סנט לואיס (ספינה)
 | |
| סנט לואיס בנמל הוואנה, קובה, יוני 1939 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית נוסעים |
| צי |
המבורג-אמריקה  |
| חברת ספנות | קו המבורג-אמריקה |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה | ברמר-וולקן, ברמן בגרמניה |
| תחילת הבנייה | 16 ביוני 1925 |
| הושקה | 6 במאי 1928 |
| תקופת הפעילות | 15 ביוני 1929 – 1952 (כ־22 שנים) |
| אחריתה | נגרטה בהמבורג ב-1952 |
| נתונים כלליים | |
| תפוסה | 16,732 טון |
| אורך | 175 מטר |
| רוחב | 22 מטר |
| שוקע |
8.66 מ' |
| מהירות | 30 קמ"ש (16 קשר) |
| מספר נוסעים | 973 (270 מחלקה ראשונה, 287 מחלקת תיירים, 416 מחלקה שלישית) |
| הנעה | מנועי דיזל |
| צורת הנעה | שני מדחפים בעלי שלושה להבים |
  | |
סנט לואיס הייתה אונייה גרמנית בעלת מנוע דיזל, מתוצרת מספנות ברמן-וולקן, ובבעלות חברת הנוסעים 'המבורג-ארצות הברית', שנועדה להעברת נוסעים בקו חוצה האוקיינוס האטלנטי, אך עם תחילת המשבר הכלכלי של שנת 1929, הוסבה לשיט עינוגים, על מנת לכסות הוצאות.
ב-13 במאי 1939, בעקבות "ליל הבדולח", יצאה האונייה מהמבורג שבגרמניה כשעל סיפונה 937 פליטים יהודים. היא הייתה מיועדת להגיע אל חופי קובה ושם להוריד את הפליטים, אך עם הגיעם לקובה התברר כי רישיונות הכניסה שנשאו עליהם הנוסעים אינם תקפים. מגעים נוהלו בעניין עם ראש ממשלת קובה ולאחר מכן עם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט, בבקשה לאשר לאונייה לחנות בארצות הברית. ב-5 ביוני הושג הסכם להתיר לפליטים לרדת לחוף ולהיכנס לקובה תמורת איגרת חוב בסך 453,000 דולר (כ-500 דולר לפליט) שתופקד ביום המחרת. הג'וינט לא הצליח לגייס את הסכום הדרוש במועד שנקבע, וב-6 ביוני הפליגה האונייה לאירופה. בריטניה, צרפת, הולנד ובלגיה הודיעו על הסכמתן לקלוט את הפליטים בשטחן.
באפריל 2018 ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו הודיע שיתנצל פומבית בבית הנבחרים על סירובה של קנדה לקבל את האונייה[1]. ב-7 בנובמבר 2018 הוא נשא בבית הנבחרים נאום בו התנצל על כך שמדינתו סירבה לקבל את הפליטים היהודים שהיו על הספינה[2].
מסע הפליטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
היציאה מהמבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשבת, 13 במאי 1939 (כ"ד באייר ה'תרצ"ט), הפליגה האונייה מהמבורג, כשעליה 937 נוסעים, רובם יהודים ילידי גרמניה ממעמד גבוה יחסית שהיו יכולים להרשות לעצמם לשלם את עלות ההפלגה. הנוסעים שאפו להגיע לקובה, ולברוח מגזירות השלטון הנאצי שהלכו והחמירו באותה תקופה. המטרה הייתה להמתין בקובה עד לאישורי המעבר לארצות הברית עם שחרור המכסות, והגירתם לשם[3].
רב החובל שרדר[עריכת קוד מקור | עריכה]
רב החובל של האונייה, גוסטב שרדר, שהיה גרמני לא יהודי, אך אנטי-נאצי, דאג לאפשר ליהודים תפילה וצורכי דת, ודרש מצוותו לתת את מלוא השירות והנוחות, כפי שהיו נותנים לנוסעי שֵיט עינוגים. בכל מהלך המסע לא הסכים שרדר בשום אופן להחזיר את הנוסעים הפליטים לגרמניה, ובשלב מסוים כשחש שאין מוצא, הציע אף להעלות את האונייה על שרטון מול חופי בריטניה[4].
