מגנוס הראשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מגנוס הראשון
1024; נורווגיה - 25 באוקטובר 1047; זילנד (בגיל 23 בערך)
Magnus den gode mynt p.jpg
מטבע דני עם דמותו של מגנוס
שם בשפת המקור Magnus Olafsson
שם מלא מגנוס אולפסון
מדינה נורווגיהFlag of Norway.svg  נורווגיה
דנמרקFlag of Denmark.svg  דנמרק
מקום קבורה קתדרלת נידארוס, טרונדהיים, נורווגיה
שושלת פיירהייר
כינוי "מגנוס הטוב"
אב אולף השני
אם אלפהילד
צאצאים

רגנהילד

מלך נורווגיה
תקופת כהונה 103525 באוקטובר 1047
הקודם בתפקיד קנוט הגדול
הבא בתפקיד האראלד השלישי
מלך דנמרק
תקופת כהונה 8 ביוני 104225 באוקטובר 1047 (5 שנים ו-19 שבועות)
הקודם בתפקיד הארדיקאנוט
הבא בתפקיד סוון השני

מגנוס אולפסוןנורדית עתיקה: Magnús Óláfsson, בדנית ובנורווגית: Magnus Olavsson; ידוע יותר כמגנוס הטוב, בנורדית עתיקה: Magnús góði, בדנית ובנורווגית: Magnus den gode; ‏1024 לערך – 25 באוקטובר 1047) היה מלך נורווגיה מ-1035 ועד מותו ומלך דנמרק מ-1042 ועד מותו.

מגנוס היה בנו הבלתי חוקי של אולף השני, מלך נורווגיה, אך כאשר הודח אביו מכס המלוכה ב-1028 הוא נמלט מנורווגיה יחד עם אמו. הוא שב לנורווגיה ב-1035 והוכתר כמלך בהיותו בן 11. ב-1042 הוא הוכתר גם כמלך דנמרק. מגנוס מלך על שתי הארצות עד למותו בנסיבות לא ברורות. לאחר מותו התפלגה ממלכתו בין האראלד השלישי, מלך נורווגיה לבין סוון השני, מלך דנמרק.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגנוס היה בנו הבלתי חוקי של אולף השני, מלך נורווגיה מפילגשו האנגליה אלפהילד, לשעבר שפחתה של אסטריד, המלכה הרעייה של אולף. כתינוק שנולד בטרם עת, הוא היה חלש ובדקות שלאחר לידתו הוא סבל מקשיי נשימה ולא היה צפוי שהוא ישרוד. אולף לא נכח בלידת בנו ומשורר החצר שלו, סיגבט טורדרסון היה הסנדק שלו. בטקס הטבילה החפוז שלו, קרא סיגבט לתינוק על שמו של המלך הגדול ביותר שהוא הכיר, ששימש כדוגמה לאולף, קרל הגדוללטינית: Karla Magnus). כנגד כל הסיכויים, מגנוס גדל להיות נער חזק ובריא וכבנו היחיד של אביו, ייחס לו זה האחרון חשיבות רבה.

ב-1028 הודח אולף מכס מלכותו על ידי המלך הדני קנוט הגדול והוא יצא לגלות יחד עם משפחתו ועם אנשי חצר מלכותו, כולל מגנוס הצעיר. במהלך החורף הם נדדו ברחבי ההרים ודרך איידסקוג, נכנסו לורמלנד וקיבלו מקלט מראש שבט בשם זיגטריג בנרקה (כיום בשוודיה). לאחר כמה חודשים, הם עזבו את נרקה ובמרץ הם פנו מזרחה לכוון זיגטונה, שם נתן להם אנונד יקוב, מלך שוודיה ספינה. הפמליה הפליגה דרך הים הבלטי ונכנסה אל המפרץ הפיני ובסופו של דבר נחתה ברוס של קייב. את עצירתם הראשונה הם עשו בסטרייה לודוגה כדי לארגן את המשך מסעם. משם הם נסעו דרומה לנובגורוד, שם ביקש אולף לקבל את עזרתו של יארוסלאב החכם. יארוסלאב לא רצה בכל מקרה להיות מעורב ישירות במאבק הכוחות בסקנדינביה וסירב לסייע לאולף. לאחר זמן מה, בראשית 1030 נודע לאולף שהאקון אריקסון, העוצר של קנוט בנורווגיה, נעלם ביום והוא קיבץ את אנשיו כדי לשוב לנורווגיה במהרה. מגנוס הושאר אצל יארוסלאב ואצל אשתו אינגגרד, נסיכת שוודיה.

בראשית 1031, הגיעה פמליה שכללה את דודו של מגנוס, האראלד, לימים האראלד השלישי, מלך נורווגיה, כדי לדווח על הידיעה על מותו של אולף, אביו של מגנוס, בקרב סטיקלסטד. בשנים הבאות חונך מגנוס בשפות הרוסית העתיקה וביוונית והוכשר כלוחם. לאחר מותו של קנוט הגדול ב-1035, לא חפצו עוד אנשי האצולה הנורווגית לחיות תחת שלטונם העריץ של בנו סוון קנוטסון ואמו אלגיפו. עיינר וקאלף, שניים מחברי האצולה הנורווגית, שלאחר מותו של אולף קיוו שקנוט ימנה אותם להיות העוצרים, נסעו יחדיו לרוס של קייב להביא את הנער מגנוס כדי להמליכו כמלך נורווגיה. לאחר שקיבלו את אישורה של אינגגרד, הם שבו עם מגנוס לזיגטונה וקיבלו את גיבויו של מלך שוודיה, אחיה של אמו החורגת של מגנוס, אסטריד. אסטריד מיד הפכה להיות תומכת נלהבת של מגנוס וקובץ צבא בשוודיה בראשותם של עיינר וקאלף, כדי להושיב את מגנוס על כס המלוכה הנורווגי.

