פולחן קדושים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: שגיאות כתיב מרובות, ניסוח מסורבל ולא ברור.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

פולחן הקדושים הוא פאן דתי בפולחן האבות, המתקיים בתרבויות רבות ברחבי העולם. הוא מתקיים הן בדתות מונותאיסטיות והן בדתות פוליתאיסטיות בצורת הנצחה של אדם שנחשב לדמות מוערצת ומקודשת בזכות חייו ופועלו וגם בזכות סגולותיו שהתגלו באדם לאחר מותו. האמונה בקדושים לרוב מבטאת את החלק המיסטי והקשר האינדיבאולי של המאמין או של הקהילה עם אותה דמות. בתרבויות רבות פולחן הקדושים מתאפיין לעיתים קרובות בעריכת פסטיבלים, עלייה לקבר הקדוש, תפילה והחזקת שרידיו.

פולחן קדושים ביוון העתיקה ורומא העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפוליס היוונית היה נהוג לכבד את זכרו של "הורס", דהיינו גיבור מקומי שלרוב היה חצי אל. פולחן הגיבורים ביוון העתיקה היה חלק מהזהות והגאווה של הפוליס אשר הייתה מתפארת בגיבוריה ומסיידה ולרוב התחרה עם ערים אחרות על החזקת שרידים של גיבורים מוערצים בכל רחבי יוון העתיקה. כך למשל היוונים העתקים היו נוהגים לבנות לכבוד גיבוריהם מקדשים, מזבחות, אנדרטות הנצחה וכן לחגוג לכבודם פסטיבלים ולנקוב בשמות הגיבורים הפטרונים של עירם. היו אף ערים שהציגו במקדשים חפצים הקשורים לגיבור מסוים כמו למשל "הכידון של פרסאוס" או "המגן של אכילס". בעיר בספרטה למשל אף טענו כי נמצא בידיהם הביצה שהטילה לדה (LEDAׂ).

בדומה ליוון העתיקה גם ברומא העתיקה נהגו טקסים לכבוד המתים מחד ומאידך טקסים והנצחה של גיבורים מקומיים. כך למשל בתקופת המלוכה והרפובליקה הקדומה נהגו הרומאים להנציח את כבודם של אבות הבית שנקראו בפיהם "ספריטואל". אך במהלך תקופת הרפובליקה המאוחרת ,עם תחילת העלאת תולדות רומא בכתב, במאה ה-3 לפנה"ס, החלו להתגבש דמויותיהם של מייסדי רומא, וכך החל גם פולחנם. למשל -פולחן מייסדי רומא האגדיים, התאומים רמוס ורומולוס, התקיים במערה קטנה מחוץ לחומות העיר רומא שבה, האמינו הרומאים, הניקה אותם הזאבה לאחר שמצאה אותם על גדות הנהר טיבר. כמו כן בתקופתו של אוגוסטוס קיסר החל להיות נפוץ יותר ויותר פולחנו של אינאס שנחשב אבי הרומאים ולאבי "היוליים" שושלת המשפחתית של יוליוס קיסר ואוגוסטוס קיסר.

פולחן הקדושים בנצרות המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגאתה הקדושה ששדיה נכרתו בעת עינוייה, הייתה במאה ה-20 לקדושה המגנה של חולות סרטן השד

