ל"ג בעומר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ל"ג בעומר
Lag Ba'Omer bonfire Tel Aviv Israel.jpg
נחגג י"ח באייר (יום חמישי, 3 במאי 2018)
סיבה מסורות שונות מייחסות אירועים שונים ליום זה
סמלים הדלקת מדורות, חץ וקשת
מתקשר ל זהו היום השלושים ושלושה בספירת העומר שמתחילה למחרת יום טוב ראשון של חג הפסח ונמשכת עד לחג השבועות.
איסוף קרשים לל"ג בעומר

ל"ג בעומר הוא יום שמחה מסורתי, הנובע ממנהגים ואירועים היסטוריים שונים. זהו היום השלושים ושלושה (ל"ג) לספירת העומר, שחל על פי הלוח העברי בתאריך י"ח באייר.

צום יהושע ההיסטורי חל בתאריך י"ח באייר ויש המזהים את התאריך "פרוס העצרת" המוזכר במשנה עם חג זה. מקורו של המועד ככל הנראה במנהג קדום לציון תאריך זה, ובמתכונתו המוכרת כיום קיים החל מהמאה ה-12.[1]

בין המנהגים המרכזיים בל"ג בעומר: הדלקת מדורות, לימוד בספר הזוהר, משחקי חץ וקשת, הילולת בר יוחאי והילולות נוספות בקברי צדיקים. במדינת ישראל ל"ג בעומר הוא יום חופשה במערכת החינוך, אך מרבית מקומות העבודה פועלים כסדרם.

מקורות היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ל"ג בעומר אינו מוזכר במשנה ובגמרא, והאזכור הראשון לו הוא מתקופת הראשונים. ליום זה קיימות מספר רב של מסורות המייחסות לו אירועים שונים שחלו בו, רובן אינן מבוססות מבחינה מחקרית.

על פי המסורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נפסק מותם במגפה של תלמידי רבי עקיבא.
  • לפי מסורות שונות, רבי שמעון בר יוחאי נולד, התחתן ונפטר ביום זה ובשעת פטירתו נתגלו לו סודות תורה נשגבים.
  • על פי המדרש, כתב החת"ם סופר, כי המן התחיל לרדת ביום זה.[2] קביעה זו, העומדת בסתירה למסורות אחרות בנוגע למועד ירידת המן, נבעה כנראה על רקע התנגדותו להילולות הרשב"י.

הפסקת מותם של תלמידי רבי עקיבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

במספר מקורות חז"ל מוזכר מותם של תלמידי רבי עקיבא, לדוגמה:

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושׁנאה (לימדה) להם, רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה... כולם מתו מפסח עד עצרת.

עם זאת, לא נאמר בתלמוד בפירוש כי מות התלמידים פסק ביום ל"ג בעומר. המקור הראשון אשר מציין כי מנהגי האבלות פוסקים ביום ל"ג בעומר הוא ר' אברהם בן נתן הירחי, במאה ה-12 המביא בשם ר' זרחיה הלוי כי בספר ישן הבא מספרד כתוב שתלמידי רבי עקיבא מתו מפסח ועד "פרוס העצרת", ומשמעות 'פרוס' היא חמישה עשר ימים, וזהו ל"ג לעומר:

ואין מנהג לכנוס בין פסח לעצרת, ולא מפני שיש איסור בדבר, אלא למנהג אבלות על מה שאירע, שבאותו פרק מתו י״ב אלף זוגות תלמידים לר׳ עקיבא על שלא נהגו כבוד זה לזה. אבל מקדשין, שאין שׂמחה אלא בחופה ונישׂואין, ומי שכנס אין בו שום איסור בעולם. ואך מנהג בצרפת ופרובינצא לכנוס מל״ג בעומר ואילך, ושמעתי בשם ר׳ זרחיה הלוי ז״ל מגירונדא שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת. ומאי פורסא פלגא כדתנן שואלים בהלכות פסח קודם לפסח ל׳ יום ופלגא ט״ו יום וט״ו יום קודם העצרת זהו ל״ג בעומר.

חישוב זה לוקה בחסר לכאורה, שכן מחצית החודש קודם לחג השבועות הוא כ' באייר, ולא י"ח באייר. מאוחר יותר הציע המהרי"ל את הנימוק שבספירת העומר יש רק 32 ימים בהם אומרים תחנון, וייתכן שרק ימים אלו נספרו לקביעת פרוס העצרת. עם זאת, גם חישוב זה מתבסס לכאורה על מנייה שגויה של ימים אלו.[3]

לפיכך, מקור הפסקת מנהגי האבלות בל"ג בעומר לוטה בערפל. בתקופה שבה נקבעה ההפסקה, במאה ה-12, הייתה יכולת לבצע זאת בעקבות האחידות של ספירת העומר והיכולת לקשור את התאריך י"ח באייר עם ל"ג בעומר.[4] ייתכן שהקביעה אודות הפסקת האבלות הייתה קשורה בהעברת מידע מארץ ישראל לאירופה באמצעות שליחים באותה התקופה, שהעבירו את חשיבות התאריך י"ח באייר, שהיה קיים בארץ ישראל, כפי שניתן לראות בסקירה ההיסטורית של תאריך זה.[5]

רבי מנחם המאירי תולה מסורת זו כבר בגאונים.[6] עם זאת עדיין לא היה ידוע על מנהגי שמחה ביום זה. המהרי"ל, המכונה "אבי מנהג אשכנז" ואשר חי בסוף תקופת הראשונים, כבר מזכיר במאה ה-15 כי "עושים שמחה ביום ל"ג בעומר" כיוון שמות התלמידים הופסק לאחר ל"ב יום וכי "עושים למחרתם שמחה לזכר".

רבי שמעון בר יוחאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הילולת בר יוחאי
עלייה לרגל לקבר הרשב"י, 1920

הילולת רבי שמעון בר יוחאי נקשרה ליום זה בעקבות מסורות מהמאה ה-16 כי זהו יום הולדתו, נישואיו, הסמכתו ופטירתו. על ערש דווי, לפי ספר הזוהר, גילה לתלמידיו את סודות הקבלה. לשמחת ההילולה הצטרפה הדלקת המדורה כזכר לאש שאפפה את ביתו של בר יוחאי ביום מותו.

יש הטוענים כי מקור הקביעה כי הרשב"י נפטר בל"ג בעומר היא בטעות העתקה, בה המילה "שמחתו" (וקיצורה שמ') התגלגלה במילה "שמת".[7]

אומנם כתבי יד עתיקים הסמוכים לפטירת תלמדי האר"י שנתגלו לאחרונה, מחזקים את המסורת המקובלת שזהו יום פטירת רשב"י.[8]

הרעיונות שעומדים בבסיס הילולת בר יוחאי התפשטו בישראל ובגולה, והעניקו משמעות ליום זה.

עם זאת, התנגדו רבים מחכמי ישראל להפיכת ל"ג בעומר ליום טוב. המפורסם שבהם הוא החת"ם סופר, שכתב: "אין לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ובפוסקים בשום מקום... לעשותו יום שמחה והדלקה... לא ידעתי אם רשאים לעשות כן."[9] לדעת החת"ם סופר אין לעלות כלל למירון בל"ג בעומר, משום שלא ייתכן עוד מקום שיעשו אליו עלייה לרגל חוץ מירושלים. גם המנהג לשרוף בגדים היה שנוי במחלוקת, משום איסור "בל תשחית".[10]

למרות האמור, כיום נחגג ל"ג בעומר בקרב העדות השונות בהקשר של הרשב"י, ללא הסתייגויות הלכתיות משמעותיות.

דמותו של הרשב"י בל"ג בעומר משלבת חכמה קבלית[11] לצד צדיק שמגן, מרפא ומברך. דמותו כצדיק שפורש חסות בל"ג בעומר, היוותה השראה לעליות לקבר ולהדלקות לזכר צדיקים רבים אחרים בישראל ובגולה.[3]

על פי הציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד בר כוכבא
בול של דואר ישראל להנצחת מרד בר כוכבא, 1961

בתחילת המאה ה-20 פיתחה התנועה הציונית את מיתוס ל"ג בעומר, וחיבורו יחד עם מרד בר כוכבא והמאבק לחירות לאומית. מנהג הדלקת המדורות הופץ כזכר למורדים שהדליקו משואות אש על ראשי ההרים כדי להעביר את ההודעה על פרוץ המרד. גם המנהג להכין חצים וקשתות ולהתאמן בהם בסביבות המדורה מקושר למרד בר כוכבא, שהתקיים בתקופה בה חץ וקשת היה כלי הנשק העיקרי בקרב[דרוש מקור].

לפי התיאור המקובל בקרב חוגים ציוניים, חל מפנה לטובת צבאו של בר כוכבא במרד מול הרומאים והושאו משואות לבשר את הניצחון.[12] לפי השערת יום-טוב לוינסקי,[3] ייתכן שחגיגות ל״ג בעומר בערב י״ח אייר מסמלות את הבשׂורה על פרוץ המרד הגדול. אישוש לכך ניתן למצוא בכך שבי"ז באייר התרחשה, על פי מלחמות היהודים, הפעולה האלימה הראשונה במסגרת המרד, ובערב אותו יום היו עשויים להודיע על המרד באמצעות מדורות, בדומה להודעה על ראש החודש.

