סוזי אורבך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סוזי אורבך

ד"ר סוזי אורבךאנגלית: Susie Orbach; נולדה ב- 6 בנובמבר 1946) היא פסיכולוגית קלינית, פסיכותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית, עיתונאית וסופרת, פמיניסטית ומבקרת חברתית ממוצא יהודי-בריטי. מחלוצות הטיפול בהפרעות אכילה בבריטניה ובין הראשונים שהכירו בהפרעות אכילה בקרב נשים כמשקפות תופעה פסיכולוגית-תרבותית הנגזרת מתפקידן במסגרת התא המשפחתי המערבי, כאחראיות על תזונה וטיפוח רגשי. חיברה ארבעה ספרים בנושא ועשרות מאמרים, הקימה מרכזי טיפול בנשים, יזמה קמפיינים, פעילה בארגונים ושותפה לכנסים בתחום. בנוסף, כתבה גם שלושה ספרים על הפסיכולוגיה של נשים ופרסמה באופן נרחב מאמרים בסוגיות פסיכולוגיות וחברתיות שונות.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוזי אורבך נולדה ב-1946 וגדלה בפרבר צפון-מערבי בלונדון שבאנגליה, להורים ממוצא יהודי. אביה, מוריס אורבך (Maurice Orbach), היה חבר פרלמנט בריטי (מטעם מפלגת הלייבור), ואמה, אמריקאית במוצאה, הייתה מורה. אורבך זכתה במלגת לימודים לבית הספר North London Collegiate School[1], שם למדה עד גיל 15. ב-1991 סיימה דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית מטעם Wayne State University[2].

אורבך ניהלה מערכת יחסים זוגית עם עמיתה הפסיכואנליסט ג'וזף שוורץ (Joseph Schwartz), אבי שני ילדיה, שהסתיימה לאחר שלושים שנה. לדברי הסופרת ג'ינט וינטרסון (Jeanette Winterson)[3], שותפתה-לחיים בהווה, אורבך מגדירה את עצמה פוסט-הטרוסקסואלית.

סוזי אורבך בעלת קליניקה בלונדון, בה היא מטפלת ביחידים וזוגות.

פעילות אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורבך שימשה כפרופסור שלא מן המניין ב-The New School for Social Research [4] בניו יורק ובבית הספר לכלכלה של לונדון London School of Economics במשך עשר שנים. היא כיהנה כיו"ר ה- Relational School[5] בבריטניה וביולי 2004 הוענק לה תואר דוקטור של כבוד מאת אוניברסיטת אסקס[6]. אורבך עמדה בראש ארגון "Anybody"[7], הקורא להכרה ולגיטימציה של שונות גופנית. היא מייסדת-שותפה וחברה בצוות ה- Antidote[8], גוף הפועל לקידום והכרה של אוריינות רגשית. כמו כן, היא גם מייסדת-שותפה של ארגון הפסיכותרפיסטים ויועצים בתחום האחריות החברתית Psychotherapists and Counsellors for Social Responsibility[9]. אורבך מעבירה הרצאות ומשתתפת בתשדירים באופן נרחב בעולם ואף כותבת בעיתונים רבים כגון "הגרדיאן" הבריטי ("The Guardian").

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1976 הקימה סוזי אורבך, ביחד עם לואיס אייכנבאום ( Luise Eichenbaum)[10], את המרכז הטיפולי לנשים ה- "Woman's Therapy Center"[11] בלונדון וב-1981 את מרכז ההדרכה ה-"Woman's Therapy Center Institute"[12] בניו יורק.

אורבך שמשה כיועצת לבנק העולמי, לשירותי הבריאות הלאומיים ולחברת "יוניליוור". כמו כן, יזמה ועמדה מאחורי הקמפיין של חברת "דאב" - Dove Campaign for Real Beauty[13].

במסגרת פעילותה בארגון "Anybody"[7], ובשיתוף עם ה- "Woman's Therapy Center Institute" בניו יורק, אורבך ועמיתות השיקו קמפיין עולמי נרחב, בשם "Endangered Bodies"[14], אשר יוצא כנגד התרבות ההרסנית הגורמת לנשים ולנערות לשנוא את גופן. במרס 2011 הארגון "Endangered Species"[15] קיים סדרה של מפגשים בינלאומיים בלונדון, ניו יורק, בואנוס איירס, סאו פאולו ומלבורן. המטרה הייתה לגייס בכירים בממשלה, מוסדות חינוך, תאגידים רב-לאומיים, תעשיית האופנה ואמצעי תקשורת מרכזיים, לחבור ליצירת תרבות ויזואלית חדשה. תרבות אשר מעריכה, ואף מעצימה, את היופי הראשוני והשוני בקרב נשים ונערות, כדי לעזור להן לגדול בתחושת ביטחון בדימוי העצמי והגופני. בארגון מתוכננים מפגשים נוספים, והקמפיין ממשיך בשמו החדש – Endangered Bodies: A Local Global initiative.

