בתים ושדות בתקופת היובל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מכירת בתים השדות והקדשתם בשעת היובל
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוקים י"ד-ל"ד
ספר ויקרא, פרק כ"ז, פסוקים י"ד-כ"ד
משנה מסכת ערכין, פרק ז'
פרק ט'
תלמוד בבלי מסכת ערכין, דף כ"ד, עמוד א'-דף כ"ז, עמוד א'
דף כ"ט, עמוד ב'-דף ל"ד, עמוד א'
משנה תורה ספר הפלאה, הלכות ערכים וחרמין, פרק ד'-הלכות ערכים וחרמין, פרק ה'
ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק י"א-סוף הספר

לבתים ושדות בארץ ישראל בתקופה שהיובל נוהג, ישנם דינים מיוחדים בהלכה, הנוגעים לאפשרות המכירה וההקדשה שלהם. באופן כללי, השדות מתחלקים ל"שדה אחוזה", שאותה אדם ירש מאבותיו, שקבלוה מחלוקת הארץ בימי יהושע בן נון, ו"שדה מקנה", שאדם קנה מאדם אחר, והיא חוזרת לבעלים המקורי כשמגיעה שנת היובל. דין מיוחד יש לבתים בערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, ובה בית שנמכר לא חוזר לבעלים ביובל.

שדה אחוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גאולת קרקע

שדה אחוזה היא שדה שאדם ירש מאבותיו, וישנו איסור למוכרה, להוציא מצבי עוני, אולם אם מכר באיסור, המכירה חלה. לאחר המכירה, אסור לגאול את השדה עד שיעברו שנתיים, וכן שהקונה יאכל את יבול השדה פעמים, ולכן, אם אדם מכר שנה קודם היובל, הלוקח מקבל את השדה שנה נוספת אחר היובל כדי להשלים את השנתיים. אם המוכר (או קרוביו) לא גאל את השדה, היא חוזרת אליו ביובל.

הקדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם שהקדיש את שדה אחוזתו, אינו פודה אותה בשוויה הרגיל ככל ההקדשות, אלא על פי סכום קבוע הכתוב בתורה, והוא 50 סלע לשטח שניתן לזרוע בו כור שעורים. סכום זה הוא עבור כל השנים עד היובל, אך אם אדם פודה את השדה, שנים מועטות קודם היובל, הוא משלם רק את הסכום היחסי עבור מספר השנים, כלומר סלע ופונדיון (1/48 מסלע) לכל שנה. אף על פי שבמשנה מובא ש"אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלין לאחר היובל פחות משנה"[1], הגמרא שם מסיקה שזוהי רק המלצה, משום שמי שיעשה זאת יאלץ לגאול אותה בשוויה המלא, כי "אין מחשבין חדשים להקדש", כלומר לא גורעים מסכום הפדיון עבור חדשים בודדים. ישנה מחלוקת בין רב ושמואל האם ניתן להקדיש שדה בתוך שנת היובל, והרמב"ם פסק כשמואל שהשדה כלל לא מתקדשת.

שדה שהוקדשה ויוצאת לכהנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם אדם לא גאל את שדהו עד שהגיע היובל, וכן אם אדם גאל שדה שלא הייתה שלו, השדה יוצאת לכהנים, והם צריכים לשלם את שוויה (אם עדיין לא נפדתה). שדה אחוזה שלא נפדתה היא אחת מכ"ד מתנות כהונה. הכהנים שזוכים בשדה הם אלו הנמצאים במשמר ששרת בבית המקדש בתחילת היובל. בתוספתא מבואר ששדה אחוזה האמורה אינה עוברת לרשות הכהנים עד יום הכיפורים של תחילת שנת היובל[2]. אולם, לפי הרמב"ם, השדה יוצאת בראש השנה של היובל.

שדה מקנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה מקנה היא שדה שאדם קנה מאדם אחר והיא חוזרת לבעלים המקורי ביובל.

מכירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם יכול למכור את שדה מקנתו לאדם שלישי, וביובל היא חוזרת לבעלים המקורים (שעבורו היא שדה אחוזה). כאשר הבעלים רוצה לגאול את שדהו מהאדם השלישי, הוא יכול לחשב עמו על פי המחיר הנמוך יותר בין המחיר בו הוא מכר למתווך ובין המחיר בו הקונה קנה.

הקדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה מקנה שהוקדשה לא יוצאת לכהנים ביובל, אלא חוזרת לבעלים המקורי כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והקונה לא יכול להקדיש את השדה לתקופה שאחר היובל. מבחינת גאולת שדה מקנה שהוקדשה, אין הבדל בין המקדיש לכל אדם, כי השדה לא באמת שלו.

בתי ערי חומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון

מכירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית הנמצא בעיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון, נוהגים דינים מיוחדים, והמוכר אותם רשאי לגאול אותם רק בשנה הראשונה למכירה. אם המוכר לא גאל את הבית עד תום שנה מיום המכירה, הבית נחלט ללוקח לצמיתות ולא ניתן לגאול אותו, והוא אף לא יוצא ביובל. בניגוד לשדות, גאולת השדה נעשית ללא גרעון כסף, בסכום המכירה. אם הקונה מכר לאדם שלישי לפני שהבית נחלט לו, הבית נחלט לקונה האחרון, כאשר עוברת שנה מהמכירה הראשונה.
כדי למנוע מהקונה לסכל את גאולת הבית באמצעות הסתתרות מהמוכר ביום האחרון, תיקן הלל הזקן שהמוכר יוכל להניח את התשלום בלשכה מיוחדת בבית המקדש ולקחת את ביתו בחזרה, גם מבלי למצוא את הלוקח.

הקדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשונה משדה, פדיון בית נעשה בשוויו האמיתי של הבית. כל עוד הבית ביד ההקדש, הוא לא נחלט, ורק לאחר הפדיון מתחילים לספור שנה, שאם לאחריה, הבעלים הראשון לא גאל מיד הפודה, הבית נחלט לפודה.

בתי החצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי החצרים הם בתים שלא נמצאים בתוך עיר מוקפת חומה. בדינים מסוימים הם כשדות, ובאחרים הם כבתי ערי חומה. הם נגאלים גם תוך השנתיים הראשונות, כבתים, ולא נחלטים ללוקח בתום שנה, כשדות. אם לא נגאלו הבתים עד היובל, הם חוזרים למוכר. הקדשת בית מבתי החצרים היא כהקדשת בתי ערי חומה, פרט לעובדה שאם אחר שאינו הבעלים פדה את הבית, הואלא נחלט לו אלא חוזר לבעלים הראשון ביובל.

ערי הלוויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ערי הלוויים

ללוויים (כולל הכהנים) נאמרו דינים שונים בהקדשת בתים ושדות, מכירתם וגאולתם. הלוויים רשאים למכור שדות סמוך ליובל, לגאול אף על פי שעברו פחות משתי שנים, לגאול בית בערי חומה, גם לאחר שנה, ואם הקדישו שדה אחוזה, היא אינה יוצאת לכהנים כשמגיע היובל. נחלקו תנאים האם דינים אלו תלויים במיקום הבית והשדה בעיר לוויים, או בהיותו של הבעלים לוי (לאדם שאיננו לוי יכולים להיות נכסים בעיר לוויים בדרך של ירושת הבת - אם אמו הלווייה ירשה מאביה והורישה לו). לדעת רבי יהודה הנשיא, צריך שגם הבעלים יהיה לוי, וגם הנכס יהיה בעיר לוויים כדי שיחולו עליהם דיני הגאולה של הלוויים. לדעת חכמים, הולכים בכל מקרה אחרי מיקום הנכס. הרמב"ם פסק כחכמים.[3]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה, מסכת ערכין, פרק ז', משנה א'
  2. ^ תוספתא מנחות יג ג, וכן כותב רש"י ויקרא כז כא
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק י"ג, הלכה ח'

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.