על פי המחקר ההיסטורי הנוכחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מימי בית שני, פרוס העצרת היה ציון הזמן שעד אליו יש להתריע על מחסור במי שתייה, וכן אחד המועדים להבאת מעשר בהמה לבית המקדש. ייתכן כי פרוס העצרת היה מועד אמצע ספירת העומר, כלומר כ"ה בעומר. המעבר מלוח שנה שמשי ללוח שנה ירחי במאה ה-4 לפסה"נ דחה את המועד בשמונה ימים, עד לציונו בל"ג כנהוג היום.[13]
  • ייתכן שציון הזמן ל"ג, בעת הספירה, היה מקושר לפרשנות של ספירת העומר כימיה של אמא אדמה.
  • התאריך י"ח באייר, שבו חל ל"ג בעומר, היה יום בעל משמעות יהדות הגליל מכמה סיבות:
    • צום יהושע: באלף הראשון לספירת הנוצרים, היה נהוג לצום לזכר יהושע בן נון בתאריך י"ח באייר.
    • רעידת אדמה: תאריך זה מוזכר במקורות שונים בהקשר של רעידת אדמה, בעבר או בעתיד. מקורו של קשר זה ברעידת אדמה שהתרחשה בי"ח באייר במאה ה-4, וייתכן כי החריבה את בית המקדש של יוליאנוס.
    • בניית בתי המקדש: ייתכן כי בית המקדש של יוליאנוס נבנה בי"ח באייר. מכאן הועלתה ההשערה כי בתי המקדש הראשונים, שנבנו בחודש אייר, נבנו גם הם בתאריך זה.[14]

ל"ג בעומר ויסודות הטבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עומר מוגש לדמטר, 340 לפסה"נ

מקובל על החוקרים שהמשמעות הראשונית של המנהגים בספירת העומר קשורה בחרדה של עובד האדמה להצלחת הקציר, שכן ספירת העומר היא תקופת הקציר. בין היתר, קשור גם ל"ג בעומר בחרדה זו. החוקר זכריה גורן העלה את הסברה כי המספר ל"ג בספירת העומר היה משמעותי עקב קדושתו של המספר 3. ראייה לכך אפשר למצוא בהלכות טומאת יולדת, לפיהן יולדת בן צריכה להיטהר 33 ימים.[15] בהנחה שיש הקבלה בין אם יולדת לאדמה המספקת תבואה, אפשר להסביר את מנהגי ההינזרות בל"ג הימים הראשונים של ספירת העומר. לאור זאת, ייתכן כי היסוד של אמא אדמה, שקיים גם ביוון בתקופה זו, היה המיתוס המכונן של ספירת העומר בכלל ושל ל"ג בעומר בפרט. גורן משווה בין הפולחן היהודי לבין פולחן דמטר היווני, היא אלת הקציר, שיועד לה חג בתקופת האביב.[16]

קיימת עדות מהמאה ה-5 לצום בי"ח באייר. התאריך הוזכר החל ממחצית האלף הראשון בהקשר של רעידת אדמה, בעבר או בהווה.[5] מהמאה ה-7 קיימות עדויות ברורות לקשר בין התאריך י"ח באייר וצום לזכר יהושע בן נון.[14] לדוגמה:

וְכָל הָיָה חָת מִשְּׂפַת שָנִי
בִּהְיוֹת בִּן נוּן מַנְהִיג שְאוֹנִי
וַיַּחְמוֹס יָמָיו וּבוֹ אִישוֹנִי
בִּשְמוֹנָה עָשָׂר בַּשֵּנִי.

אלעזר הקליר, אהלי איכה גילו קדישים

כבר מהמאה ה-2 קיימת עדות לקשר בין מות יהושע לבין רעידת אדמה, בלא קשר ישיר לתאריך י"ח באייר. בהמשך יש עדות גם לקשר בין שלושת הגורמים: התאריך, מות יהושע ורעידת אדמה[14]: "צמו ביח בו בגלל מות יהושע והיה בו רעש"[17] ככל הנראה שהמקור לקשר בין רעידת האדמה לבין התאריך הוא ברעידת אדמה שהתרחשה בשנת 363 בי"ח באייר. זהו גם התאריך, לפי מקורות שונים, של חורבנו של בית המקדש של יוליאנוס בתאריך זה, וכן של בנייתו. על פי המקורות, בית המקדש נחרב בעת בנייתו על ידי רעידת אדמה.[18] מכאן גם ההשערה כי זהו תאריך בנייתם של בתי המקדש הראשונים.

מים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי התלמוד, בימי בית שני וייתכן שמתקופה קדומה יותר, פרוס העצרת היה הזמן שעד אליו יש להתריע על מחסור במי שתייה בבורות המים. לאחר פרוס העצרת, נקבע שאין לקוות יותר למי גשמים שימלאו את הבורות, ומים היורדים לאחר ציון זמן זה היו מיוחסים לנס[19]:

ירדו [גשמים] לצמחים אבל לא לאילן. ציבחד ציבחד [טיפה טיפה] לאילן אבל לא לצמחים. סגין סגין לזה ולזה אבל לא לבורות לשׁיחין ומערות. מתריעין עליהן מיד.
תני מתריעין על האילן בפרס הפסח. לבורות לשיחין ולמערות בפרס העצרת. מעתה אפי' יותר מיכן יותר מיכן מעשה ניסים ואין מתריעין על מעשה ניסים.

כמו כן, על פי המשנה, פרוס העצרת היה אחד משלושה זמנים שבהם תרמו את הלשכה והעלו מעשר בהמה לקראת שלוש הרגלים:

בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה: בפרוס הפסח, בפרוס עצרת [חג השבועות], בפרוס החג [חג הסוכות]. והן גרנות למעשר בהמה. דברי רבי עקיבא.
בן עזאי אומר: בעשרים ותשעה באדר, ובאחד בסיון, ובעשרים ותשעה באב. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בניסן, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באלול.

פסקה זו נוקבת בתאריך א' בסיוון כיום פרוס העצרת, ארבעה ימים לפני חג השבועות בתאריכו כיום (ו' בסיוון) וחמישה עשר יום לפני חג השבועות על פי הספירה השמשית בספר היובלים (ט"ו בסיוון).[20] כלומר, פרוס העצרת הוא מחצית החודש לפני חג השבועות על פי הלוח השמשי.

במאה ה-12 פורש ביטוי זה כל"ג בעומר. קשר זה זוכה לחיזוק בדעתו של רבי יהושע כי י"ז באייר היה היום שבו "נפתחו ארובות השמיים", כך שלמעשה י"ח באייר היה היום הראשון למבול[19]:

בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה.

רבי יהושע אומר: אותו היום שבעה עשר באייר היה, יום שמזל כימה שוקע ביום ומעינות מתמעטין, ומתוך ששינו מעשיהן שינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית.

בנוסף, על פי ספר היובלים, שעושה שימוש בלוח שנה שמשי, גם סיומו של המבול בי"ח באייר.[16]

במאה ה-12 התקיימו עליות לקברי הלל ושמאי בפסח שני, שבהן התרחשו, על פי חלק גדול מהתיאורים, נסים של נביעת מעיין. לדוגמה:

ובמירון שם מערה (של קבר) לשמאי והלל ותלמידיהם סך כולם שלושים ושנים ושם מתקבצין ישראלים וישמעאלים בפסח שני וישראלים מתפללים שם ואומרים מזמורים וכשהם מוצאים מים כלם שמחים שהוא סימן שתתברך השנה והרבה פעמים שלא נמצא שם מים ובעת תפילתם היו באים המים כהרף עין.

יעקב השליח, אלה המסעות[11]

הפולחן בפסח שני הוא מהמקורות של הילולת בר יוחאי בל"ג בעומר, ומכאן שהמעבר להילולה היה כרוך גם במעבר מטקסים המבוססים על מים לטקסים המבוססים על אש. היה שלב ביניים בו גם העלייה לקבר הרשב"י הייתה מקושרת לנסי מים ולתפילה לגשם בשנות בצורת.

אש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ל"ג בעומר. מושאיל מושאילוב, 1999

ל"ג בעומר, כפי שהוא מוכר, הוא חג של אש. לעמים רבים, בעיקר באירופה, יש מאות חגי מדורות, רבים מהם בשתי תקופות: בסמיכות ליום הקצר בשנה ובסמיכות ליום הארוך. לעתים לווי את המנהג גלגלי קש בוערים המסמלים את השמש.[21]ישנם קווי דמיון רבים בין ל"ג בעומר לבין אותם חגים. עם זאת, אין עדות לאימוץ ישיר של מנהגי הבערת המדורות על ידי היהדות, מלבד קווי דמיון אלו. עם זאת, ייתכן כי הצלבנים הביאו עמם את מנהגי האש באביב, אותם אימצו המוסלמים, אותם חיקו היהודים בעלייה לקבר שמואל הנביא, שמנהגיה הועברו להילולת הרשב"י במאה ה-16, ולאחר מכן התגלגלו במדורות ל"ג בעומר המוכרות.