סוזי אורבך חברה גם בוועדת ההיגוי של הקמפיין הקורא לאימוץ דימוי גוף חיובי, קמפיין אשר הושק במרץ 2010, בעקבות יוזמה משותפת של לין פת'רסטון Lynne Featherstone[16]וג'ו סוונסון Jo Swinson[17]. תכליתו של הקמפיין לוודא הוגנות ושקיפות בפרסום, ולאפשר לנשים בעלות מבנה גוף ומידות שונות להופיע בכתבי עת, פרסומות, תשדירים ועל המסלולי תצוגת אופנה. מטרת הקמפיין להטמיע בבתי ספר את נושא אוריינות המדיה ולחנך לבניית דימוי גוף חיובי, על מנת לספק לילדים חלופות חיוביות לשימוש בדימויי הגוף, על ידי אימוץ אורח חיים יותר אקטיבי ופחות בעל אופי מיני.

מפרסומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"Fat is a Feminist Issue"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרה הראשון של אורבך, (תורגם לעברית: "לא עוד דיאטה-השמנה מהיבט נשי") יצא לאור ב-1978 במהדורה ראשונה וב-1982 במהדורה שנייה. הספר נכתב לאחר התנסות אישית, עבודה עם קבוצות נשים וטיפולים פרטניים בנושא של הפרעות אכילה. אורבך מעלה לתודעת הציבור את הבעייתיות של יחסי נשים עם גופן ועם הרגלי האכילה שלהן. היא בוחנת את המשמעות הבלתי מודעת של שומן ורזון, והסיבות לכך שאנשים אוכלים כשאינם חשים ברעב, או בצורך פיזי לאכול. בנוסף, היא דנה בשאלת האכילה הכפייתית כמבטאת עבור נשים מספר משמעויות: 1) אכילה ללא תחושת רעב גופני, 2) דיאטות או אכילת יתר כאמצעי להילחם בתחושה של אובדן שליטה סביב אוכל, 3) התעסקות רבה בנושאי מזון-השמנה- דיאטות, 4) להרגיש רע ביחס לעצמך ולגופך (דימוי עצמי ודימוי גוף) כמי שאיבדה שליטה. אורבך מתייחסת לאכילה כפייתית לא כסימפטום בלבד, אלא כבעיה בפני עצמה. נקודת המוצא שלה היא הגורמים החברתיים שהובילו נשים לאכילה כפייתית כתגובה והסתגלות ללחצים סקסיסטיים בחברה המערבית המודרנית: הצורך הנשי בהכרה חברתית וציפיות החברה הגברית הפטריארכלית, אחריותן של נשים כקנייניות עיקריות לבריאות המשפחה והעימות הבלתי פוסק עם רזון ודקיקות[18] .

בספר כותבת אורבך פרק על משמעות השומן עבור האכלנית הכפייתית, התעסקות בהשמנה כבעיה ולא כסימפטום לקושי בהתמודדות עם רגשות קשים או כעס מודחק. השמנה כאקט המנטרל נשים מהתמודדות עם היותן יצור מיני, אכילה כפייתית והניסיון להשמין כמטשטשת מיניות, כזאת המונעת את זכותן הראשונית "להיות אדם". בנוסף, השמנה כמנגנון הגנה מפני מגוון שלם של רגשות תחרותיים (מתוך הכרה חברתית כי נשים שמנות נתפסות כ"לוזריות" ואינן יכולות לנצח). בקרב נשים אחרות השומן מייצג דחייה של התביעה להעניק שירותים ולספק צרכים לאחרים (גופניים ורגשיים). עבור נשים מסוימות השמנה ביטאה התמודדות עם טראומות של מוות או רעב בילדות. לטענתה של אורבך אכילה כפייתית עלולה לנבוע מתשוקה בלתי מודעת להשמין ועל מנת להתגבר על השומן יש לחשוף את המניע לו ולהתמודד עם משמעותו (כמגונן רב עוצמה – המרחיק אנשים, מנטרל מיניות, מעניק מוחשות ועוזר לכבוש רגשות). אורבך מסיקה כי הקושי של נשים להגדיר מחדש את המיניות שלהן ולהתמודד עמה, גורם להן למעשה לוותר על כוחן ולמוסרו לשומן[18].

