ראשית הגז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ראשית הגז
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, י"ח, ד'
משנה מסכת חולין, פרק י"א
תלמוד בבלי מסכת חולין, "ראשית הגז"
משנה תורה ספר זרעים, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרק י'
שולחן ערוך יורה דעה, סימן של"ג
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה קמ"ד
ספר החינוך, מצווה תק"ח
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ראשית הגז היא מצוות עשה מהתורה לתת לכהן את ראשית הצמר מגז הצאן. ראשית הגז היא אחת ממתנות כהונה שהטילה התורה על עם ישראל לתרום לכוהנים, והיא נמנית עם עשר המתנות שנותנים בחוץ לארץ, ובזמן שאין בית המקדש קיים[1].

מתנת הגז שהכהן מקבל היא חולין לכל דבר ואין בה קדושה. על פי עקרון זה פסק הרמב"ם שאפשר לתת ראשית הגז אף לבת כהן ואפילו כאשר היא נשואה לישראל[2].

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המצווה בספר דברים, פרק י"ח:

רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ. ה כִּי בוֹ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם יְהוָה הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים.

טעמי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם מסביר שמטרת המצווה היא לספק לכוהנים צמר כדי שיהיה להם מה ללבוש, שכן הלבוש הוא חלק מהצרכים החיוניים לכהן, ולא די לו בתרומה שמספקת לו את המזון.[3]

פרטי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדרת הצאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שבתורה נאמר 'צאנך' סתם, אין מצוות ראשית הגז נוהגת אלא בכבשים דווקא, ולא בעיזים, ונוהגת בין בזכרים ובין בנקבות[4]. וכמו כן מין כבשים שצמרם קשה ואינו ראוי ללבישה - פטורים מראשית הגז[5].

כמות הצאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהלכה מוסכם שראשית הגז "אינו נוהג אלא במרובה", יש אומרים שצריך חמישה כבשים לכל הפחות, יש אומרים ארבעה ויש אומרים שניים. הדיון נסוב אודות המילה "צאן" שמתפרשת כריבוי של כבשים. בית שמאי מוכיחים מהכתוב "יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן" בספר ישעיהו, פרק ז', פסוק כ"א שאפילו שני כבשים מכונים "צאן". ואילו דעת בית הלל שרק חמשה כבשים נחשבים ל"צאן" ומוכיחים את דעתם מהפסוק "חמש צאן עשויות" בספר שמואל א', פרק כ"ה, פסוק י"ח. בתלמוד הבבלי מובאת דעת רבי יוסי שארבעה כבשים הם השיעור המינימלי ומוכיחה מהפסוק "וארבע צאן תחת השה" בספר שמות, פרק כ"א, פסוק ל"ז.

להלכה הוכרע שצריך חמישה כבשים לכל הפחות כדי להתחייב בראשית הגז, ונוסף תנאי שרק אם מכל החמישה נגזז משקל שישים סלעים לפחות, ומשקל גיזת כל כבש אינו פחות משנים עשר סלעים. אין לפצל את הגיזה כדי לתת אותה לכמה כוהנים, אלא אם כן יש מספיק גז, כדי שכל כהן יקבל כמות שתעמוד לכל הפחות על משקל של חמישה סלעים צמר לאחר ליבון הצמר. חמישה סלעים הוא שיעור שאפשר לעשות ממנו בגד קטן.

הגדרת ראשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהתורה אין שיעור מוגדר כמה צמר נחשב ל"ראשית", ואפשר לתת לכהן אפילו "כל שהוא". אך חכמים קבעו שיש לתת אחד משישים כתרומה.

"ראשית הגז מצוותה בתחילה", אם נתן בין בתחילה בין באמצע ובין בסוף יצא"[6]. לעומת זאת, בהלכות תרומה לא הוסק מהלשון "ראשית דגנך" ש"מצוותה בתחילה".

קיום המצווה מחוץ לארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המשנה, החיוב לתת ראשית הגז נוהג בין בארץ ישראל ובין בחוצה לארץ[7]. בתלמוד הבבלי נאמר, שלא נהגו לתת ראשית הגז בבבל, כי סמכו על דעת התנא רבי אלעאי שדימה את ראשית הגז לראשית הדגן הסמוכה לו בפסוק, והיא (מצוות תרומה) מהמצוות התלויות בארץ (באדמה) שאינן נוהגות אלא בארץ ישראל[8].

הרמב"ם פוסק על סמך זה שהמצווה נוהגת רק בארץ ישראל[9]. דעת הטור[10]. מדאורייתא המצווה נוהגת גם בחוץ לארץ, אלא שלא נהגו כך.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה, מסכת חולין, פרק י"א, משנה א'
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרק י', הלכה י"ז
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרק י', הלכה ה'. כך כתב גם בעל ספר החינוך, מצווה תק"ח.
  4. ^ הרמב"ם בפירוש המשניות במהדורה הראשונה כתב שנוהג רק בנקבות, אך לאחר מכן תיקן שנוהג גם בזכרים, וכך פסק במשנה תורה. (בפירוש המשניות, חולין, מהדורת י. קאפח עמוד קמט הערה). 6
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קל"ז, עמוד א'
  6. ^ תוספתא מסכת חולין, י, א.
  7. ^ מסכת קידושין, פרק א', משנה ט'
  8. ^ מסכת חולין, דף קל"ו, עמוד ב'
  9. ^ וכן פסק השולחן ערוך יורה דעה, סימן שלג
  10. ^ יורה דעה, סימן שלג