האשרות לקובה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברשות 930 מתוך 936 הנוסעים היהודים באונייה היו רישיונות כניסה לקובה. את הרישיונות הסדיר המנהל הכללי להגירה בקובה מנואל בניטס גונסלס, במקום אשרות ההגירה הרגילות. על-פי החוק הקובני לא היו הרישיונות הללו כרוכים בתשלום כלשהו, ואולם, גונסלס מכר אותם, לשם רווח אישי, ב-160 דולר לרישיון. קנאתם של פקידים קובנים ברווח הבלתי-חוקי של גונסלס, רגשות בקרב התושבים נגד בואם של פליטים יהודים ונטייתה הפרו-פשיסטית של הממשלה, חברו יחד וב-15 במאי 1939 ביטלה הממשלה את תוקף רישיונות הכניסה וקיצצה בסמכותו של המנהל הכללי. הממשלה החליטה שרישיונות הכניסה יכובדו רק עד 6 במאי. נראה שחברת הספנות המבורג-אמריקה והנוסעים עצמם ידעו על ההחלטה, אך סברו שהרישיונות שנרכשו זמן רב לפני קבלת ההחלטה יכובדו. רק 22 מהפליטים היהודים מילאו אחר הדרישות החדשות של קובה באשר לאשרות כניסה.
קובה ארצות הברית וקנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשבת, 27 במאי, הגיעה האונייה להוואנה, אך נשיא קובה פדריקו לרדו ברו (אנ') הכריז שהנוסעים לא יקבלו מקלט מדיני ושאינם רשאים לרדת לחוף עד שיובהר עניינם. אחד הנוסעים ניסה להתאבד ורבים אחרים איימו בכך. ארגון הג'וינט שלח את נציגו לורנס ברנזון להוואנה לשאת ולתת בדבר ירידת הנוסעים לחוף. ב-30 במאי הגיע ברנזון להוואנה, אך נשיא קובה התעקש שהאונייה תצא מנמל הוואנה לפני שיחלו במשא ומתן. ברו טען כי חברת הספנות והג'וינט ידעו מראש שתוקף הרישיונות בוטל, וחייבים ללמדם לקח באשר לכיבוד חוקי קובה. לאחר ויכוח רב גם מצידו של רב החובל, ירדו 29 נוסעים בנמל. 22 מהם היו היהודים בעלי האשרות התקפות וביניהם משפחתו של הרב משה צוריאל[5], אחד מהנוסעים שנותר בבית חולים לאחר ניסיון ההתאבדות, ועוד שישה לא יהודים. ב-2 ביוני יצאה סנט לואיס את הוואנה, תוך כדי המשך משא-ומתן. רב החובל שרדר ניווט את האונייה בזמן זה באזור שבין פלורידה לקובה.
בעת ההמתנה הודיעה ארצות הברית שגם היא מסרבת לקלוט את הפליטים, עקב הוראה ישירה של הנשיא רוזוולט. האמריקנים טענו שיש לכבד את החוק ואין להכניס את הפליטים באונייה למכסות ההגירה הקיימות למהגרים מגרמניה. הם חששו שבכך יקפחו את אלה הממתינים בתור בגרמניה עצמה לקבלת ויזות לאמריקה, ביניהם יהודים רבים.
לאחר שסנט לואיס הופנתה מארצות הברית, ניסתה קבוצה של אנשי אקדמיה ואנשי כמורה בקנדה לשכנע את ראש ממשלת קנדה, ויליאם ליון מקנזי קינג, לספק מקלט לנוסעי הספינה, אך בכיר ההגירה הקנדי, פרדריק בלייר, העוין להגירה היהודית, שכנע את ראש הממשלה הקנדי ב-9 ביוני שלא להתערב. במאי 2018 הודיע ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו שיתנצל פומבית בבית הנבחרים על סירובה זה של קנדה.