אורבך מקדישה פרק לרזון: עבור אכלניות כפייתיות רזון עלול לגרום תחושה שהן קרירות ולא מעניקות, עסוקות מדי בעצמן, נמדדות רק על פי מראן החיצוני, חושף את מיניותן ולכן מאלץ אותן להתמודד עם היותן מושא תשוקה מינית. עבור נשים רבות רזון משמעו הצלחה וכוח רב מדי, אשר יגרמו לחריגה ממקומן (המשני, לצד הגבר) בחברה. בניגוד לשומן, המבטא עבור אישה את נבדלותה והמרחב האישי שלה, בלעדיו - במצב של רזון - היא עלולה לחוש פגיעה ונטולת הגנה. רזון עלול ליצור עוינות, קנאה ותחרות מצד נשים אחרות. לנשים מסוימות רזון מבטא יעילות וביטחון, ומשקל עודף מבטא קשיים וכאב. אורבך מתארת בספר חוויות טיפול של נשים, המתמודדות עם משמעויות השומן והרזון, במטרה לשנות את הדימוי העצמי, הגופני והנפשי[18].

אורבך מנתחת את משמעותה של חווית הרעב ואת מנגנון האכילה הכפייתית והמשמעויות האישיות והחברתיות הנלוות לו: "בעיני האכלנית הכפייתית קיבל המזון משמעויות נוספות רבות כל-כך, עד שזה מכבר איבד את הקשר הביולוגי המובן מאליו שלו"[18]. אורבך מציעה הסבר לפיו אימהות, כמטפלות ראשוניות, עלולות להתקשות לפרש את איתותיו של ילדן - כתוצאה מתחושת קיפוח מוקדם וחשש מכישלון – ולהאכילו יתר על המידה. השלכה של העיוות המוקדם ביחסי האכלה ניתן ליחס גם ליחסי הגומלין בין אימהות ובנות. אורבך כותבת כי "חווית האכילה" עבור האכלנית הכפייתית מהווה מספר משמעויות: אכילה חברתית (גיבוש משפחתי, מפגש חברתי), מזון כפיצוי או מקור לעונג, אכילה מתוך עצבנות או לחלופין לשם חגיגה, אכילה מתוך שעמום או אכילה מונעת. הדיאטה הכפייתית, טוענת אורבך, מכתיבה אכילה על פי מערכת כללים המקטלגת למזונות מותרים ואסורים מבלי להתייחס לרעב פיזיולוגי או לאכילה כאדם "נורמלי". בנוסף "...לחצי תעשיות האופנה והדיאטה, המוציאות הון עתק לוודא שנשים לא יחליטו בעצמן מה הן רוצות לאכול וללבוש, מחזקת את המחשבה שהאכלנית הכפייתית היא בלתי-אחראית, מחוסרת שליטה, מוזנחת ודוחה"[18]. לראייתה של אורבך, היכולת לספק את צרכיה ולהיענות לרצונותיה, עשויה לשנות את נקודת מבטה של האישה, באשר להיותה קשובה לצורכי אחרים ובאשר למאווייה בתחומים שונים[18].

אורבך מציעה בספר תוכנית התמודדות אישית לנשים עם דפוס אכילה כפייתית ומקדישה פרק ליתרונותיה של עבודה בקבוצה לעזרה עצמית. אורבך נוגעת בפרק אחד בנושא של הרעבה עצמית-אנורקסיה נרבוזה, כחלק מגישתה לאכילה כפייתית, בהתבסס על שיחות עם נשים שחלו באנורקסיה ולא בהסתמך על ניסיון קליני-טיפולי. על אף ההבדלים בין הסובלות מן ההפרעה בשני עברי הרצף – אנורקטיות ואכלניות כפייתיות – אורבך טוענת כי פעילותן היא תגובה כאובה של נשים, המנסות להשפיע במשהו על חייהן[18].

הביקורת על אורבך

חוקרות וכותבות עכשוויות מבקרות את התייחסותה של אורבך להפרעות אכילה (ובתוכן השמנה) כבעיה שיש צורך להסביר ולטפל: מדיקליזציה של הגוף הנשי השמן והחיפוש אחר הגורם להשמנה בקרב נשים, מחזקים את ההנחה כי מדובר בתופעה חברתית-תרבותית שלילית, או כסוג של בעיה רפואית המחייבת פתרון מדעי. בנוסף, חוסר בהירות בהבחנה מוביל לשאלה האם אורבך מתייחסת במסקנותיה לנשים הסובלות מיחס חברתי שלילי כתוצאה מהשמנה, או לנשים רזות/ממוצעות החשות חוסר נוחות זמנית בשל מה שנראה "במשקפיהן" עודף משקל[19].

