא לפרוסיה יחד עם אריך השני מסקסוניה כדי להילחם בליטאים. בכל אופן, מסע הצלב נגד הליטאים הסתיים בלא כלום. תחת זאת יצא ולדמר למסע עלייה לרגל לירושלים (ללא אישור האפיפיור). מסעו נחל הצלחה והוא נעשה אביר מסדר הקבר הקדוש. הוא הוקע על ידי האפיפיור קלמנס השישי על אי קבלת אישור מוקדם למסעו.

ב-1346, עם שובו, קיבץ ולדמר צבא והמשיך במהלך להשבתה של טירת וורדינגבורג, מפקדתן הראשית של ההולשטיינים. עד לסוף השנה היה כבר כל זילנד ברשותו. הוא הפך את טירת וורדינגבורג למעונו הרשמי, הרחיב את הטירה ובנה את המגדל שהיה לסימן ההיכר של העיר. המוניטין של ולדמר על עריצותו כנגד אלו שהתנגדו לו, גרמו לרבים לחשוב היטב לפני שהם החליפו צדדים. מדיניות גביית המס שלו כתשה את האיכרים, שחששו לעשות כל דבר מלבד לשלם את המיסים. ב-1347 השלים ולדמר את גירושם של הגרמנים מדנמרק וזו הייתה שוב לאומה מאוחדת.

באמצעות הכנסתו שגדלה, היה ולדמר מסוגל לשלם עבור החזקתו של צבא גדול יותר ובדרכים בוגדניות הוא הצליח להשיג לעצמו את הבעלות על טירת ניבורג ועל מזרח האי פין ואיים קטנים נוספים. תשומת הלב של ולדמר עברה כעת לסקונה, שהייתה עדיין תחת שליטתו של מלך שוודיה, כאשר אסון הכה את האזור כולו.

המוות השחור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המוות השחור

ב-1349 הכתה את דנמרק באופן בלתי צפוי מגפת המוות השחור. על פי המסורת הגיעה המגפה לדנמרק על סיפונה של ספינת רפאים שהגיע לחוף של צפון יוטלנד. אלה שעלו לסיפונה מצאו את מותם ופניהם היו נפוחים ושחורים, אך הם חיו מספיק זמן כדי לקחת את חפצי הערך ממנה וכדי להעביר את המחלה לכלל האוכלוסייה. אנשים בדנמרק החלו למות באלפיהם. במהלך השנתיים הבאות השתוללה המחלה בכל רחבי הממלכה. בעיר ריבה חדלו להתקיים 12 קהילות דתיות בדיוקסיה אחת. בכמה עיירות מתו כל התושבים עד כי לא נשאר בהן אף תושב אחד. שיעור המתים הכללי בדנמרק בשנים 1349 – 1350 הגיע ל-33% עד 66% מהאוכלוסייה. תושבי הערים הוכו באופן קשה יותר בהשוואה לתושבי הכפרים ורבים נטשו את הערים. ולדמר לא לקה במחלה והוא ניצל את מותם של יריביו כדי להגדיל את אדמותיו ורכושו. הוא סירב להפחית את שיעור המיסים בשנה שלאחר מכן, למרות שפחות איכרים עיבדו פחות אדמות. גם הכנסותיהם של האצילים הצטמצמו ועול המס הכביד עוד יותר גם עליהם. בשנים הבאות פרצו מרידות רבות.

המשך השבת האדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1354 נפגש ולדמר עם אציליו באספה ויחד הם גיבשו הסדר שלום. התנאים של כתב הזכויות הבהירו שהאסיפה תתכנס לפחות פעם בשנה ביום יוהאן הקדוש, 24 ביוני. המערכת הישנה שנוסדה ב-1282 הוחזרה על כנה וזכויותיהם של כל הצדדים הושבו למצב שלפני כתב הזכויות של כריסטופר השני, שביטל את סמכויותיו של המלך.

ולדמר הגיב בגיוס צבא, צעד לתוך דרום יוטלנד ולקח לעצמו שטחים נוספים שהרוזנים הגרמנים קרעו מדנמרק בשנים הקודמות. מרידות התפשטו ברחבי פין וולדמר כבש את שארית השטחים שהיו תחת שלטונם של ההושלטיינים באי. כתב הזכויות הוכח להיות כבלתי מעשי כאשר המלך התעלם מהתנאים ומרידות מקומיות המשיכו. באותה שנה התחולל משבר מוניטרי שגרם לפאניקה בכל צפון אירופה.

ב-1358, שב ולדמר לפין כדי לנסות להתפשר עם נילס בוגה ועם כמה אצילים אחרים ושני בישופים. המלך סירב להיכנע לתנאיהם, ולפיכך הם עזבו את הפגישה בחמת זעם. כאשר הם הגיעו לעיירה מידלפרט, כדי למצוא ספינה שתחזיר אותם ליוטלנד, הם נרצחו בידי הדייגים שאת שירותיהם הם שכרו. ולדמר הואשם במעשה ותושבי יוטלנד חסרי הסבלנות התמרדו נגדו שוב. הם הסכימו לתמוך בהחזרת זכויותיו של המלך ואז חזרו בהם.