ב-5 ביוני הודיעו נציגים של נשיא קובה שהיהודים יוכלו להיכנס לקובה, בתנאי שישלמו $453,000 (כ-500 דולר לכל נוסע) "מחיר ויזה רגילה" של המבקש להגר למדינה. ברנזון חשב שהמדובר בתרמית שנועדה לסחוט כספים לאנשי קש נוספים, וסירב להיענות להצעה זו. הג'וינט לא גייסו את כל הכספים במועד. הנשיא ברו הודיע למחרת שתמו 24 שעות שהוקצבו לקבלת הכספים – לא הועילו ניסיונות והודעות הסוכנות היהודית שיעמדו בעתיד בכל תנאיו. לאחר קבלת מברק מטעה על הסכמה לרדת בחוף אחד האיים ליד קובה, וביטולו למחרת, ומתוך מצב מים ואוכל מצטמצמים, האונייה פנתה לשוב לאירופה ב-6 ביוני.
החזרה לאירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האונייה שבה לאירופה. לנוכח מצוקת הפליטים, הודיעו מדינות שונות במערב אירופה על הסכמתן לקלוט את הפליטים היהודים. לאחר מסע של כחודש בים הגיעה האונייה לנמל אנטוורפן בבלגיה. ממשלת בלגיה הסכימה לקבל 214 נוסעים, 288 נוסעים המשיכו לבריטניה, 181 נוסעים התקבלו בהולנד ו-224 נוספים המשיכו לצרפת. ארגון הג'וינט האמריקאי פנה אל הסוכנות היהודית בבקשה לקבלת כמה מאות רישיונות הגירה לארץ ישראל מתוך המכסה השוטפת שלה, אך זו סירבה.[6]
הניצולים והנספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
נוסעי האונייה שהיגרו לבריטניה ניצלו. רבים מאלו שנקלטו בהולנד, צרפת ובלגיה נספו מאוחר יותר בשואה, עם כיבושן של ארצות אלה בידי הגרמנים. לפי הערכה מוקדמת של חוקרי השואה תומאס ומורגן-ויטס המבוסס על אחוז הניצולים בארצות אלו, כ-217 מתוך כלל הנוסעים, נספו, רובם במחנות ההשמדה.
במחקר מפורט יותר שנערך בשנת 2007 על ידי סקוט מילר ושרה אוגליב ממוזיאון השואה בוושינגטון, עולה כי מספר הנספים גבוה יותר:
- "מתוך 620 נוסעי הסנט לואיס שחזרו ליבשת אירופה, מצאנו ש-87 הצליחו להגר עוד לפני שגרמניה פלשה למערב אירופה ב-10 במאי 1940. 254 מהנוסעים שהיו בבלגיה, צרפת והולנד לאחר התאריך הזה מתו בשואה. רובם נרצחו במחנות ההריגה אושוויץ וסוביבור. השאר מתו במחנות הסגר, או בניסיונות הסתתרות ובריחה מפני הנאצים. 365 מתוך 620 הנוסעים הללו, שרדו את המלחמה."
לרב החובל שרדר הוענק, לאחר המלחמה, אות כבוד מטעם ממשלת גרמניה המערבית על פועלו זה, והוא הוכר כחסיד אומות העולם על ידי יד ושם, על גבורתו ואומץ ליבו בנסותו להציל את נוסעיו.
מסקנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מלחמת העולם השנייה, לנוכח מצוקת הפליטים שהעולם היה עֵד לה בשנות השלושים וגם בימי המלחמה, גברה הדרישה לעגן בחוק הבין-לאומי את זכותם של פליטים הנרדפים מפאת מוצאם, דתם, או דעותיהם הפוליטיות, הנמצאים בסיכון חיים בארצות המוצא שלהם, לקבל מקלט במדינה אחרת. בשנת 1951 אושרה אמנת הפליטים על ידי האומות המאוחדות.
ישנן טענות לא מבוססות שיוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, לכאורה עמד מאחורי מסע זה. היטלר השתמש במסע כדי להוכיח את טענתו, שהעולם כולו למעשה מסכים עימו שהיהודים אינם רצויים, וכך התבטא מספר פעמים[7].
התערבותו של הנשיא רוזוולט בעניין הסנט לואיס גרמה לרבים מיהודי ארצות הברית להשתדל ולהנמיך את הציפיות ואת רמת הדרישה שלהם מהממשל האמריקני בכלל ומהנשיא האמריקני בפרט[8].