אורבך בוחנת בעבודתה את השיח התרבותי-חברתי הנסוב סביב תפקידי המגדר והשפעתו על הקונפליקט ביחסי אימהות-בנות: מאבקה של הבת לעצמאות והבדלות מאמא (חיפוש אחר עיסוקים מחוץ לספרה הביתית), לצד ההזדהות עם התפקידים הנשיים המסורתיים שהיא מייצגת עבורה. החוקרות אינן מקבלות את הניסיון של אורבך להסביר השמנה בקרב נשים כנובעת מקונפליקטים ביחסי אימהות-בנות ובכך לחזק את הקבלה התרבותית "המתבקשת" בין הגוף הנשי השמן לבין כשלים והפרעות, ויותר מכך, לגוף המשקף טראומה[19].

לראייתן של החוקרות, פרשנותה של אורבך מחזקת את ההנחה כי הגוף הוא למעשה "פרפורמנס" של הנפש. בכך, היא מחזקת את המודל הפסיכולוגי של הדיכוטומיה בין גוף ונפש במחשבה הפילוסופית המערבית. התייחסות זו מדגישה את עליונותה של הנפש אל מול נחיתות הגוף. אורבך מפרשת התנהגויות מסוימות (כגון "אכילה כפייתית") כביטוי גופני לסימפטומים נפשיים. פרשנות זו מבטאת את חולשתן של נשים בהתמודדות עם קונפליקטים נפשיים[19].

"Bodies"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר (2009) "Bodies" - אורבך מציגה תאוריה חדשה לגבי האופן שבו אנו רוכשים דימוי עצמי גופני. הספר כולל סיפורי מקרה של קטועי גפיים וילדים אשר אומצו או גדלו במשפחות אומנות. אורבך מותחת ביקורת על תעשיות היופי, הדיאטה, "הסטייל" ותעשיית התרופות, כמו גם על אורח החשיבה המודרני בנושא של "השמנת יתר". שנותיה הרבות כפסיכותרפיסטית גיבשו בה את התובנה, כי האופן בו אנו רואים ומעריכים את גופנו, משקף ומשפיע על היחס לעצמנו, לדימוי העצמי שלנו. הגוף הוא המדד לערכנו. לשיטתה של אורבך, בעבר גופנו שימש אותנו ליצור מוצרים. כעת, בתקופה "המודרנית המאוחרת", אנו עסוקים בליצור את גופנו, הגוף הפך להיות המוצר. בעבר, הגוף האנושי עוצב על פי אופי הפעילות שנשא, כיום אנו פעילים פחות, אך עסוקים יותר, בלעצב את "הגוף המושלם". אורבך מפנה ביקורת כלפי הכוחות המובילים אותנו ל"שנאת הגוף"[20]. ומדגישה כי הקפיטליזם ימשיך לשגשג אם נתנכר לגופנו[21].

ספריה הנוספים, המתייחסים למזון ולגוף, הם: (Hunger Strike" (1986) ,"On Eating" (2002".

תחום עיסוק חשוב נוסף של סוזי אורבך מתייחס לדינמיקה של מערכות יחסים.

"?What do women want"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר (1983) "?What do women want" - (תורגם לעברית: "מה נשים רוצות") נכתב ביחד עם לואיס אייכנבאום[10]. הספר דן בדינמיקה של מערכות יחסים זוגיות, במיוחד זוגות הטרוסקסואליים. הוא חושף סוגיות של תלות הדדית ואת השפעת מערכת היחסים בין אם לבת ובין אם לבן על "תפיסת העצמי" של האדם כבוגר. בספר זה אורבך ואייכנבאום מניחות את היסודות למערכות יחסים אינטימיות, בעלות צביון דמוקרטי ופתוח יותר מבחינה רגשית[22].