ולדמר פנה שבו לסקונה שעדיין הייתה תחת שלטון שוודי. הנסיך, אריק השנים עשר, מרד כנגד אביו, מגנוס הרביעי, מלך שוודיה ולקח את השליטה על סקונה ועל חלקים נוספים של שוודיה. המלך מגנוס פנה לולדמר לעזרה בהבטיחו להעניק לו את טירת הלסינגבורג אם ולדמר יעזור בדיכוי המרידה של אריק. אריק מת באופן פתאומי והמלך מגנוס ניסה להתכחש להבטחתו. ולדמר לא היה מוכן לקבל הסדר כזה. ב-1360, הוא חצה את המיצר ברארש צבא ואילץ את מגנוס למסור לו את הלסינבורג. עם קבלת הטירה, היה ולדמר לשליט סקונה לכל דבר ועניין. מגנוס לא היה חזק מספיק כדי להחזיק בסקונה, ולפיכך היא הועברה לשליטה דנית. ולדמר הוכרז כשליט הלנד, בלקיניה וסקונה.

מדיניות החוץ לאחר 1360[עריכת קוד מקור | עריכה]

גביית הכופר מתושבי העיר ויסבי, 1361 - ציור משנת 1882

ולדמר לא יכול היה לעשות הרבה נגד כוחה ההולך וגדל של ברית ערי הנזה, שהפכה כבר להיות מעצמה אזורית. גם לפני שהסתיים העימות עם המלך מגנוס, החליט ולדמר לתקוף את האי השוודי, גוטלנד, במיוחד את העיר ויסבי, שאותה שנא ולדמר בשל העובדה שהוא שמע שתושביה שרו שירי לעג עליו.

ב-1361 הוא קיבץ צבא, העלה אותו על ספינות ופלש לגוטלנד. הוא נלחם בתושבי גוטלנד, הביס אותם ליד העיר והרג 1,800 איש. ויסבי נכנעה וולדמר הרס חלק מחומת העיר כדי לאפשר לצבאו להיכנס אליה.

מרגע שהעיר הייתה בידיו, הוא הציב שלוש חביות בירה גדולות והודיע לפרנסי העיר שאם החביות לא ימולאו בזהב ובכסף תוך שלושה ימים, הוא יאפשר לאנשיו לבזוז את העיר. להפתעתו של ולדמר, מולאו החביות לפני רדת הלילה הראשון. הכנסיות רוקנו מחפצי הערך שלהן והשלל הועמס על ספינות דניות שהובילו אותו לוורדינגבורג, מקום מגוריו של ולדמר. הוא הוסיף את התואר "מלך גוטלנד" לרשימת תאריו. אך לפעולתו כנגד ויסבי, חברה בברית ערי הנזה, תהיינה השלכות קשות מאוחר יותר.

ולדמר ניסה להתערב בסדר הירושה השוודי, על ידי לכידתה של הרוזנת אליזבת, שהייתה אמורה לשאת את נסיך הכתר של נורווגיה, הוקון. היא אולצה להיכנס למנזר וולדמר שכנע את המלך מגנוס שבנו יישא לאישה את בתו שלו, מרגרטה. המלך הסכים, אך האצילים השוודים אילצו אותו להתפטר. הם בחרו באלברכט, דוכס מקלנבורג-שוורין, אחד מאויביו המושבעים של ולדמר, כמלך שוודיה. מיד עם בחירתו, החל אלברכט לבלום את ולדמר. הוא שכנע את ערי הנזה לשתף אתו פעולה על בסיס האיום של ולדמר על חופש השיט במיצר ועל סחר ההרינגים המכניס שלהם.

ולדמר תקף את הצי של ערי הנזה וניסה לאלץ אותם לצאת משטחי הדיג במיצר. חברות ברית ערי הנזה דרשו לפעול. כשליבק מובילה, הם כתבו לולדמר והתלוננו על התערבותו בתנועת הסחר. הוא פטר את תלונותיהם בהגדירו אותן כ"יללות חתולים".

ב-1362 כרתו ברית ערי הנזה, שוודיה ונורווגיה, ברית כנגד ולדמר מתוך רצון לנקום בו. ערי הנזה שלחו צי וצבא לזרוע חורבן בחופי דנמרק והם הצליחו לכבוש ולבזוז את קופנהגן וחלקים מסקונה. בשיתוף פעולה עם אצילי יוטלנד המורדים, הם אילצו את ולדמר לצאת מדנמרק בחג הפסחא של 1368.