בדומה להילולות ל"ג בעומר, גם חגי האש הללו נערכו לרוב בראש גבעה. גם שעת ההדלקה, בערב, זהה, ומנהגי הריקוד, השירה, הסיפור והאכילה והשתייה במשך הלילה וכן מנהגי המנחות. נקודות דמיון נוספת היא הקישור של חגי אש לכלולות, בדומה להיתר הנישואין בל"ג בעומר. מראה האש וכיוון העשן קושרו להצלחת היבול, בדומה למקורו החקלאי של ל"ג בעומר כחלק מספירת העומר, שבה חרדים החקלאים להצלחת הקציר.[21]

כמו כן, בחלק ניכר מחגי המדורות הללו מבעירים דחלילים. חוקרים משערים כי מקור הבערת הדחלילים הוא בפולחנים עתיקים בהם הוקרבו בני אדם, תוך עידון הדרגתי של המנהג. מטרת ההבערה היא להחליש את הגורם המאיים על המבעיר. הדבר דומה למנהג הלא רשמי של הבערת דחלילים המסמלים אויבים שונים בישראל.[21]

העדות הראשונה לשימוש באש בל"ג בעומר היא בהילולת רבי שמעון בר יוחאי. ייתכן כי מנהגים אלו הגיעו מהילולה לשמואל הנביא בחודש אייר בירושלים.[22] מנהג הדלקת האש התפשט בישראל ובגולה, וכלל הדלקת נרות ומשואות בבית כנסת ובבתים.[3] המדורות עצמן נפוצו בעיקר בישראל, בשנות ה-20 של המאה ה-20, עם פעילותה החינוכית של הציונות להטמעת משמעותו הציונית של החג.[7]

מדורת ל"ג בעומר בבתי ראנד בירושלים

קיימות מספר מסורות הקושרות את האש לל"ג בעומר:

  • זכר לציון ראש חודש באמצעות מדורות וכן למדורות ששימשו הודעה על ניצחונות על הרומאים בימי שלטונם בארץ ישראל.
  • הירונימוס הקדוש תיאר את בר כוכבא כפולט אש מפיו.[3]
  • דמות הרשב"י קשורה במוטיב האש. הרשב"י מסוגל לשרוף במבט:

נפקו חזו אינשי דקא כרבי וזרעי אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף

תרגום: "יצאו. ראו אנשים חורשים וזורעים. אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. (מתוך אתר מדרשת) ובנוסף מותו של הרשב"י, על פי הזהר, קשור באש:

א"ר אבא לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים ... ולא הוה יכילנא לאסתכלא... כל ההוא יומא לא אפסיק אשא מן ביתא... כל ההוא יומא נפילנא על ארעא וגעינא. בתר דאזיל אשא חמינא לבוצינא קדישא קדש הקדשים דאסתלק מן עלמא אתעטף שכיב על ימיניה ואנפוי חייכין.

תרגום: "אמר ר' אבא לא סיים הנר הקדוש לומר "חיים" ... ולא הייתי יכול להסתכל... כל אותו היום לא פסקה האש מן הבית... כל אותו היום נפלנו על הארץ ובכינו. לאחר שהלכה האש, ראינו את הנר הקדוש, קודש הקדשים, שהסתלק מן העולם, מעוטף, שוכב על ימינו ופניו מחייכים.".

מנהגי ל"ג בעומר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ל"ג בעומר מכיל מספר מרכיבים, שמקורותיהם מרובים. המרכיבים, ומשקליהם משתנים מקהילה לקהילה ומתקופה לתקופה:

ילדים חוגגים את ל"ג בעומר בישראל, שנות ה-40
  • הילולת בר יוחאי, שנהוגה מהמאה ה-16.
  • הדלקת מדורות, בעיקר בארץ ישראל
  • הדלקת נרות ומשואות, וקריאה בזהר
  • מחנאות ומשחקי חץ וקשת
  • הילולות מרכזיות נוספות בישראל, שנגזרו מהילולת בר יוחאי:
  • עליות נוספות לקברי חכמים וצדיקים, בישראל ובגולה. עליות לקבר היו נפוצות בעבר בעיקר במגרב.

סיום האבלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מהנוהגים מנהגי אבלות בימי ספירת העומר מפסיקים את אבלותם בל"ג בעומר או מיד עם צאתו, בהתאם למסורת לפיה תלמידי רבי עקיבא פסקו למות ביום זה. גם בקרב אלה שממשיכים לנהוג מנהגי אבלות עד חג השבועות, יש שמפסיקים אותה רק ליום ל"ג בעומר.

הילולת רבי שמעון בר יוחאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הילולת שמעון בר יוחאי

מי שלא ראה את שמחת ל"ג בעומר על קברו של רבי שמעון בן יוחאי במירון לא ראה שמחה מימיו, שישראל עולים לשם המוניות של חגיגה בשירים ובכל כלי שיר ובאים מכל המקומות מערי אלוקינו ומארצות אדום וישמעאל ועומדים שם לילה ויום ולומדים... ומתפללים ואומרים מזמורים.

בל"ג בעומר נוהרים מאות אלפים למקום ציון קברו של רבי שמעון בר יוחאי למרגלות הר מירון, לחוג שם את החג. בכל שנה בשנה בערב ל"ג בעומר ולאורך החג עצמו משמשת חלקת ציונו של קברו של הרשב"י מקום להילולה. הילולה זו נקראת בארמית: "הילולה דרבי שמעון בר יוחאי", ובמשך ארבעה ימים רצופים מגיעים אליה כחצי מיליון איש ואישה. בערב של יומה האחרון של ההילולה מתחילים האירועים המסורתיים של החג ל"ג בעומר. ההדלקה המרכזית במדינת ישראל הפותחת את אירועי הילולתו של הרבי שמעון בר יוחאי היא הדלקת "מדורת האש הנצחית" כחלק מהאירועים, מתקיים טקס ה"חלאקה", בו נגזזים שערות ראשיהם של ילדים אשר הגיעו לגיל 3.

המנהג של עלייה לקבר הרשב"י התפתח בהדרגה מתוך מנהגי עלייה לקברים אחרים, בעיקר קברי הלל ושמאי. גם המועד, ל"ג בעומר, הפך בהדרגה להיות מרכז הפולחן. להילולת רבי שמעון בר יוחאי קיימים מספר מקורות אפשריים[24]:

    • העלייה לרגל התפתחה מתוך מנהג קודם לעלות לקברי צדיקים בהר מירון. קדמה לה העלייה לרגל לקברי הלל ושמאי.
    • עולי ספרד, שהביאו עמם לצפת מסורות קבליות ובהן גם חשיבותו של דמות הרשב"י, אימצו את המנהגים המקומיים הקשורים במירון, שינו את אופיים והעצימו את חשיבותם.
    • ייתכן שההילולה קלטה מנהגים כגון הדלקת אש ותספורת ילדים מהילולה אחרת, העלייה לקבר שמואל בירושלים, שהופסקה באותה התקופה.
    • ייתכן כי תאריך הילולה ומיקומה הם יסודות שלקוחים ממיתוס קודם, יהושע בן נון.
חגיגות ל"ג בעומר בחצר המערה במירון בשנות ה-20 של המאה ה-20, בהשתתפות ערבים ודרוזים

עדויות לעלייה לקברי צדיקים במירון קיימות מסוף המאה ה-11. החל מהמאות ה-12 וה-13 הדיווחים, חלקם בידי יהודים וחלקם בידי ערבים, ממוקדים ומוסרים אודות עלייה לקברי הלל ושמאי, וכן על נס של הופעת מים מתוך סלע. החל מהמאה ה-13 נמסר על השתטחויות על קברי צדיקים בעונת האביב, בעיקר בפסח שני, הסמוך לל"ג בעומר של ימינו. עדות מהימנה לעלייה לקבר הרשב"י בל"ג בעומר יש רק מהמאה ה-15[25]:

מטיברייא רחוק כמו י"ב מילין יש מקום נקרא מירוני, יש מערה אחת נקברו בה עשרה זקנים חשובים ובכללם שמאי והלל. מעט רחוק משם יש מערה אחרת, נקברו בה ר' שמעון בר יוחאי ובנו, ובתוך המקום יש בית הכנסת מר' שמעון בר יוחאי, ואין שם מים חיים כלל, עד שלא יוכלו לדור שם בני אדם מהעדר המים, אך יבואו העברים שלש רגלים לראות קבורות הצדיקים החשובים הנזכרים, ובייחוד קבורת ר' שמעון בר יוחאי, ויתחננו עם תפלות סליחות ותחנונים לאל יתברך שיתן להם מים שיוכלו לעמוד שם ימים אחדים, ומיד יבוא מטר, והישמעאלים ימלאו הבורות שלהם וכיליהם מים, אז יתנו ליהודים לאכול ולשתות כל מעדני מלך.