אורבך ואייכנבאום כותבות כי התנסותן כפסיכותרפיסטיות במרכזי הטיפול לנשים, בלונדון ובניו יורק, הבהירה להן ש"בעיית הנשים והתלות"[22] קשורה ישירות לנושא הרגשי ונמצאת במרכז הפסיכולוגיה שלהן. נשים התקשו להעמיד את צורכיהן בראש סדר העדיפויות, בחרו להיות בצד הנותן של מערכת יחסים, חשו חוסר נוחות, רגשות אשם וחולשה להזדקק לתשומת לב או דאגה מאחרים. הן חששו כי דרישה לצרכים תיתפס כהבעת חולשה וילדותיות. "הצורך לתת והקושי לקבל הופיע בקווי-דמותה של כל אישה שפגשנו, והתחלנו לראות בה התפתחות מרכזית בפסיכולוגיה של הנשים"[22]. הן בוחנות את התלות במערכות יחסים אינטימיות ביחס לשינויים חברתיים וכלכליים, בחברה המודרנית המערבית, שהשפיעו על חייהן של נשים: מפרנסות ועצמאיות כלכלית, נשים שבחרו ללדת בגיל מאוחר או לא ללדת כלל, כאלו שבחרו לחיות בגפן, חד הוריות, זוגות שאינם הטרוסקסואליים ועוד. לטענתן, חינוכן של בנות והכשרתן לתפקידן החברתי גרם ללחץ ביחסי אימהות-בנות: 1) אימהות מעודדות, במודע או שלא במודע, את בנותיהן להעניק, להרגיש ולתמוך באחרים, 2) הבנות חשות את אכזבתה של אמן מחוסר יכולתו של אביהן (בן זוגה) לספק את צרכיה הרגשיים, 3) האם עשויה לחפש בבתה את הקשר הרגשי החסר ולמצוא את עצמה כמושא טיפול של בתה וכך יהפכו יחסיהן מעמסה לצרכים שלא סופקו על ידי אחר, 4) האם כבת, גדלה בתחושת חסך רגשי וחוסר טיפוח מצד אמה ועלולה לחפש פיצוי מצד בתה שלה. אימהות הנתונות ללחצים מגיבות אל בנותיהן באופן בלתי עקבי, בלתי נשלט ולא מודע. הן גורמות לבנותיהן לגדול ברגשות של אובדן, אי שלמות, כאב של מניעה וחוסר טיפוח ולהפוך לנשים הכמהות לקשר רגשי של אהבה, דאגה ואכפתיות[22].

אורבך ואייכנבאום מקדישות פרק לניתוח הטאבו הגדול של "התלות הגברית"[22]. הן דנות במיתוס הגבר החזק, העצמאי והבלתי תלוי, שיצרה החברה הפטריארכלית. לטענתן שני המינים, גברים ונשים, סובלים ממנו: "זהו אחד המיתוסים של הפטריארכליות, אותו צריך לבחון ואליו צריך להתנגד... הוא גורם לכל אחד לחוש חולה בתוך עצמו, מפני שהוא יודע ומכיר את עצמו כתלותי, ורגש אנושי זה נראה באור שלילי"[22]. הן כותבות על הדינמיות של התלות בין בני זוג – "תופעת הצ'ה-צ'ה" כפי שהן מכנות אותה – סיטואציה של התקרבות צד אחד בניסיון ליצור אינטימיות ביניהם, והתרחקות הצד השני כתגובה ופחד מאינטימיות בזוגיות, הגורמת לנסיגתו של הראשון. הן מסבירות את החשש מאינטימיות במערכת יחסים בוגרת, כמעוררת זיכרונות בלתי מודעים ממערכת היחסים האינטימית עם האם: "זה החומר ממנו קורץ הפחד מפני התלות. בהתפתחות הרגשית שלנו ובאינטימיות הגופנית עם האהוב/ה מתגלה דינמיות הדומה במישור הפסיכולוגי להתנסות המוקדמת של התמזגות ותלות"[22]. אנשים חוששים לאבד את עצמיותם ועצמאותם בהתקרבותם אל בן הזוג. הכמיהה לקשר של תלות ואינטימיות מפחידה בכך שהיא עלולה לגרום לאנשים לחוש פגיעות, להידחות ולהראות טיפשיים. אורבך ואייכנבאום טוענות כי הצורך האנושי לקשר רגשי והתייחסות אינטימית - לתת ולקבל אהבה - בא לידי ביטוי במערכת יחסים זוגית, גם כאשר היא נראית בלתי בריאה ומעוותת. בנוסף, הן מתארות את היחסים הסקסואליים בזוגיות הטרוסקסואלית, כהתנסות רגעית של אובדן המחיצות הפסיכופיזיות, בה מתרחשת העברה דואלית והתאחדות כל בן זוג עם הכמיהה לאם - כחלק מאותו תהליך בלתי מודע של חיפוש אחר קשר אהבה, תשומת לב, טיפוח ודאגה. הסקס מבטא עבור גברים ונשים מפגש הדדי של צורכי תלות: גברים מחפשים טיפוח וליטוף, על אף חוסר הנוחות מחשיפת פגיעותם ונשים מתפשרות עם סקסואליות במקום קשר רגשי לו הן זקוקות[22].

