פאטריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פאטריה שוקעת בנמל חיפה
שרידי הפאטריה במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה, 2009

פַּאטְרִיָּהלטינית: Patria, 'מולדת') הייתה אוניית גירוש בריטית שרוכזו עליה מעפילים משלוש אוניות שנתפסו בנובמבר 1940, ליד חופי ארץ ישראל, במטרה לגרשם למאוריציוס. על מנת לעכב את הגירוש הטמינה "ההגנה" פצצה באונייה בעת שזו עגנה בנמל חיפה, במטרה לגרום לה נזק קל; אך הנזק היה גדול מהמתוכנן, והאונייה טבעה ב-25 בנובמבר 1940. עקב כך טבעו למעלה מ-200 מעפילים ו-50 חיילים בריטים.

הרקע לפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת מאמצי ההעפלה בזמן מלחמת העולם השנייה נרכשו על ידי גורמים פרטיים שלוש ספינות יווניות ישנות (ששימשו במקור להובלת בקר) שנשאו את השמות "פסיפיק", "מילוס" ו"אטלנטיק". הספינות שופצו במשך חודשים רבים במטרה להכשירן לשאת אלפי מעפילים מאירופה אל חופי ארץ ישראל. בסופו של דבר, עלו על שלוש האוניות כ-3,600 פליטים יהודים מגרמניה, צ'כוסלובקיה, אוסטריה ובולגריה. ככל שהדבר נראה היום מוזר, הנאצים, שכבר שלטו במדינות אלו, סייעו ליוזמת העפלה זו על ידי ברטולד שטורפר, יהודי מתבולל, אשר מונה על ידי ראש האגף היהודי בגסטאפו, אדולף אייכמן, כאחראי ליציאת היהודים מארצות הרייך הגרמני אל ארץ ישראל.

בסוף ספטמבר 1940 הפליגו שלוש האוניות מנמל טולצ'אה שברומניה. מסען ארך כחודש ימים בתנאים קשים ביותר. כתוצאה מהתנאים וממשך המסע מתו מספר מעפילים. במשך המסע נאלצו נוסעי הספינות לפרקן מבפנים על מנת להשתמש בעץ שהיה בספינות כחומר הסקה במקום הפחם, שאזל. ב-1 בנובמבר הגיעה ה"פסיפיק", ושלושה ימים מאוחר יותר הגיעה גם ה"מילוס", אל מפרץ חיפה, ושם נעצרו על ידי ספינות בריטיות.

פאטריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פאטריה" הייתה במקור אוניית נוסעים צרפתית בעלת נפח של 12,000 טון שהוחרמה על ידי הבריטים לאחר כניעת הצרפתים לגרמנים. האונייה הייתה במצב טוב והבריטים החליטו להשתמש בה כאוניית גירוש ולהגלות את מעפילי שלוש הספינות למאוריציוס המרוחקת. צעד זה נעשה על מנת להבהיר את מחויבות המנדט הבריטי למאבק בעלייה הבלתי-לגאלית; זאת, לאחר שהמעפילים במספר ספינות שקדמו להגעת הספינות הללו הורשו להישאר בארץ ישראל למרות שלא החזיקו בסרטיפיקטים.

ב-4 בנובמבר הועלו 1,771 נוסעי ה"פסיפיק" וה"מילוס" על ה"פאטריה", ויחד איתם היו גם 230 שוטרים, חיילים ואנשי צוות בריטים, שהועלו על האונייה כדי למנוע התארגנות של המעפילים וקשר עם החוף.

בינתיים החלה פעילות מדינית נמרצת שנועדה להניא את הבריטים מתוכניתם לגרש את המעפילים למאוריציוס, והפלגת ה"פאטריה" התעכבה. לאחר שכל מאמצי ההנהגה הציונית נכשלו ולאחר שב-24 בנובמבר הגיעה ונעצרה גם האונייה השלישית – ה"אטלנטיק", ש-130 מנוסעיה הועלו גם הם על ה"פאטריה" – החליטו ראשי "ההגנה" לחבל באונייה על מנת לעכב את הגירוש.