הנוסע מקנדיה, ה'רל"ג – 1473

במאה זו יש תיעוד של יחוס ל"ג בעומר לתאריך חתונתו של הרשב"י, וכן של פטירתו. ככל הנראה, המעבר מקברי הלל ושמאי לקבר הרשב"י נעוץ במסורת ספר הזהר, שהובאה על ידי יהודי ספרד שעלו לישראל בתקופה זו. המנהגים הקודמים היו בעיקר תפילה על המים. אולם, עולי ספרד הביאו מנהגים עשירים יותר, והפכו את מירון למקום התעלות רוחנית. שלושת סוגי הביקורים במירון היו: ביקור לשם תפילה בעתות משבר, ותפילה להורדת גשם בסוכות; ביקורי מקובלים וחבורותיהם לצורכי התייחדות ועיון בזהר בשלושת הרגלים כתחליף לעלייה לירושלים, בהשארת האר"י; קביעות של לימוד תורה וקבלה לצורך תפילה ותיקון על הגלות. התייחדות במירון בהקשר קבלי המשיכו, בתאריכים שונים, גם במאות הבאות.

מנהגי ההילולה הידועים היום התפתחו במאה ה-16. ייתכן כי מנהגים אלו הובאו מירושלים, שם הייתה נהוגה הילולת שמואל הנביא שבקבר שמואל הנביא. דפוס זה התפתח בימי הביניים באתרים שונים, על ידי הנוצרים. השתטחות על קברי צדיקים הייתה מנהג נוצרי, שסיפח את חגיגות מאי והפך להילולות של מזון ושתייה. המוסלמים העתיקו מנהגים אלו, ויצרו את הזיארות, התהלוכות החגיגיות. לאחר מכן, הגיע תורם של היהודים להעתיק את מנהגי ההשתטחות באביב מהמוסלמים. במאה ה-16 נאסר על היהודים לקיים את פולחן שמואל הנביא, שמנהגיו קשורים באש, בשמן, בתספורת ילדים ובמועד פטירת הצדיק. ככל הנראה, הועבר הפולחן למירון בי"ח באייר, שהיה יום בעל משמעות קיימת.

הילולה בחצר קבר הרשב"י במירון, 2016

במאה ה-16 ניתן דיווח על ישיבה של שלושה ימים של האר"י ואנשי ביתו בל"ג בעומר, כהמשך של מסורת קיימת. עלייה זו נחשבת על ידי רבים למקורה של הילולת הרשב"י[26]:

ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותי' ושמחים שם אני ראיתי למוז"ל שהלך לשם פ"א ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשו' של השבוע ההו' וזה היה פעם הא' שבא ממצרים אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח"כ. והה"ר יונתן שאגי"ש העיד לי שבשנה הא' קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מוז"ל שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה.

חיים ויטאל, שער הכוונות, דרושי הפסח, דרוש י"ב, מתוך שמונה שערים בעריכת שמואל ויטאל

המונח "הילולא דרבי שמעון" הוזכרה לראשונה במאה ה-17, אז גם תועדה הזיארא ההמונית לראשונה בהקשר זה. במאה ה-18 כבר יש עדות לחיבור בין מנהגי האבלות לזכר תלמידי רבי עקיבה וסיומם בל"ג בעומר לבין הרשב"י.

קריאה בספר הזוהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז המאה ה-16, הייתה הילולת בר יוחאי מועד קבלי באופיו, שניתן לו על ידי יהודי ספרד שגרו בצפת. המאפיין הקבלי המיידי והבולט של ל"ג בעומר הוא דמותו של רבי שמעון בר יוחאי, שלפי המסורת הוא מחברו של ספר הזהר. פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, שמועדה מיוחד לל"ג בעומר, מתואר באידרא זוטא. עם התפשטות מנהגי ל"ג בעומר בגולה, בעקבות עליית חשיבותה של הילולת בר יוחאי, נוצרה גם מסורת של קריאה בקטעים מסוימים בספר, ובפרט באידרא זוטא.

במאה ה-17 היה תיעוד של הילולות ל"ג בעומר לכבוד הרשב"י בגלויות והמנהג התפשט בקרב החסידות ובקרב יהדות המזרח במאה ה-18.[27][11] את מקום העלייה לקבר תפסה בחלק מן המקומות הקריאה הטקסית בספר הזהר, בזכות תפוצת העיון בו באותה התקופה וכן האמונה כי קריאה בו משמעותית גם בלא הבנת הכתוב.

טקס הקריאה כולל את הפיוט "בר יוחאי" של ר' שמעון לביא, שהוא בעל משמעויות קבליות, את המאמר "פתח אליהו" מתיקוני הזהר, ומאמרים מספר הזהר העוסקים ברשב"י.[11] מסורת אחרת היא סיום מחזור הקריאה השנתי בספר הזהר.[28] במאה ה-18 יצא לאור ספר ליקוטי מאמרי הזהר שיש ללמוד בל"ג בעומר, המכונה "תיקון לליל ל"ג בעומר", סדר ל"ג בעומר", "סדר לימוד ל"ג בעומר" או "הילולא רבא". במאה ה-19 כבר נחשב המנהג, לשמוח בל"ג בעומר, לקדום.[27][11]

בפרס, בה ספר הזהר היה מקובל ביותר, היו עורכים סעודת חג גדולה, שרים, קוראים בזהר ושרים את תרגומו הפרסי של "בר יוחאי" (הגרסה העברית המקורית מושרת בכל שבת). מארח הסעודה היה אדם שנדר לרשב"י לארח אותה בעבור ריפוי חולים. עקב ריבוי בעלי הנדרים, עורכים את הסעודות מספר ימים לפני ואחרי ל"ג בעומר.[29]

על פי שיטת הספירות שבאמצעותה מפרשים את ספירת העומר בקבלה, לכל יום בספירה יש כינוי ייחודי, ול"ג בעומר מכונה "הוד שבהוד". על פי מספר התייחסויות, יש לל"ג בעומר משמעות ייחודית בספירת העומר, הקשורה לתיקון ולהתעלות. לדוגמה, בספר הקבלי בני יששכר:

עתה אתה ברוך י"י קורא נעים תשכיל ותבין, אשר ביום זה התחלת התגלות הטוב של התורה שנגנז בה האור כי טוב, הוא האור שהאדם הביט בו מסוף העולם ועד סופו (זח"ב קכא), בזה האור רואין מסתורין של יוצר בראשית. הנה ר' שמעון בן יוחאי קראהו "בוצינא קדישא" (זח"ג ק), כי על ידו נתגלו באיתגליא סודות התורה, היא סוד האור כי טוב הגנוז בתורה. על כן נקרא ספרו הקדוש זה"ר, אור המבהיק מסוף העולם ועד סופו, אור הטוב הגנוז בתורה, על כן יומא הדין טו"ב ימים למתן תורה, אשר מתחיל להתנוצץ האור כי טוב בתורה וכמו שכתבתי לעיל. הנה יום הזה ל"ג בעומר יומא דהילולא דרבי שמעון בן יוחאי, בו ביום עלה לשמי מרומים, ומסתמא ביום זה נולד גם כן, כי הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום אל יום. הנה בו ביום שמתחיל האור כי טוב להאיר מן התורה, היינו טו"ב ימים קודם מתן תורה, בו ביום נתגלית הנשמה הקדושה בעולם אשר תגלה דרך אור כי טוב בתורה,[...]

בני יששכר, מאמרי חודש אייר, ג ב

הדלקת אש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת במירון ומקום הדלקת המדורה של חסידי בויאן. 1920

מקורה של הדלקת האש בל"ג בעומר הוא בהילולת רבי שמעון בר יוחאי. בגולה התפתח מנהג, בעקבות הילולת הרשב"י, של הדלקת משואות או נרות על גגות בתי הכנסת ולעתים גם בבתים או על גגותיהם, לזכר הרשב"י ולזכר צדיקים אחרים. מנהג זה הופץ גם לחגיגות ל"ג בעומר בירושלים ובחברון.[30] אימוץ החג על ידי הציונות, והתכנים של מרד, גבורה ויציאה לטבע, הביאו למנהג בו יוצאים ילדים ונוער להדליק מדורות ולחגוג בל"ג בעומר.[31] בשנות ה-20 התרבו מאוד המדורות ברחבי הארץ, בעקבות פעילות חינוכית אינטנסיבית.[7]

בקרב ילדים, נוער ואף מבוגרים, נהוג לערוך מדורות גדולות, בהן מקובל להכין תפוחי אדמה אפויים (על ידי הטמנתם בגחלים של המדורה, לעתים לאחר עטיפתם בנייר אלומיניום), המכונים "קרטושקעס" (תפוחי אדמה ביידיש), וכן לערוך פיקניקים או "על האש". סביב חלק מהמדורות נערכות גם פעילויות חברתיות כגון משחקי חברה, שירה בציבור, סיפורי צ'יזבטים ושיחות חברים. לעתים נמשכות המדורות עד שעות הבוקר המוקדמות (בעיקר אצל בני נוער וצעירים).