אורבך ואייכנבאום נוגעות גם בהשפעתו של הריון על הדינמיות של התלות הרגשית, המושפעת מתפקידי המין השונים של גברים ונשים בחברה הפטריארכלית.

הן מקדישות פרק לבחינת הנושא של ידידות בין נשים, כשטענת המוצא שלהן היא שיש צורך לחזק את תחושת השלמות של נשים עם עצמן ועם יכולתן. כל זמן שהן נדרשות לדאוג לאחרים (במיוחד לגברים) ולהדחיק את דרישתן, הן ימשיכו לחוש מאוימות מהצלחתן של נשים אחרות, פחותות וננטשות מאחור. עוד הן טוענות, כי ידידותן של נשים ותלותן ההדדית אינה מפחיתה מאינטימיות של זוגיות סקסואלית ואף מחזקת ומאריכה את הצלחתה. ידידות בין נשים יכולה למלא את צורכי הטיפוח הרגשי ביניהן ועוזרת להן להישאר במערכת יחסים הטרוסקסואלית. אורבך ואייכנבאום מדגישות: "רוב הנשים בחברה הפטריארכלית הובאו לחוש שערכן פחות, ולעתים תכופות זה הפך לבלתי אפשרי לאימהות לעודד ולשדר ביטחון אל בנותיהן... הכרת התלות של אישה ברעותה, והבנה מה הן מסוגלות להעניק האחת לחברתה, היא הגורם ההחלטי בפסיכולוגיה המשתנה של נערות ונשים"[22].

בפרק האחרון בספר אורבך ואייכנבאום כותבות על מגמות וכיוונים חדשים, את דרישתם של הפמיניזם והתנועה לשחרור האישה[23] להבנת ההתפתחות הפסיכולוגית של גברים ונשים כמעוצבת על ידי ההסדרים המשפחתיים הנורמטיביים בחברה הפטריארכלית. הן מסיקות כי גובר הצורך בהכרה של גברים לגבי תלותם בנשים ואת הצורך בפתיחותן של נשים לכך. הן "מסתכנות" ומציעות נקודת מבט אידאליסטית לפיה חייב להיווצר שוויון, הדדיות ושותפות בין נשים לגברים בתפקידי ההורות, בביתם ובצורך לצמוח ולהתפתח בעולם החברתי שמחוץ לבית. הן חוזות את השתנותן של דפוסי המשפחה, אך מדגישות כי גידול בנים להיות מטפחים, ובנות כאנשים עצמאיים בעולם שמחוץ לבית, תעצב התפתחות פסיכולוגית שונה לבני הזוג. הורות שוויונית ומשותפת של גברים ונשים תעצב צורכי תלות בריאה ונורמלית, שאינה מבטאת מצב רגשי של פגיעות או חולשה, אלא תלות הדדית המאפשרת יכולת קבלה ונתינה של טיפוח, דאגה ואהבה[22].

"Bittersweet"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר (Bittersweet" (1987", אשר שמו שונה מאוחר יותר ל-"Between Women" - נכתב גם הוא ביחד עם לואיס אייכנבאום[10]. הספר מתמקד בחברויות, מערכות יחסים בעבודה ופרשיות אהבה בין נשים. הוא מתאר את החיבור הרגשי שעשוי להירקם בין נשים ואת הניסיון למסד חיבורים רגשיים שונים. אחד הרעיונות אשר פותח במשותף עם אייכנבאום בספר הוא הרעיון של "separated attachment". בשונה מהרבה מושגים מתחום הפסיכואנליזה, פשוטו כמשמעו: אדם חייב להיות בעל אישיות עצמאית ומגובשת, על מנת שיוכל להיקשר לאדם אחר, להיות מסוגל לאהוב ולשנוא אותו. ריחוק רב לא יאפשר עומק רגשי או תחושת חיבור חזקה בין בני הזוג. קרבה גדולה מדי תצמצם את מרחב התמרון של מערכת יחסים רגשית.