קדוש הוא אדם אשר הוכרז ככזה על ידי הכנסייה הקתולית בתהליך קאנוניזציה. הכרזתו של קדוש היא הרמה הרוחנית הגבוהה ביותר, שאליה מאמין נוצרי קתולי יכול לשאוף. ישנן שתי דרכים להכריז על אדם כקדוש אשר התפתחו לאורך ההיסטוריה של הכנסייה הנוצרית. האחת היא היותו מרטיר - והשנייה על פי מידת המוסריות והניסים שהאדם ביצע. פולחן הקדושים התפתח עוד מראשית הנצרות על ידי הכנסייה אשר קידשה את האנשים שהקריבו את חייהם למען האמונה בה. סביב זכרם התפתחו פולחן קברי קדושים והשראה לסיפורי קדושים. במרוצת השנים המשיכה הכנסייה להכריז על קדושים מקומיים כדי לזכות בנאמנותה של האוכלוסייה המקומית, וכדי להעלות ולחזק את השייכות של הקהילה לדת הנוצרית. ברוב המקרים נתפס הקדוש כאמצעי דרכו ניתן לתקשר בצורה מקורבת יותר לאל . צורות הפולחן לכבודו של הקדוש הם תפילה, יום או ימי חג, עלייה לרגל לקברו, ותפילה לשרידיו.

לרוב מיוצגים הקדושים על ידי איקונין. שרידי קדושים נעשו מאז ימי הביניים המאוחרים חפצי פולחן עיקריים לייצוג של הקדוש והם כיום נחשבים לחפצי קודש יקרי ערך בידי הנוצרים המאמינים אשר רואים בשרידי הקודשים כמסוגלים להעניק סגולה, לבצע ניסים. בעבר היו נוהגים להישבע רק מול שריד קודש (בדומה לתנ"ך בבתי משפט אמריקאים כיום).

סיפורי הקדושים חוברו ברובם במאה ה-13 בספר הקרוי מקראת הזהב. חגם של כל הקדושים הקתולים מצוין ב-1 בנובמבר ביום כל הקדושים. הכנסייה הפרוטסטנטית ברובה דחתה את פולחן הקדושים מכיוון שנראה היה לרפורמיסטים של המאה ה-16 "כעבודת אלילים". עם זאת, כנסיות פרוטסטנטיות מסוימות, בהן הכנסייה האנגליקנית והכנסייה הלותרנית שימרו במידת מה את פולחן הקדושים בגרסה ייחודית להם.

פולחן הקדושים בנצרות המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנצרות האורתודקסית אדם מוכרז כקדוש בתהליך אשר נקרא גלורפיקציה אשר שונה מהתהליך המקובל בכנסייה הקתולית. על פי התפיסה האורתודוקסית, התהליך מבוצע על ידי אלוהים, ולא על ידי נציגים של הכנסייה עלי אדמות. לאחר שהאדם נעשה קדוש על ידי רוח הקודש, האל יכול להלל את האדם על ידי ביצוע של נס.

בסופו של דבר, הגלוריפיקציה תוכרז על ידי בישוף, בדרך כלל לאחר חקירה, שנועדה להבטיח שהאדם היה בעל אמונה אורתודוקסית, חי חיים הראויים לחיקוי, ושהעדויות לנסים שיוחסו לו הן אמינות. הגלוריפיקציה אינה הופכת את האדם לקדוש, אלא רק מציינת את קדושתו, שהוכחה על ידי האל. למרטירים לא מתבצע תהליך רשמי של גלוריפיקציה, שכן העדות להקרבתם האישית מספיקה כדי להוכיח שהאל הפך אותם לקדושים.

מאפיין נוסף השונה בין קדוש אורתודקסי לבין קדוש קתולי, הנו מנהג החליפין ומנהג הקוליבה, אשר הנו מאפיין נוסף לקשר שבין המאמין לבין הקדוש.

פולחן קדושים ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות המונח צדיק מסמל אדם בעל עמדה מוסרית גבוהה ובקיאות בידע בדת היהודית. צדיק הוא תחליף למילה קדוש, ומקורה הוא בראשית ימי הביניים[דרוש מקור]. מקור פולחן קדושים ביהדות הגיע בהשפעת פולחן הקדושים הנוצרי[דרוש מקור], ובתחילה כלל בעיקר עלייה לרגל לקברי צדיקים של רבנים ודמויות חשובות מהתנ"ך. כיום פולחן הקדושים ביהדות נעשה בעיקר על ידי יוצאי מרוקו[1], ובתנועת החסידות, חלק מהפולחן לא מתבטא רק בעלייה לרגל, אלא גם על ידי מכירת קמעות, והצבת תמונות של הצדיק בבית.