טיבוע האונייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקת הקבר של נוסעי הספינה פאטריה בבית הקברות היהודי בחוף הכרמל

עם תחילת מלחמת העולם השנייה העדיפו המוסדות הציוניים לשתף פעולה עם הבריטים ולהמעיט בעלייה בלתי-לגאלית (על-פי נוסחתו של בן-גוריון, שאומצה: "מלחמה בהיטלר כאילו אין ספר לבן, ומלחמה בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר"); זאת, כדי לא לפגוע במאמץ המלחמתי הבריטי, ומתוך מטרה לזכות בתמיכה בריטית במאבק שהתחולל מול הערבים על שטחי ארץ ישראל. פעולת חבלה באונייה בריטית נחשבה באותו זמן כצעד חריג. למרות זאת, קיבלה הפעולה את אישור המוסדות. בן-גוריון שהה בחוץ לארץ באותה עת, וראשי "ההגנה" קיבלו את אישורו של משה שרתוק לפעולה.[1]

האחריות לביצוע משימת החבלה באונייה הוטלה על שאול מאירוב, מפקד המוסד לעלייה ב'. את הפעולה ביצעה יחידה לפעולות מיוחדות של ההגנה בראשותו של יצחק שדה. מאיר (מוניה) מרדור, איש היחידה, עלה לאונייה בכיסוי של טכנאי שבא לתקן את תנור האפייה שהתקלקל, ומסר לאנשי תנועת "החלוץ" שהיו על ה"פאטריה" מטען חבלה במשקל של ק"ג אחד, שנועד לפעור חור קטן באחת מדפנות האונייה. "הנהגת" האונייה שקלה את הדבר והחליטה להפעיל את מטען החבלה מתוך אמונה כי לא נשקפת לנוסעים סכנה.

בבוקר ה-25 בנובמבר הופעל מטען החבלה, כאשר חלק גדול מהמעפילים ידעו על כך והיו מוכנים לקפיצה לים. הדף המטען, שתוכנן ליצור חור קטן בדופן, קרע את כל לוח הפלדה של דופן האונייה. החור הגדול שנפער בספינה גרם לשקיעתה על צִדהּ בתוך כרבע שעה בלבד; חלק מהנוסעים נלכדו וטבעו בתאים שבספינה, וחלקם טבעו בעת שניסו להימלט מהאונייה הטובעת ולשחות אל החוף ואל הספינות והסירות שבאו לעזרת הניצולים. מניין הנספים היה 267 איש, מהם 216 ממעפילי שלוש הספינות ו-51 אנשי צוות, חיילים ושוטרים בריטים. מאות פצועים הועברו לבית החולים רמב"ם – חלקם ישירות לשלושת חדרי הניתוח אשר פעלו ללא הרף במשך 24 שעות. באחד הבניינים שבמחנה המעצר בעתלית הוקמה שלוחה של בית החולים ובה טיפלו בפצועים הקלים. הניצולים מהאונייה הועברו למחנה המעצר בעתלית יחד עם שאר מעפילי ה"אטלנטיק". 221 מהנספים הובאו לקבורה בבית הקברות חוף הכרמל בחיפה.[2] חלק מהנספים לא זוהו ונקברו כאלמונים.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת הפאטריה יצרה הד גדול ביישוב העברי. רבים הבינו כי איום רב נשקף ליהדות אירופה מגרמניה הנאצית, והזדהו עם מאבקם של המעפילים להגיע אל חופי הארץ ולהתיישב בה. אולם הציבור היהודי הזדעזע ממספר הקורבנות הרב שטבעו ממש מול חופי הארץ, והפרשה פגעה מוראלית בתנועת ההעפלה. ביישוב העברי נפוצו שמועות רבות לגבי סיבת הטיבוע, ודמויות מרכזיות בהנהגת היישוב טענו לחוסר אחריות של הנהגת "ההגנה", שלא התייעצה עם ההסתדרות הציונית ועם הסוכנות לפני ביצוע הפעולה.