הוא מינה את ידידו ויועצו, הנינג פודבוסק, לנהל בהיעדרו משא ומתן עם ברית ערי הנזה. הם הסכימו לשביתת נשק כל עוד הכיר ולדמר בזכותם לסחר חופשי ולזכויות דיג במיצר. הם קיבלו את השליטה על כמה ערים לאורך החוף של סקונה ועל מבצר הלסינבורג למשך 15 שנים. הם גם אילצו אותו להעניק להם זכות להביע את דעתם בשאלת ירושת הכתר הדני לאחר מותו. ב-1370 אולץ ולדמר לחתום על חוזה שטרלזונד, שהכיר בזכויותיהן של הערים להשתתף בסחר ההרינג והעניק פטור ממס לצי הסחר שלהן. לאחר ארבע שנות היעדרות, שב ולדמר לדנמרק. למרות הכול, הוא קיבל את השליטה על גוטלנד, כך שלמרות תבוסותיו, הוא החזיר לעצמו ולממלכתו שטחים מסוימים.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם כאשר התנהל ולדמר מול ברית ערי הנזה, הוא ניסה לדכא אצילים מורדים שניסו לתבוע לעצמם את הזכויות שהם אילצו את אביו להעניק להם. כמו כן הוא נלחם בשוודיה ובנורווגיה. כאשר הוא היה בעיצומו של תהליך להשבה הדרגתית של השליטה בדרום יוטלנד, הוא נפל למשכב.

ולדמר קיבל את סיועו של האפיפיור גרגוריוס האחד עשר, שהטיל נידוי על המורדים הדנים. אך לפני שצעד זה התממש, מת ולדמר הרביעי בטירת גורה שבצפון זילנד ב-24 באוקטובר 1375. הוא נקבר במנזר סורו.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולדמר הרביעי היה דמות מרכזית בהיסטוריה של דנמרק. בהדרגה הוא הצליח להשיב את כל השטחים האבודים שסופחו לדנמרק במשך השנים. היד הקשה שבה נקט, המיסים הכבדים שהטיל ושלילת הזכויות משכבר הימים של משפחות האצולה, הובילו למרידות במשך כל תקופת מלכותו. ניסיונו להחזיר לדנמרק את מעמדה כמעצמה בצפון אירופה, התקבל בתחילה בברכה על ידי בני עמו, אך צעדי המדיניות של ולדמר נתקלו בהתנגדות עזה מצדן של משפחות אצולת הקרקע של יוטלנד. הוא הרחיב את סמכויות המלך בהתבסס על כוחו הצבאי ועל האצילים הנאמנים לו שהיו הבסיס למוסד המלוכה הדני עד ל-1440. זרים רבים קיבלו מינויים בחצר המלכות כפקידים וכיועצים. החשוב בהם היה האציל הגרמני-סלבי, נינג בודבוסק, שהיה למעשה ראש הממשלה מ-1365 ועד 1388.

ולדמר הרביעי נחשב לעיתים כאחד מהמלכים החשובים ביותר בימי הביניים. המקורות נותנים את הרושם שהוא היה שליט אינטליגנטי, ציני, פזיז ופיקח עם כישרון בפוליטיקה ובכלכלה. לאלברכט, נכדו מבתו הבכורה, אינגבורג, הוצע ללא הצלחה על ידי סבו, אלברכט השני, דוכס מקלנבורג, להיות יורשו של ולדמר. תחת זאת נבחר כיורשו אולף, בנם של בתו מרגרטה ושל הוקון השישי, מלך נורווגיה.

כינויו של ולדמר הרביעי, "שחר חדש" (בדנית: Atterdag) מרמז על התקווה שהוא הביא לממלכה לאחר התקופה החשוכה שבה מלכו מלכים כושלים. קיימת גרסה שעל פיה הכינוי הוא פירוש מוטעה של משפט בגרמנית תחתית, "ter tage" ("ימים אלה"), שניתן לפרש אותו בצורה הפשוטה ביותר כ"באיזה תקופה אנו חיים"! בביוגרפיה שלו על ולדמר, ציין פלטשר פראט, שפרוש המשפט הוא "יום אחר", רוצה לומר, "כל דבר שיקרה היום, טוב או רע, מחר זהו יום אחר".

סיפורים, בלדות ושירים רבים, נכתבו על ולדמר. באמצע המאה ה-19, כאשר דנמרק נלחמה בגרמניה על נחלותיה המסורתיות בדרום יוטלנד, הוא "הומצא מחדש" כאחד מהמלכים הדנים הגיבורים.

צאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1340 נשא ולדמר לאישה את הדוויג משלזוויג, איתה הוא הביא לעולם את:

  • כריסטופר, דוכס לולנד (1363-1344).
  • מרגרטה, (1350-1345) – התארסה עם היינריך השלישי, דוכס מקלנבורג.
  • אינגבורג (1370-1347) – נישאה להיינריך השלישי, דוכס מקלנבורג. הייתה סבתא מצד אמו של אריק השביעי, מלך דנמרק.
  • קתרינה (1349) - מתה בילדותה.
  • ולדמר (1350) – מת בילדותו.
  • מרגרטה הראשונה, מלכת דנמרק (1412-1353).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]