בעבר, נהגו בישראל להוסיף למדורה דחליל, בדמות צורר אנטישמי, כגון היטלר, אייכמן, נאצר וכדומה. למנהג זה מקורות פגאניים והוא קיים במגוון תרבויות.[32][33] בעשורים האחרונים, קיום מנהג זה פחת.

היו שהזכירו קשר בין מנהגי החג למנהגים של חגי אש רבים, בעיקר אירופאיים. לדוגמה, ההשוואה בין ל"ג בעומר לבין מנהג פגאני אירופי קדום - ליל ולפורגה - שחל באותה עונה של השנה ושמנהגיו כוללים הדלקת מדורות ושריפת דחלילים,[21][34] או חגיגות ה-1 במאי, המאיאלס.[16] נקודות דמיון בין החגים הן המדורה, שעת הדלקה (בערב), שירה, ריקוד וסעודה בלילה, וקשר לנישואין.

תופעות לוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניית חץ וקשת בטבע

היקף המדורות הגדול בל"ג בעומר מביא עמו מספר תופעות לוואי:

  • זיהום אוויר - המדורות גורמות לעלייה ניכרת בריכוזי החלקיקים הנשימים באוויר ובעקבות זאת, לעליה בשכיחות הפנייה לחדרי מיון עקב בעיות בדרכי הנשימה.[35] נוסף על כך נוצרת גם פגיעה בסביבה כתוצאה מהכמויות הגדולות של הפחמן הדו-חמצני.[36]
  • נרשמים מקרים רבים של כוויות כתוצאה מהפעילות עם האש.
  • תופעות של גניבת קרשים מאתרי בנייה, המהווים חומרי גלם למדורות, וכן של עגלות ממרכולים, להובלתם.
  • מראשית שנת 2000 דווח על מקרים של השלכת כלבים וחתולים חיים לתוך האש. אזרחים התארגנו לסייר בין המדורות בניסיון למנוע תופעה זו.[37]

בהתאם לכך נעשות פעילויות הסברתיות שונות למזעור הסכנות והנזקים.[38]

חץ וקשת ומחנאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בל"ג בעומר נוהגים לירות בחץ וקשת ולערוך תחרויות ספורט.[39] ל"ג בעומר קלט מנהגים כמו יציאה לטבע וחץ וקשת מחגיגות ה-1 במאי (המאיאלס) או מליל ולפורגה, מנהגים כפריים אירופאיים בימי הביניים שהיו קשורים במלחמה במזיקים בעונת הקציר.[16] מנהגים אלו בחודש מאי כללו אירועי ספורט וקליעה בקשת.[3]

בסוף המאה ה-14 המנהג לצאת לטבע ולערוך משחקי ספורט כבר היה קיים ומסורתי. המהרי"ל קבע כי זהו יום שמחה, ומסיבת סיום מסכת לימודים, ותלמידי החדר ומלמדיו היו יוצאים בצוותא לטבע. מנהג מרכזי היה אימוני חץ וקשת. מנהג זה הוסבר בציטוט מקינת דוד "ללמד בני יהודה קשת", שפורש בהקשר של מלחמות בר כוכבא או בהקשר של מלחמות ביצר הרע.[16] הגרסה הקבלית מייחסת את הירי בחץ וקשת למסורת שבחייו של רשב"י לא הייתה קשת בענן, שהיא סימן קללה, וצדיקותו הבטיחה בעצמה את שלום העולם.[3] מיתוס בר כוכבא כמנהיג ולוחם יהודי, שהצדיק את המנהגים הכמו-צבאיים, החל להתפתח מעט לפני גירוש ספרד, כמענה לטענות הנוצרים על חולשת העם היהודי.[7]

מנהג זה אומץ על ידי הציונות, בזכות התכנים של גבורה, מרד וחיבור לטבע. בשנת 1893 נוסד הארגון אהבת ציון במסגרת טיול ל"ג בעומר. הארגון שינה את שמו ל"בר כוכבא" בהמשך, וחובבי ציון היו עורכים טיולים וחגיגות בטבע.[31] לאחר הקמת צה"ל צוין ל"ג בעומר בתחרויות קילעה ומטווחים טקסיים בהשתתפות חיילים ונוער.[28]

מנהגים נוספים הם עריכת משתה, שעשועים, ומשלוחי מנות לבני שישים באותה השנה, אכילת ביצים צבועות (בנימוק שביצה היא סימן לאבלות, וביצה צבועה היא סמל להפסקתה),[3] ומנהג לפיו המלמד היה נותן לתלמידים ממתקים ושתייה על חשבונו[4]

עצרות וטקסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנגזרת מהיציאה לטבע בל"ג בעומר בגולה, התפתחו גם תהלוכות בסגנון צבאי. במסגרת התהלוכות, היה מתמנה מפקד חד יומי, שתפקידו לארגן את התהלוכה הגאה. מנהגים אלו ידועים עוד מהמאה ה-17.[3] גם מנהג זה היה מבין המנהגים שאומצו על ידי הציונות, בזכות התאמתו לצורכי התנועות.

עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה היו עורכים בתנועת מכבי תהלוכות ל"ג בעומר.[14] בשנת 1916 ההסתדרות הציונית בוורשה ערכה את הטיול המסורתי כתהלוכה המונית במדי תנועות הנוער, ובכך פתחו במסורת "יום תנועות הנוער הציוניות".[16] את המפגן יזמו השומר הצעיר, אליהם הצטרפו מכבי, תלמידי בתי הספר ונציגי הארגונים הציוניים.[31] כך נכתב בעיתון הצפירה:

החגיגה שנערכה השנה בווארשה בל"ג בעומר, בוודאי שכמותה לא נערכה עוד בארצות הגולה, ומעולם לא פיללנו לראותה ככה בפולין. היהדות יצאה ברחובות העיר ביד רמה. בלי מורא מפני הקוזק ובלי אימת פוגרומים. בני נעורים וילדים עברו גדודים גדודים ברחובות העיר בבטחה. בצעדים בטוחים ובראש מורם ולפני כל גדוד וחבורה נישא הדגל היהודי עם הכתובת העברית: השם העברי של הגדוד או של החברוה. העיר הייתה מלאה יהדות.

הצפירה, כ אייר תרע"ו, מתוך לוינסקי, ספר המועדים[28] עמ' 471

תנועות הנוער הציוניות, לפני הקמת המדינה ואחריה, נהגו לערוך עצרות ומחנות וקיבלו מצטרפים חדשים בחג זה. ל"ג בעומר הוכרז כיום תנועת השומר הצעיר, והכיל מפקדים וטקסי הענקת סמלי התנועה. גם תנועת בני עקיבא קבעו את היום כיום טקסי לקבלת מצטרפים חדשים לתנועה.[31] כמו כן, נערכו תהלוכות צבאיות במירון בל"ג בעומר בשנים הראשונות למדינה.[28]

תהלוכות חב"ד לילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעדת ל"ג בעומר בחזית מרכז חב"ד העולמי - 770 בל"ג בעומר תשמ"ז, 1987

בשנים שבהן ל"ג בעומר יוצא ביום ראשון בשבוע (היום החופשי בארצות הברית), מתקיימת - מאז תש"ג (1943) - תהלוכה גדולה במיוחד בחזית מרכז חב"ד העולמי -770 - שבברוקלין, בה השתתף גם הרבי.[40]

מאז שנת תש"מ (1980) קרא הרבי לקיים תהלוכות בכל מקום בעולם, ביום זה במקומות רבים בישראל ובעולם נערכת תהלוכות ילדים המאורגנות על ידי שלוחי חב"ד. התהלוכות צועדות תחת הסיסמה "יחד כל ילדי ישראל".[41] בתהלוכות בישראל משתתפים כ-250,000 ילדים[42] ומתקיימות בהן חלאקות, הגרלות ומופעי בידור. הילדים חוזרים על פסוקים ושומעים דרשות בנושאים אקטואליים.[43] בישראל מתקיימות תהלוכות אלו ברוב הערים וברבים מן היישובים הקטנים.

לימוד, תפילה ושירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בר יוחאי נמשחת אשריך, נוסח יוון, שר מנשה כהן, 1970
ניגון נוסח ויז'ניץ לל"ג בעומר, הוקלט במירון, 1968
אפתח פי ברינה, נוסח ג'רבה, 1968

אין אומרים תחנון בל"ג בעומר, אולם אין תוספת מיוחדת לתפילת היום. יש נוהגים ללמוד בל"ג בעומר בספר הזוהר, המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי.