"Understanding Women"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר (Understanding Women" (1983" אורבך ואייכנבאום מציגות תאוריה בתחום הפסיכולוגיה של נשים, בהסתמך על עבודתן במרכז לטיפול בנשים ("Women's Therapy Center") וטובעות לראשונה את הקונספט 'הילדה הקטנה שבתוכי' – "The little girl inside". הן טוענות שתרפיה פמיניסטית משמעותה לגרום לאישה לאהוב את "הילדה הקטנה שבתוכה" - שהפטריארכיה לימדה אותה לשנוא ולפחד ממנה - במטרה לאפשר לה לגדול ולצמוח לאישה עצמאית. אישה כזאת תהיה מסוגלת להכיל את צרכיה ולשלב בהצלחה טיפוח עצמי, לצד טיפוח צורכי אחרים. הן מדגישות את מרכזיותן של יחסי אימהות-בנות והשפעתם על "העצמי" המתפתח של בנות. באופן תת-מודע מעבירה האם לבת את רגשות השנאה העצמית ואת האופן בו היא מדחיקה את צרכיה, אותם למדה להכחיש על מנת לשרוד. הבת המזדהה עם אמה ועם תפקידה לטפח אחרים, מוותרת על הצרכים שלה ולומדת להיענות לצורכי אחרים (כמענה לצרכיה שלה, להתעלם מ"הילדה הקטנה שבתוכה")[24]. אורבך ואייכנבאום כותבות על הקושי של נשים לקבל את גופן, מיתוס התלות הרגשית, הדילמה של המיניות הנשית והניסיון להבין ו"לתקן" חוויות של היקשרות והפרדות בעולמן של נשים. עוד הן דנות בתהליכי טיפול ובאתגרים העומדים בפני המטפל (תרפיסט) ומציגות גישות חדשות בפסיכותרפיה של נשים.

"The Impossibility of Sex"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר (The Impossibility of Sex" (1999" נכתב מזווית שונה. זהו אוסף של סיפורים בדויים מתחום התרפיה, שנכתבו מפרספקטיבה של המטפל. הסיפורים נשזרו בתאוריות ובדיון במושגי מפתח מתחום הפסיכולוגיה, לצד דיון גלוי לב בניסיון עבודתו של המטפל. על אף שמדובר במקרים בדויים, הם משקפים את המציאות האמתית של לבטים יומיומיים, הרהורים והתנסויות בחוויית המטפל.

עיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך כעשר שנים היה לאורבך טור בעיתון הגרדיאן The Guardian. כתיבתה בטור נסבה סביב "רגשות" בחיים הציבוריים והפרטיים. התכנים של הטור לוקטו ועובדו לשני כרכים ששמם: "מה באמת קורה פה" (What's Really Going On Here ) ו"לקראת אוריינות רגשית" (Towards Emotional Literacy). אורבך ממשיכה לכתוב בעיתונים וכתבי עת, פעילה ומקדמת במרץ קמפיינים בחזיתות רבות.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Fat is a Feminist Issue (1978)
  • Fat is a Feminist Issue II (1982)
  • Understanding Women: A Feminist Psychoanalytic Approach (1983) (written with Luise Eichenbaum)
  • What Do Women Want? Exploding the Myth of Dependency (1983) (written with Luise Eichenbaum)
  • Hunger Strike: The Anorectic's Struggle as a Metaphor for Our Time (1986)
  • Bittersweet: Love, Competition & Envy in Women's Friendships (1987), published as Between Women in US (written with Luise Eichenbaum)
  • What’s Really Going on Here (1995)
  • Towards Emotional Literacy (1999)
  • The Impossibility of Sex (1999)
  • On Eating (2002)
  • Bodies (2009)
  • Fifty Shades of Feminism (2013)