אחד הקולות הבודדים כנגד המעשה היה קולו של יצחק לופבן. בישיבת מרכז מפא"י ב-15 בדצמבר 1940, ציין לופבן כי טיבוע הספינה הוא היום השחור ביותר בשלושים ושתים שנות חייו בארץ ישראל. "לא ייתכן שיהודים מקדשים את השם על ידי הריגת יהודים אחרים. באיזו רשות מותר להטביע בים נשים, גברים, זקנים ונערים אשר לא שאלו את פיהם ולהגיד שאנחנו מביאים קורבן?"[3] שבוע לפני כן התפרסם ב"הפועל הצעיר" מאמר בשם "היד הזדונית" מאת סגנו של לופבן, ישראל כהן, ובו המשפט "ביום מר ונמהר אחד, הטביעה יד זדונית את האונייה".[4] בשל דבריו אלה "הוענש" לופבן בסטירת לחי פומבית שניתנה לו במשרדי המערכת על ידי עמוס בן-גוריון.

השלטון הבריטי הקים ועדת חקירה לבירור הפרשה, ועוד לפני פרסום מסקנות הוועדה, החליטו הבריטים לאפשר למעפילים שהיו על סיפון ה"פאטריה" להישאר בארץ ישראל; זאת, לאחר שנוכה מספרם ממכסת הסרטיפיקטים שהוקצבה ליישוב היהודי בארץ לאותה שנה. שבועיים אחרי טביעת ה"פאטריה", ב-9 בדצמבר, נלקחו 1,600 מעפילי ה"אטלנטיק" (שלא הספיקו לעבור אל הפאטריה) ממחנה המעצר בעתלית וגורשו לאי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי, שם שהו עד לחזרתם ב-26 באוגוסט 1945.

חלק מדופן האונייה מוצג כיום במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה. על שמה של הפרשה נקרא רחוב בחיפה.

הפסל "פסל-ים" של האמן יחיאל שמי, המוצב בחוף אכזיב לזכרם של קרבנות ההעפלה, נבנה מגרוטאות הספינה פאטריה.

הספר "מעל גלים אהבתיך" של הסופר איתי לב מגולל סיפור המתרחש בחלקו על האונייה פאטריה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "בהנהלת הסוכנות והנהגת "ההגנה" הוחלט שיש לפגוע באוניית-הגירוש..." (שאול אביגור, יצחק בן-צבי, אלעזר גלילי ואחרים (ערכים); העורך הראשי: בן ציון דינור, ספר תולדות ההגנה, כרך ג', תל אביב: עם עובד, 1972, חלק ראשון: פרשת פאטריה, עמ' 152–155. וכמקור ל-״בהנהלת הסוכנות״, במכתבו מ-29.4.51, כותב משה שרת למאיר (מוניה) מרדור בקשר להופעת הספר "שליחות עלומה": "קראתי את הפרק (על "פאטריה") בנשימה עצורה וחייתי מחדש את הגבורה והאסון כאחד, כמי שהאחריות לאותם הקרבנות היקרים העיקה ותעיק על מצפונו תמיד וכמי שמעולם לא ניחם על האישור שניתן אז"; שם, כרך ג', חלק שלישי: הערות ומקורות, עמ' 1633.
  2. ^ כשנתבע חיי קוממיות לעם ישראל בארצו נעשה זאת גם בשמכם, חללי "פטריה"!, דבר, 22 ביוני 1942.
  3. ^ י' לופבן, "משנת חיים", בתוך: ערכין: קובץ לזכרו של א. ד. גורדון, תל אביב: הוצאת ההנהגה העליונה של ׳גורדוניהמכבי הצעיר׳, תש"ב, עמ' 12.
  4. ^ גלעד קדומים, היד הזדונית, חדשות מחלקה ראשונה, 23 בנובמבר 2008.