בבתי כנסת רבים נוהגים לשיר בל"ג בעומר פיוטים, בחלקם שרים פיוטים אלו גם בשבת שלפני ל"ג בעומר. דוגמאות לפיוטי ל"ג בעומר:

ל"ג בעומר הוא יום חופשה בבתי הספר בישראל. בתקופה בה הוא נחוג, נהוג ללמוד אודות מרד בר כוכבא, רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי. כמו כן, נהוג לשיר שירי ילדים ייחודיים לל"ג בעומר, לדוגמה:

הילולות ועלייה לקברי צדיקים ברחבי העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי מאיר בעל הנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-19 נוספה הילולה בטבריה לזכר רבי מאיר בעל הנס בפסח שני, כחיקוי של הילולת הרשב"י במירון בל"ג בעומר. ההילולה כללה זיירא (תהלוכה), הדלקת נרות, שירה, הדלקה מרכזית, שריפת חפצים, הבאת ספר תורה מהעיר לקבר וקניית זכות ההדלקה. יהודי ספרד היו המשתתפים העיקריים בהילולה ובמקביל אליה התקיימה הדלקה לאשכנזים. קדמה להילולה זו הילולה בל"ג בעומר בקבר רבי עקיבא.[30] המסורת של רבי מאיר בעל הנס בטבריה היא מהמאה ה-13, וזהותו אינה ידועה בבירור.[46]

שמעון הצדיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ל"ג בעומר בקבר שמעון הצדיק בירושלים, 1927

ישנם הנוהגים לעלות לקבר שמעון הצדיק בירושלים ולחגוג שם באופן דומה לחגיגות שבמירון.[47] בעלייה לקבר נוהגים אנשי העיר להשתטח על הקבר, להתפלל, להדליק נרות, לערוך סעודה ושירה, ולבצע חלאקה.[23] הילולה זו כבר הייתה קיימת באמצע המאה ה-19, וכנראה התחילה בסוף המאה ה-18.[30]

בית כנסת אלגריבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסורת ההילולה והתהלוכה המתקיימת בבית הכנסת אלגריבה שבטוניס הועתקה בשלמותה לישראל והיא נהוגה בבית כנסת "אלגריבה" באופקים, שנבנה במתכונת בית הכנסת המקורי.

הילולת יוצאי לוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בל"ג בעומר מתקיימת הילולה דתית של יוצאי לוב בבית הכנסת בושאייף שבמושב זיתן. בבית הכנסת בושאייף יש במה עם תזמורת נגני העדה הלובית אליה מגיעים ח"כים, שרים, רבנים ואישי ציבור, דוכני מזון של העדה הלובית, חדר הדלקת נרות ושמן. מנהג ההילולה התחיל כבר בבית הכנסת בושאייף בזליתן שבלוב ומתקיימות עד היום בבניין שהוקם בישראל עם קום המדינה.

הבאבא סאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימינו נהוגה גם הילולה לבאבא סאלי בנתיבות.[48]

בגולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהגי הדלקת נרות, לזכר הרשב"י וצדיקים אחרים, ומאוחר יותר אף הרצל, ניתן היה למצוא בקהילות ספרדיות בארגנטינה, בברזיל, בפרס, בערב, בהודו ובישראל.[3] יהודי המגרב, ובעיקר במרוקו, הם שאימצו יותר מכל את ההילולות בל"ג בעומר, כחלק מפולחן הקדושים שהיה שם בהשפעה מוסלמית. לעומתם, יהודי אשכנז כמעט ולא קיבלו את התופעה, כדוגמת הדחייה של החת"ם סופר את רעיון השמחה ביום מותו של אדם.[49]

בכל רחבי המגרב היו הילולות בקברי רבנים גדולים או שד"רים בל"ג בעומר, מלבד ההשתטחות בהם בכל מהלך השנה. לעתים יש הייתה מחלוקת בין היהודים לבני דת אחרת, למי שייכים הקברים. ההילולות היו, בחלקן הגדול, מסעות משפחתיים גדולים.[23] בחלק מן המקרים מדובר במערות ששם הצדיק בהן אינו ידוע, כמו "בעל אזרו", "בעל ההר" ו"שבעת בני זמירו", קברים של שבעה צדיקים אלמוניים המשותפים ליהודים ולמוסלמים בקדושתם.[49]

בדורות האחרונים, ההדלקה במרוקו הייתה מופעלת על ידי ארגונים דתיים, כמו "קדישא" ו"חברת רבי שמעון בר יוחאי". היא הייתה נערכת בחדר ייעודי, ונערכה מכירה פומבית של נרות וכוסות שמן, ומצוות הדלקה. כמו כן, קיימות עדויות על קפיצה למדורות, ריקוד באש והנפת ילדים מעל לאש.[48]

ההילולה בטוניס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הילולה לכבודו של רשב"י נערכת בימים ל"ג ול"ד בעומר בבית הכנסת אלגריבה בטוניס, ומעמדה בולט במיוחד. בימים אלה נאספים אל בית הכנסת יהודים מכל רחבי תוניסיה ואף מלוב השכנה וממקומות נוספים בצפון אפריקה. גם כיום, לאחר שרוב היהודים עזבו את האי, מגיעים אליו מבקרים רבים, בעיקר מישראל ומצרפת, שאליהן הגרו מרבית יהודי תוניסיה. כל מי שנדר לשמם במשך השנה, מקיים את נדרו ומגיע להילולה. לא רק יהודים מגיעים באופן מסורתי לאירוע זה אלא גם בני עמים אחרים, כולל ערבים תוניסאים, מלטזים ואחרים.


במרכז ההילולה עומדת מנורת רשב"י, שעוצבה כמנורת שבעה קנים גדולה ומרשימה, עשויה כסף וזהב. בערב ההילולה מועמדת המנורה על גבי עגלת נשיאה מיוחדת, מקושטת בפרחים, במטפחות צבעוניות ובתאורה סביבתית המשרה אווירה חגיגית. המנורה מובלת מבית הכנסת אל הרובע היהודי, "חארה צגירה", ובחזרה לבית הכנסת, בתהלוכה המלווה בנגינת תזמורות ובשירת פיוטים.

מוקדי עליות לקברי צדיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי תלמסאן על קבר רבי אפרים אנקווה
  • בעל המגדל, יצחק ישראל הלוי, רב מארץ ישראל שבא לגייר במרוקו. קבר זה עבר משליטה מוסלמית לשליטה יהודית, בדרך ניסית, ומהווה מוקד פולחני לשתי הדתות.[48]
  • ר' אפרים אנקווה בתלמסאן שבין מרוקו לבין אלג'יריה, מגולי ספרד הראשונים, שמיוחסים לו ניסים שערך בחייו.[23]
  • רבי עמרם בן דיוואן, בוואן שבמרוקו, שהתרחשו ניסי רפואה ופריון על קברו. הוא הגיע מחברון בשליחות במאה ה-18 ונחשב לדמות כמו מלאכית במרוקו. כשבנו חלה הציע את נפשו במקום נפש בנו, ובקשתו התקבלה והמחלה עברה אליו והרגה אותו. מסופר שבהילולה זו מדליקים מדורה השורפת את ענפי הזית שליד קברו, המתחדש מעשה פלא עד השנה הבאה. כמו כן, מסופר על הנפת ילדים מעל למדורה לצורך ריפויים.[23]
  • ר' חיים, בנו של רבי עמרם בן דיוואן שניצל מהמחלה. בהילולתו יש שירים, פיוטים, שחיטת ואכילה של צאן ובקר, שתיית יין, מכירה פומבית של כוסות יין לברכה של הרשב"י ושל צדיקים נוספים שקרובים שם, מכירת זכות פתיחת שער הבניין והדלקת הנר הראשון ליד הקבר, וסעודה ארוכה.[23]
  • ר' אברהם בן יוהאן, שעל פי המסופר בקברו היה עץ שלא נשרף, וממנו יוצאו מים.[48]
  • ר' יהודה זבאלי, עליו מסופר כי דמותו הופיעה באש ליד קברו.[48]
  • קבר סידי מול אלברז, שבו כמסופר פרצו מים ממקום הנחת הנרות בכל פעם שצעקו פסקה בתפילה.[48]
  • קבר שבזי/שרעבי בתימן[48]
  • קבר של רבי משה איסרליש (הרמ"א, פוסק מפורסם בן המאה ה-16) בקרקוב, שאותה ערכו יהודי פולין, שונה מההילולה במירון. נהוג היה לדרוש לשבחו בבית הכנסת הרמ"א שליד בית העלמין, להדליק נרות, להתפלל וללמוד להזכרת נשמתו, ולבקר קברים אחרים במקום של אנשי תורה וצדיקים מפורסמים.[23]
  • בשנות ה-80 דווחה הילולה חדשה בוורמס שבגרמניה, בקברו של רבי מאיר מרוטנבורג, בן המאה ה-13. הלה נאסר על ידי הקיסר, ונפטר לאחר שבע שנים בכלא. גופתו נפדתה לאחר 14 שנים נוספות על ידי רב אחר, שביקש להיקבר לצידו. בל"ג בעומר הייתה מתאספת, על פי הדיווח, קבוצת חיילים צרפתיים יהודיים, מדליקה נרות, ועורכת משתה ושירה.[23]

מנהגי קהילות בגולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר קהילות אימצו מנהגים מקומיים לל"ג בעומר:

  • ברודוס היה מנהג של קבורת "גניזה": ספרי דת וחול, דינים וחשבונות ופנקסים שנקברו תוך שירי תוגה, מזמורי תהילים ותפילות אשכבה.[28]
  • קהילה יהודית בתימן ראתה את ל"ג בעומר כנגזרת של פסח שני, ובאחת העדות יש מנהג לערוך תספורות, שסימלו קציר שערות, בהקבלה לקציר השעורה.[3]
  • בטטואן במרוקו ערכו תפילת אשכבה או הזכרת נשמות לבני העדה שנפטרו באותה השנה.[28]

ל"ג בעומר בציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע ממרד בר כוכבא עם הכיתוב "לחרות ירושלם", מסיסמאות המרד והחג
סמל הגדנ"ע, בו מופיע אחד מסמלי החג, חץ וקשת

מספר חוקרים[50] ורבנים[51] מהציונות הדתית הצמיחו את התאוריה של"ג בעומר הוא לזכר ניצחון במרד בר כוכבא, אולי שחרור ירושלים, וכי הפסקת המגפה וקביעת התאריך לפי ספירת העומר נועדו להסוות יום זה. על פי תאוריה זו, תלמידי עקיבא שמתו במגפה היו למעשה לוחמיו של בר כוכבא. הציון העקיף של הלוחמים, וכן ציון החג (כל"ג בעומר במקום י"ח באייר) נועד להסוות את המועד מפני הרומאים, שכן ציונו נאסר. מרבית התנועות הציוניות וכן מדינת ישראל הלכו בעקבות קביעות אלו, והפכו את המועד ליום חג לגבורה היהודית.[16]

הציונות אימצה את המועד, אם כן, כסמל לגבורה, והפכה אותו לחג לאומי. האימון בנשק, הפעילות הגופנית, היציאה לטבע והדלקת האש התאימה לערכים בהם דגלה התנועה הציונית, ומנהגי החג המתאימים אומצו.[31] בשנת 1916 נערכה תהלוכה מקיפה של הארגונים הציוניים בוורשה. תהלוכה זו הותירה רושם רב על אוהדי הציונות, ופתחה במסורת של ציון "יום תנועות הנוער הציוניות" בל"ג בעומר.[16] בשנות ה-20 של המאה ה-20 הושקעו מאמצים חינוכיים רבים להטמעת סיפור בר כוכבא, בהקשר של ל"ג בעומר, כסמל לגבורה לאומית.[7] תנועות הנוער הציוניות, עוד מלפני הקמת המדינה, קבעו את ל"ג בעומר כחג מרכזי. הן ערכו עצרות ומחנות וקיבלו מצטרפים חדשים בחג זה.[31]

מספר ארגונים ציוניים וטרום-ציוניים קבעו את מועד הקמתם או את חגם כל"ג בעומר. ב-1893 נוסד הארגון אהבת ציון במסגרת טיול ל"ג בעומר. הארגון שינה את שמו ל"בר כוכבא" בהמשך. חובבי ציון היו עורכים טיולים וחגיגות בטבע, הביל"ויים היו מדליקים משואות[31] ותנועת מכבי הייתה עורכת תהלוכות.[7] היום נבחר כיום השומר הצעיר, כיום הקמת בני עקיבא (בעקבות הכפלת מספר חבריה),[31] כיום ההחלטה על הקמת הפלמ"ח בשנת1941 וכן יום ההחלטה על הקמת הגדנ"ע, וכיום פרסום הפקודה לייסוד צה"ל.[7]

סמלי החג היו גם הם למקור לתנועות. התנועה "בר כוכבא" (אהבת ציון) גזרה את שמה מגיבור החג. "בני עקיבא" גזרו את שמם מתלמידי עקיבא, שהיו לפי הקביעה החדשה לוחמי בר כוכבא. תנועת בית"ר גזרה את שמה ממעוזו האחרון של בר כוכבא, ביתר. הגדנ"ע הרכיב את סמלו מחץ ומקשת, מסמלי החג.

בשנות ה-70 התעצם הדיון סביב משמעותו של מרד בר כוכבא, והושמעה ביקורת על כך שהמרד הביא, למעשה, לחורבן.[31] בעיקר היו מפורסמים בהקשר זה מאמריו של יהושפט הרכבי בתחילת שנות ה-80.

התאחדות הסטודנטים בחרה לחגוג את יום הסטודנט בל"ג בעומר.[31] המנהג, ברוב המוקדים, כבר לא קיים. כמו כן, מ-2004 ל"ג בעומר הוא יום הוקרה לחיילי המילואים.[52] במסגרת זאת מתקיים בסמוך לל"ג בעומר טקס מצטיינים ממערך המילואים במעמד הרמטכ"ל ופורום המטה הכללי, ערב הוקרה למפקדים במערך המילואים, חלוקת "מגן המילואים" במעמד שר הביטחון והרמטכ"ל למעסיקים המצטיינים ביחסם לחיילי מילואים וטקס יחידות מצטיינות במילואים, במעמד נשיא המדינה.[53]

למרות הפעילות הענפה שהתרחשה ומתרחשת בל"ג בעומר, נותרו מנהגי החג עניין לילדים ולנוער ברוב המקרים, בכל הנוגע להקשרים הציוניים של החג.[31]

דחיית אירועי ל"ג בעומר ממוצאי שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת ה'תשע"א (2011), שבה חל ל"ג בעומר במוצאי שבת, עלתה קריאה ברבנות הראשית לישראל, לדחות את אירועי ל"ג בעומר בשנה זו ביום - ממוצאי שבת ליום ראשון בערב, על מנת למנוע חילול שבת בהדלקת מדורות ובהיערכות של משטרת ישראל באזור מירון עוד בתוך השבת. גם הרב עובדיה יוסף יצא בקריאה דומה. הרבנות הראשית לישראל פנתה למשרד החינוך על-מנת לקבוע יום חופשה ביום שני, י"ט באייר, ל"ד בעומר, אך זה טען כי הזמן שנותר להתארגנות בעניין מועט מדי, ולכן באותה השנה לא צלחה קריאת הרבנות הראשית לקיים את אירועי הדלקת המדורות ביום ראשון בערב.

בשנת ה'תשע"ב (2012), לקראת יום ירושלים שחל באותה השנה במוצאי שבת, קבעה הרבנות הראשית לישראל שבשנים שבהן יום ירושלים יחול במוצאי שבת יידחו אירועיו (חוץ מתפילת ההודיה) ליום ראשון בערב, על-מנת למנוע חילול שבת. באותה החלטה קבעה הרבנות הראשית שבשנים שבהן ל"ג בעומר יחול במוצאי שבת, יידחו אירועי הדלקות המדורות וההילולה שבמירון ליום ראשון בערב, י"ט באייר, ל"ד בעומר - מאותה הסיבה.

לקראת ל"ג בעומר ה'תשע"ג (2013) שחל במוצאי שבת, פנתה הרבנות הראשית לישראל למשרד החינוך לאפשר יום חופשה ביום שני, י"ט באייר, וזה נאות לבקשה. משרד החינוך קבע כי בשנים כגון זו, לא יתקיימו לימודים בבתי הספר הן ביום ראשון, ל"ג בעומר, והן ביום שני, ל"ד בעומר.

בשנת ה'תשע"ז, שגם בה חל ל"ג בעומר במוצאי שבת, הוחלט לדחות את החופשה מיום ראשון ליום שני.

ישנם המתנגדים להחלטה, באומרם שלל"ג בעומר יש השלכות להלכות בנושאים שונים, כגון הפסקת מנהגי האבלות של ספירת העומר, ואם דוחים את אירועי היום ייווצר בלבול. בנוסף, ישנה טענה שעלתה האומרת כי הזזת חג ומועד לתאריך אחר היא שלב ראשון לפני ביטולו, ושאין לשנות את מועדם של מועדים רק מפני אנשים שאינם שומרים שבת. טענה זו נכונה גם בנוגע ליום ירושלים, וגם ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות אשר מוקדמים או נדחים לעתים תכופות על-פי חוק שנקבע לכך כדי למנוע חילול שבת.