מאמרים שכתבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Susie Orbach, A Plague on the Pursuit of Slenderness, Daily Mail September 3 rd 2003
  • Susie Orbach, How We Get a Body, BBC Radio 4 February 14 th 2003
  • Susie Orbach. Let Them Eat Cake, Children in Scotland, November 2002
  • Susie Orbach, Hungry for Change, The Guardian April 3 rd 2002
  • Susie Orbach, The Fight For our Bodies, The BBC Interactive Essay, January 2002
  • Susie Orbach, When it helps to be hungry, The Times January 3 rd 2002
  • Susie Orbach, Give Us Back Our Bodies, The Observer, June 24 th 2001
  • Susie Orbach, Body Image is a Social Issue, Emma January 2001
  • Susie Orbach, A Culture of Body Fascism, Zest July 2000
  • Susie Orbach, Podium, The Independent June 22 nd 2000
  • Susie Orbach, Body Politics, The Guardian June 21st 2000
  • Susie Orbach, Eating Problems, NetDoctor June 2000
  • Susie Orbach, Cast off the shackle of thinness, The Australian July 28th 1999
  • Susie Orbach, The thin end of the wedge, The Guardian October 23rd 1997
  • Susie Orbach: Full of pain, starved of the right treatment, Independent May 11th 1994
  • Susie Orbach: Preface, The Spare Tyre Songbook, The Spare Tyre Theatre Company, Virago Press, London, 1987
  • Susie Orbach: A review of The Hungry Self, by Kim Chernin, New Society, London June 1986
  • Susie Orbach: Starving for Love, Company, London May 1986
  • Susie Orbach: The Imperfect Image, The Sunday Times Magazine, London March 9th 1986
  • Susie Orbach: Why Women Deny Their Bodies, New Statesman, London 14th February1986.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאיה מאור. יחסי אימהות בנות כזירה של כינון הזהות והתנגדות של נשים שמנות. אוניברסיטת תל אביב. (2010).
  • סוזי אורבך. לא עוד דיאטה: השמנה מהיבט נשי. (תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש). תל אביב: מודן הוצאה לאור בע"מ. (1997).
  • סוזי אורבך, לואיס אייכנבאום. מה רוצות נשים: ניפוץ מיתוס התלות.(תרגום מאנגלית: נורית פרז). תל אביב: מודן הוצאה לאור בע"מ.(1985).
  • Susie Orbach. Bodies. London: Profile Books LTD. (2009)
  • Luies Eichenbaum, Susie Orbach. Understanding women: a feminist psychoanalytic approach. New York Basic Books. (1983)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סוזי אורבך בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נורת' לונדון קולגיאט סקול.
  2. ^ אתר אוניברסיטת מדינת וויין.
  3. ^ ג'ינט וינטרסון בוויקיפדיה אנגלית.
  4. ^ האתר של The New School for Social Research.
  5. ^ אתר ה- Relational School.
  6. ^ אוניברסיטת אסקס בבריטניה.
  7. ^ 7.0 7.1 "אניבדי" הקמפיין הקורא להכרה ולקבלת השונות הגופנית בין בני האדם והיוצא כנגד מגבלות הייצוגים הגופניים של נשים בחברה העכשווית.
  8. ^ כתבה בעיתון הגרדיאן הבריטי על הקמפיין של Antidote לאוריינות רגשית.
  9. ^ האתר של Psychotherapists and Counsellors for Social Responsibility.
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 לואיס אייכנבאום היא פסיכולוגית קלינית, פסיכותרפיסטית, סופרת ופמיניסטית.
  11. ^ המרכז הטיפולי לנשים בלונדון.
  12. ^ מרכז ההדרכה והטיפול לנשים בניו יורק.
  13. ^ הקמפיין העולמי של המותג דאב.
  14. ^ אתר הארגון העולמי"Endangered Bodies".
  15. ^ סוזי אורבך מספרת על הקמפיין Endangered Species.
  16. ^ לין פת'רסון וקיפדיה באנגלית.
  17. ^ הקמפיין הקורא לאימוץ דימוי גוף חיובי בבריטניה.
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 18.3 18.4 18.5 18.6 סוזי אורבך. לא עוד דיאטה: השמנה מהיבט נשי.(1997).
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 מאיה מאור. יחסי אימהות בנות כזירה של כינון הזהות והתנגדות של נשים שמנות. (2010).
  20. ^ חרדת הגוף (body anxiety) ושנאת הגוף – מכרסמות בביטחון העצמי של נערות ונשים, גופן אינו משהו שהן אוהבות, מקבלות, אלא משהו לריב איתו, להתקוטט איתו. הן גדלו באווירה שבה חוסר שביעות רצון ביחס לגוף, והצורך לשנות אותו, הם הנורמה.
  21. ^ סוזי אורבך.(Bodies.(2009.
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 22.4 22.5 22.6 22.7 22.8 22.9 סוזי אורבך, לואיס אייכנבאום. מה רוצות נשים: ניפוץ מיתוס התלות. (1985).
  23. ^ "התנועה לשחרור האישה" שהוקמה בארצות הברית בשנת 1963 הצליחה להביא לשינויים מרחיקי לכת במעמד האישה בחברה. התנועה הצליחה לחוקק חוקים רבים לשיפור מעמד האישה, אך עיקר הצלחתה הוא בשינוי התודעה כלפי האישה והנשיות.
  24. ^ סוזי אורבך ולואיס אייכנבאום. (Understanding women (1983.