לאחר המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]
קורות האונייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
"סנט לואיס" חזרה לגרמניה והפכה לאוניית הובלה מלחמתית החל מ-1940 ועד 1944. היא ניזוקה קשה בהפצצות בנות הברית בעיר הנמל קיל, ב-30 באוגוסט 1944, אך שופצה ושימשה אוניית מלון כבר ב-1946. בסופו של דבר האונייה נגרטה בשנת 1952.
בספרות ובסרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיפורה של "סנט לואיס" שימש בסיס לסרט הבריטי "מסע הארורים" שיצא בשנת 1976. את הסרט ביים סטיוארט רוזנברג לפי תסריט של דייוויד בטלר, והשתתפו בו, בין השאר, פיי דאנאוויי, מקס פון סידוב ואורסון ולס.
סיפור הספינה היה אחת ממקורות ההשראה למחזה "הילד חולם" של חנוך לוין.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- על הסנט לואיס באתר מט"ח - כולל תמונת הנוסעים העולים עליה.
- בלוג על הסנט לואיס - עם מעט הרחבה על התנאים הפוליטיים בארצות השונות, בייחוד בקובה, אך גם בארצות הברית. מתואר מברק שנשלח ולא נענה לנשיא ארצות הברית, והרקע להבנת דעת הקהל בארצות הברית.
- קטעי יומן ומכתבים שכתבו נוסעים בסנט לואיס, באתר יד ושם
- כמה תמונות מקור מאוסף יד ושם:
- The S.S. St. Louis (אנגלית) כולל תיאור מלא של האונייה לפני הפלגתה הגורלית, החיים במסע לקובה מפיו של אסיר דכאו יהודי מגורש בשם אהרון פוזנר. התיאור כולל את מראה האונייה עם הדגל הנאצי ותמונת היטלר בחדר האוכל, ואת תיאור שבוע השהות בנמל הוואנה הלוהט, כולל הגעת סירות פרטיות של קרובי משפחה יהודים היוצאים אל האונייה.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הודעת ראש הממשלה.
- ^
טרודו התנצל על כך שקנדה סירבה לקבל ספינה עם 900 יהודים שנמלטו מהנאצים, באתר הארץ, 8 בנובמבר 2018.
- ^ פירוט על הסנט לואיס באתר jewishvirtuallibrary.org כולל מחירי הנסיעה, סוגי החדרים, פירוט מיומני רב החובל, תיאור חלק מהנוסעים, שמותיהם, ופירוט הקורות אותם, כולל שני קשישים ומרגל גרמני אחד. המאמר מביא גם את פירוט הנושאים והנותנים, כולל בעלי החברה, והלחצים השונים להוריד את הנוסעים ולנסוע בחזרה (כולל 250 נוסעים חוזרים, וכן מסמכים סודיים שהסוכן העלה לאונייה).
- ^ דוגמה להתנהגותו של שרדר היא לפי jewishvirtuallibrary.org בכך שכאשר הנוסע הקשיש מוריץ ויילר חלה, ולבסוף נפטר במהלך הנסיעה לקובה, הציע רב החובל לאשת הנפטר רחה, קבורה ימית מכובדת כאשר הגופה מוכנסת בתוך דגל החברה, והתנגד לטענותיו של נוסע גרמני שדרש שהקבורה תתבצע בתוך דגל צלב הקרס.
- ^ Yoel Meltzer, An Interview with Rabbi Moshe Zuriel, 2012-04-25 (באנגלית אמריקאית)
- ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, עמ' 38, הערה.
- ^ The S.S. St. Louis
- ^ בספר "יחיד בדורו" הביוגרפיה של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג הרב הראשי לישראל, שיצא תוך כדי המלחמה בסיכון עצמי לארצות הברית על מנת להשפיע על הנשיא, הוא מתאר בפירוט רב הן את הקשיים שציפה להם בפגישתו עם הנשיא, והן את הקושי לגייס את יהודי ארצות הברית לפעול בתוך הפוליטיקה האמריקנית, בעקבות ההוראה של הנשיא לגבי נוסעי הסנט לואיס.
| בקרת זהויות |
|
|---|