עם זאת, במירון נדחות ההדלקות לשעה מאוחרת במוצאי שבת, על מנת לדחות חילולי שבת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ל"ג בעומר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברסלבי, יוסף. 1946. מהו הרקע של ל"ג בעומר במירון?. בתוך: הידעת את הארץ א, 76-85.
  2. ^ "הורדת המן ביום ל"ג בעומר וראויה לעשות לזה זכר טוב." (חתם סופר, שו"ת ב רל"ג). אומנם אף הוא מציין כי מדרש זה מנוגד לזמן שקבעה הגמרא במסכת שבת דף פז ע"ב.
  3. ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 לוינסקי, יום טוב. תשי"ט. מאי ל"ג בעומר?. בתוך: לוינסקי, יום טוב (עורך), ספר המועדים ו, אגודת עונג שבת, תל אביב, 336-359.
  4. ^ 4.0 4.1 בן עמי, ירון. 2014. משדר ל"ג בעומר - ד"ר אורי אמיתי מהחוג להיסטוריה כללית משוחח עם ירון בן-עמי על אירועי החג פרק ד, הועלה למרשתת בתאריך 15/5/14.
  5. ^ 5.0 5.1 ריינר, אלחנן. 2012. יהושע הוא רשב"י, חצור היא מירון: לטיפולוגיה של סיפור ייסוד גלילי (עוד פרק בעולמו הדתי של היהודי הגלילי). תרביץ פ ב, 179-218.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ב, עמוד ב'
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 7.6 בן עמי, ירון. 2014. משדר ל"ג בעומר - ד"ר אורי אמיתי מהחוג להיסטוריה כללית משוחח עם ירון בן-עמי על אירועי החג פרק ה, הועלה למרשתת בתאריך 15/5/14.
  8. ^ ל"ג בעומר: יום הסתלקותו רשב"י? ■ מאמר מיוחד - שטורעם.נט כל חב"ד יודעת, shturem.net
  9. ^ שו"ת יו"ד סימן רלג
  10. ^ דעות נגד מנהג שריפת הבגדים: הרב יוסף שאול נתנזון, שו"ת שואל ומשיב; הרב רפאל יוסף חזן, שו"ת חקרי לב; דעות התומכות בשריפת הבגדים: הרב שמואל הלר, ‏קונטרס כבוד מלכים, בעד שריפת בגדים בציון הרשב"י; הרב יוסף חיים מבגדד שו"ת תורה לשמה, שאלה ת'; הרב משה תאומים שו"ת אוריין תליתאי, סימן נ"ב, מכתב לרב שמואל הלר.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 הוס, בועז, תשס"ב, מקום קדוש, זמן קדוש, ספר קדוש: השפעת ספר הזוהר על מנהגי העלייה לרגל למירון וחגיגות ל"ג בעומר, קבלה 7, לוס אנג'לס, 237-256.
  12. ^ י"ח באייר : ל"ג בעומר, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  13. ^ Morgenstern, Julian. 1968. Lag Ba'Omer – Its Origin and Import. Hebrew Union College Annual 39, Cincinnati, 81-90.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 בן עמי, ירון. 2014. משדר ל"ג בעומר - ד"ר אורי אמיתי מהחוג להיסטוריה כללית משוחח עם ירון בן-עמי על אירועי החג פרק ב, הועלה למרשתת בתאריך 15/5/14.
  15. ^ "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר--וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה; בְּכָל-קֹדֶשׁ לֹא-תִגָּע וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא, עַד-מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ." (ספר ויקרא, פרק י"ב, פסוקים ב'-ד')
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 16.4 16.5 16.6 16.7 גורן, זכריה, תשנ"ב, על מקורו של ל"ג בעומר וגלגוליו, מחקרי חג 3, 36-42.
  17. ^ מן הגניזה הקהירית, מתוך "הלכות ארץ ישראל מן הגניזה הקהירית" של מרגליות
  18. ^ סגל, חגי, תשס"ו, אפשר לכבות, מקור ראשון. מצוטט באתר חדרי חרדים
  19. ^ 19.0 19.1 בן עמי, ירון. 2014. משדר ל"ג בעומר - ד"ר אורי אמיתי מהחוג להיסטוריה כללית משוחח עם ירון בן-עמי על אירועי החג פרק א, הועלה למרשתת בתאריך 15/5/14.
  20. ^ הרצאתה של פרופ' רחל אליאור מהאוניברסיטה העברית (באתר יוטיוב), הקובע שספרות כת מדבר יהודה היא ספרות הצדוקים.
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 21.3 רון, זהבה, מדורות: דחליל זה שאנו מדליקים, אתר מסע אחר, אוחזר בתאריך 14/8/14.
  22. ^ יערי, אברהם. תשכ"ב. תולדות ההילולא במירון. תרביץ ל"א, 72-101.
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 23.3 23.4 23.5 23.6 23.7 פרשל, טוביה, תשל"ה, הילולות ל"ג בעומר, הדואר, גיליון נ"ג, 382-383.
  24. ^ מ' בניהו, הנהגות מקובלי צפת במירון (עמ' ט-מ)
  25. ^ מ' בניהו, הנהגות מקובלי צפת במירון, ספונות ספר שישי, ו, עמ' ט-מ
  26. ^ מתוך https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsArticles/SefunotVI_OCR.pdf מאמרו של מ' בניהו - מקובלי צפת במירון, העוסק בהתהוותו של יום לג בעומר
  27. ^ 27.0 27.1 בניהו, מאיר, 1987, העלייה למירון, בתוך שילר, אלי (עורך), ספר זאב וילנאי, כרך ב, 326-330.
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 28.3 28.4 28.5 לוינסקי, יום טוב (עורך). תשי"ט. ספר המועדים ו, אגודת עונג שבת, תל אביב, 323-480.
  29. ^ מזרחי, חנינה. 1935. רשב"י ול"ג בעומר בפרס. ציון א ד, 61-64.
  30. ^ 30.0 30.1 30.2 פרידהבר, צבי, תשנ"א, הילולות ל"ג בעומר בארץ-ישראל: התפתחותן והריקודים הנלווים אליהן, בתוך: בן עמי, יששכר (עורך), מחקרים בתרבותם של יהודי צפון-אפריקה, ירושלים: ועד עדת המערבים בירושלים, 181-188.
  31. ^ 31.00 31.01 31.02 31.03 31.04 31.05 31.06 31.07 31.08 31.09 31.10 צימרמן, בארי. 2007. ל"ג בעומר. בתוך ירמיהו, יובל (עורך), זמן יהודי חדש ד, כתר, 412-414.
  32. ^ למה שורפים בובות בל"ג בעומר?, באתר "שאילתא"
  33. ^ זהרה רון מדורות: דחליל זה שאנו מדליקים, מגזין מסע אחר
  34. ^ זאב גלילי, כל מה שרצית לדעת על ל"ג בעומר, היגיון בשיגעון, 18 במאי 2011.
  35. ^ אחרי ל"ג בעומר: זיהום אוויר חמור בכל הארץ, מרכז השל
  36. ^ דר. אסף רוזנטל, ‏ל"ג בעומר "מעשיר" את כדור הארץ בגשם חומצי., באתר "הידען", 25 במאי 2016
  37. ^ ל"ג בעומר תשע"ה: 40 חתולים וכלבים חולצו מהמדורות
    ל"ג בעומר תשע"ו: כבאים הצילו חתולים ממדורה בוערת
  38. ^ אסף וול, להוריד את גובה הלהבות, באתר ynet, 25 באפריל 2010
    שחר אילןבכנסת החליטו: להקטין את מדורות ל"ג בעומר, באתר הארץ, 22 במאי 2008
  39. ^ ל"ג בעומר, באתר משרד החינוך
  40. ^ סרטונים מתהלוכת ל"ג בעומר עם הרבי בזמנים שונים באתר חב"ד אורג
  41. ^ חשיפה: כך נולדה הסיסמה "יחד כל ילדי ישראל", באתר "חב"ד און ליין", י"ב באייר תשס"ו
  42. ^ ‫קובי נחשוני, לג בעומר בחב"ד: 500 תהלוכות, רבע מיליון ילדים, באתר ynet, 30 באפריל 2010‬
  43. ^ מהן תהלוכות ל"ג בעומר - ומדוע חשוב שתבואו באתר חב"ד אורג
  44. ^ קשתנו על שכמנו
  45. ^ ל"ג בעומר
  46. ^ מימון, יהודה לייב. תשי"ט. רבי מאיר בעל הנס. בתוך: לוינסקי, יום טוב (עורך), ספר המועדים ו, אגודת עונג שבת, תל אביב, 443-444.
  47. ^ רון פלד ועמוס פרידלין, ל"ג בעומר זה לא רק הר מירון, באתר ynet, 11 במאי 2009
  48. ^ 48.0 48.1 48.2 48.3 48.4 48.5 48.6 ממן, יוסי, תשס"ה, לראות מקרוב יותר, גלי עיון ומחקר 14, אוהלו, 70-81.
  49. ^ 49.0 49.1 בן-שמחון, רפאל. 1985. ל"ג בעומר וההילולות בצפון אפריקה. במערכה כ"ה, 16-17.
  50. ^ הראשון שהעלה השערה זו הוא כנראה זאב יעבץ במכתבו בשנת תרמ"ח (נדפס ב'הארץ' שבהוצאתו, חוברת ב, ירושלים תרנ"א, והובא בספר 'יודע עיתים' הוצאת מה"ק תשס"ו, ע"מ 27).
  51. ^ הרב מרדכי הכהן (ישראל והזמנים 160), הרב שלמה גורן (משנת הגורן, הוצאת ידיעות, ע"מ 230)
  52. ^ איתי אשרל"ג בעומר יהפוך ל"חג המילואימניקים", באתר nrg‏, 22 בינואר 2004
  53. ^ יום ההוקרה 2009, אתר קצין מילואים ראשי


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.