בחסידות נקראים הצדיקים בדרגה הרוחנית הגבוה ביותר אדמו"ר. ישנם אשר מיוחסים לצדיקים כוחות על טבעיים, ופעולת ניסים אף לאחר מותם. בדרך כלל תפיסה זו מושפעת מתורת הנסתר.

פולחן קדושים בבודהיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבודהיזם הערצתו של בודהה היא אחת הדרכים בהם מאמינים בודהיסטים רואים כהדרך הנכונה והראויה ללכת בעקבותיו של בודהה וכן של גילגוליו השונים. בנוסף זרמים שונים בבודהיזם התפתח פולחן הבודהווסטות דהיינו הערצתם של אישיות שונות אשר החליטו לנטול על עצמם את הסבל של כל המין האנושי במקום ליהנות מהנירוונה.

המסורת הבודהיסטית מאמינה שכאשר בודהה עמד ללכת לעולמו, הוא אמר לתלמידיו כי כדי שלא יקריבו קורבנות בשמו, תתחלף התפילה במדיטציה לשרידיו. עליהם התבססה פרשנות מאוחרת יותר שכללה גם הערצת לפסליו וציון פסטיבלים בשמו בידי מאמיניו.

פולחן קדושים באסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עולי רגל בארבעין בכרבלא

באסלאם הסוני יש התנגדות לקיום של "פולחן קדושים", שכן על פי טענת חכמי האסלאם "תפילה לאדם מת או הפיכתו לקדוש היא בגדר עבודת אלילים. עם זאת, ניתן למצוא באסלאם הסוני מספר מקרים בהם מתקיים סוג של תפילה והערצה לכבודו של אדם מת, שנחשב "לקדוש". דוגמה לכך ניתן לראות בעיקר, בהערצה הרבה באסלאם לקברו של הנביא מוחמד בעיר באל-מדינה, שעליו נהוג לעלות בכל חאג' לפני שמגיעים המתפללים למכה.

בנוסף לקדושתו של הנביא מוחמד, באסלאם נוהגים מוסלמים גם לעלות לקבריהם של נביאים קודמים למוחמד (ראו: נביאי האסלאם), וכן לקדש את קיברהם של שהידים שמתו בעת מצווה דתית או בזמן הגנתם על דת האסלאם.

באסלאם השיעי בעיקר מזרם האימאמיה הידוע גם בשם תייסיריים, נהוג לקדש את "יום האימאם" ולעלות לרגל לכבוד אחד עשר האימאמים, שעל פי האמונה השיעית הנם יורשים מזרע עלי בן אבטלב, אשר לטענתם היה אמור להיות מחליפו החוקי "ח'ליפה" של הנביאי מוחמד.

במיסטיקה האסלאמית הידוע גם בשם סופיות, ישנה אמונה כי האימאמים הצופים מחוברים בקשר מיסטי עם הנביא מוחמד, שמוסיף לדבר עליהם ויכל דרכם להעביר למאמינים את רצון האל. על פי האמונה הצופית כאשר אימאם צופי נפטר נהוגת קהילת מאמיניו לייסד לכבודו קבר, שהופך ברבות השנים לאתר עלייה לרגל חשוב בקרב מוסלמים אשר רוצים להתאחד עם הקדוש הצופי ולקבל ממנו סגולה וברכה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארון לירון, הנצרות וארץ הקדוש, צ'ריקובר מוצאים לאור בע"מ, 1997.
  • סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים, האוניברסיטה הפתוחה, 2006.
  • בנימין שומרון, התרבות הקלאסית שער להכרת תרבות יוון ורומא, הוצאת פפירוס, אוניברסיטת ת"א 1993.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]