מלך נורווגיה ודנמרק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1035, בהיותו בן 11, הוכרז מגנוס כמלך וסוון ואמו נמלטו. סוון מת זמן קצר לאחר מכן. בתחילה שאף מגנוס לנקום באויבי אביו, אך בעצתו של סיגבט טורדרסון הוא נמנע מכך ועקב כך הוא היה ידוע בכינוי "הטוב" או "האציל".

בן נוסף של קנוט, הארדיקאנוט ישב על כס המלכות הדני ושאף שארצו תתאחד עם נורווגיה, כאשר מגנוס יזם ב-1040 מערכה נגד דנמרק. עם זאת, חוגי האצולה של שתי הארצות יזמו מפגש של שני המלכים בנהר גותה, הגבול בין שתי הממלכות. הם כרתו על שלום והסכימו שלאחר שהראשון מביניהם ימות, יירש אותו השני. ב-1042 מת הארדיקאנוט באנגליה ומגנוס היה למלך דנמרק, למרות תביעתו לכתר של אחינו של קנוט, סוון אסטרידסן, שבידיו השאיר הארדיקאנוט את השליטה על דנמרק כאשר הוא יצא לאנגליה.

כחלק מהצעדים לייצוב שליטתו, החריב מגנוס את יומסבורג, מרכז השליטה של היומסויקינגים (Jomsvikingene). סוון נמלט מזרחה ושב כאחד ממנהיגי פלישת הונדים ב-1043 שאותה הביס מגנוס בהחלטיות בקרב שהתנהל ליד הדבי. בקרב זה, הניף מגנוס את גרזן הקרב של אולף, שנקרא על שמה של אלת המוות הנורדית. בלילה שלפני הקרב הוא חלם על אביו והנורווגים נשבעו שלפני פרוץ הקרב הם יכלו לשמוע את הפעמון שאולף הקדוש העניק לכנסיית קלמנט הקדוש בקאופנג, סימן שהקדוש משגיח על בנו ועל צבאו. היה זה הניצחון הגדול ביותר שהושג על הונדים שמהם נהרגו כ-15,000 איש.

בדנמרק המשיך סוון להתנגד למגנוס, למרות שעל פי מחזור העולם הם הגיעו להסדר על פי סווין היה לרוזן דנמרק תחת שליטתו של מגנוס.

מגנוס שאף לאחד את אימפריית הים הצפוני של קנוט הגדול על ידי כך שהוא גם יוכתר כמלך אנגליה. לאחר מותו של הארדיקאנוט, בחרו אצילי אנגלי את בנו של אתלרד השני, מלך אנגליה, אדוארד המודה. מגנוס כתב לו שהוא מתכוון לתקוף את אנגליה עם כוחות דנים ונורווגים משולבים ושהוא מתכוון לשלוט עליה. האנגלים היו עוינים במיוחדת את מגנוס. סוון היה מאוד רצוי שם, למרות שאמו של אדוארד אמה מנורמנדיה, העדיפה באופן מוזר את מגנוס.

בינתיים, שב דודו של מגנוס, האראלד הארדרדה, לנורווגיה ממזרח והתמודד על השלטון שם, בעוד שסוון המשיך לאיים על דנמרק. האראלד ראה עצמו כבעל ברית של סווין. מגנוס בחר לפייס את האראל דוב-1046 הוא הפך אותו למלך-שותף על נורווגיה.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוון הגביר את הלחץ על מגנוס ממקום מושבו בסקונה, אך בסוף 1046 הוא גירש אותו מדנמרק. בכל אופן, ב-25 באוקטובר 1047 מת מגנוס באופן פתאומי בהיותו בדנמרק, בזילנד או ביוטלנד, מתאונה או ממחלה. הדיווחים על מותו מאוד סותרים אלה את אלה. הדיווחים כוללים נפילה לים מאחד מהספינות שהוא כינס לצורך פלישה לאנגליה, נפילה מגב סוס ונפילה למשכב בעת שהיה על סיפון הספינה. נאמר שעל ערש דווי הוא ציווה שסוון ירש אותו בדנמרק והאראלד יירש אותו בנורווגיה. מגנוס נקבר בקבר אביו בקתדרלת נידארוס שבטרונדהיים של היום.

סנורי סטורלוסון תיאר את מגנוס כ:"בעל קומה ממוצעת, מאפיינים רגילים ועור בהיר. היה לו שיער בלונדיני. הוא דיבר באופן רהוט והיה בעל החלטה מהירה, בעל אופי אצילי, נדיב ביותר, לוחם גדול ואמיץ לב".

קו הירושה של אולף השני נקטע עם מותו של מגנוס. אך ב-1280, הוכתר אריק השני, מלך נורווגיה, שמצד אמו היה צאצא של אחותו של מגנוס, וולפהילד. מגנוס לא נישא מעולם, אך הייתה לו בת בשם רגנהילד, שנישאה מאוחר יותר לאציל נורווגי. נינה יהיה לימים אריק השלישי, מלך דנמרק.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]