פסק דין עוזי אורנן נגד משרד הפנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פסק דין עוזי אורנן נגד משרד הפנים
Emblem of Israel.svg
בית המשפט העליון
ההחלטה ניתנה ב-2 באוקטובר 2013
שם מלא של המקרה: עוזי אורנן ואח’ נגד משרד הפנים ואח’
  • לא קיימת אומה ישראלית בנפרד מאומה יהודית
  • לא הוכח בקריטריונים אובייקטיביים דבר קיומו של לאום ישראלי
המותב
חברי המותב: אשר גרוניס, חנן מלצר, עוזי פוגלמן
דעות בפסק הדין
פה אחד

פסק דין ע"א 8573/08 עוזי אורנן נ' משרד הפנים, של בית המשפט העליון אשר ניתן בתאריך 2 באוקטובר 2013 עוסק בזכות המערערים להגדרה עצמית ולאומית המתבטאת בשינוי פרט הלאום במרשם האוכלוסין מיהודי לישראלי. תרומתו של פסק הדין בכך שהוא חוזר ומדגיש מה שנפסק בסוגיית טמרין[1] בכך שלא קיימת אומה ישראלית בנפרד מאומה יהודית. וכי לא הוכח בקריטריונים אובייקטיביים דבר קיומו של לאום ישראלי, וכי מאז שנפסקה הלכת טמרין לא התפתח בישראל עובדתית ומשפטית לאום ישראלי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע לפסק הדין הוא הוויכוח הציבורי, מדיני אודות זהותה של מדינת ישראל המתבטא בשאלה: האם היא מדינת הלאום של העם היהודי או שהתפתח בה לאורך השנים לאום ישראלי? לטענת אנשי עמותת אני ישראלי שבשמם הוגש הערעור הנ"ל - ומבין שורותיה הבלשן ואיש האקדמיה ללשון העברית פרופ' עוזי אורנן- הלאום הישראלי הוא המשותף לכל אזרחי ישראל בלי הבדל שיוכם לקבוצות פנימיות בתוך המדינה. לדעתם רישום משרד הפנים הוא רישום אתני, והוא מחלק את החברה מגזרים מגזרים.[2] בכל מדינה דמוקרטית, כל האזרחים נחשבים לבני אותו לאום המדינה. רישום שווה הוא הבסיס לשוויון בין אזרחים. גם במגילת העצמאות כל האזרחים נחשבים לבני לאום אחד, הוא הלאום הישראלי. והוא כולל את כל בני הדתות ואת כל השייכים לקבוצות אתניות שונות.[3] אנשי עמותת אני ישראלי הטיפו ללאומיות חילונית שהיא חברת לאום על בסיס הארץ והשפה וכלל לא על בסיס הדת. רעיון זה כלול בבשורתו של הרצל : יהודי שלא בא להיות חלק מהחברה אינו יכול להיות קשור אליה בקשרי לאום. חברה חדשה זו של יושבי הארץ כוללת בתוכה יהודים, ערבים וגם אחרים. אבל, במקום החלום הזה, החברה היום נשלטת על ידי הדת. ישראל הפכה לקהילה יהודית המכוונת את חיי המדינה על פי עקרונות היהדות. השאיפה היא לחזור ולהיות עם ככל העמים.[4] בנוסף, חברי עמותת אני ישראלי מתייחסים למונח "יהודית ודמוקרטית" ובעיקר למילה דמוקרטית, ומעלים את השאלה: האם המדינה היא מדינת כל אזרחיה? אם היא לא מדינת כל אזרחיה אז היא בוודאי לא מדינה דמוקרטית. ואם האזרחות היא לא שווה לכולם, אז האזרחות הזאת היא לא סטטוס אלא משהו חלול מתוכן.[5]

מול הגישה הזו ישנה הגישה שגורסת שישראל היא מדינת לאום. המדינה הוקמה וקיימת כדי לממש את מדינת הלאום של העם היהודי. מצבה של ישראל כמדינת לאום אינו יוצא דופן, כי זהו המצב השגרתי בכל העולם. רוב מדינות העולם ממשיכות להתנהג כמדינות לאום. לכן אין לאום ישראלי במדינת ישראל. קיים לאום יהודי שהוא הרוב וקיים לאום ערבי שהוא המיעוט. אבל ניתן לומר, שקיימת אומה ישראלית במובן זה שישנם אזרחים שקשורים בקשר משפטי עם מדינת ישראל. קשר זה מקנה להם זכויות ומטיל עליהם חובות. בתוך האומה הזו יש הבחנה ואפליה בין הקבוצה הלאומית היהודית לבין הקבוצה הלאומית הערבית.[6]

לפי סעיף 2 לחוק מרשם האוכלוסין,[7] דת ולאום הם מבין הפרטים החייבים ברישום במרשם האוכלוסין. לשם שינוי פרט רישום של תושב נדרשת הצגת תעודה ציבורית המעידה על השינוי (סעיף 19ג). לאחר שנחקק חוק השבות ב 1970 ובו תוקן מרשם האוכלוסין על ידי הוספת סעיף 3א שמשמעות התיקון היא: לא יירשם כיהודי לפי לאומו או דתו אלא מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת, הוגשו בקשות למרשם האוכלוסין כדי לשנות את רישום הפרט "לאום" מיהודי לישראלי. אחת הבקשות היא של עוזי אורנן (אחד העותרים, בלשן וחבר האקדמיה ללשון העברית) - בה הוא מבקש להירשם בפרט הלאום כישראלי במקום עברי. לשם אותו שינוי נתבקש אורנן להשיג תעודה ציבורית המעידה על שייכותו ללאום הישראלי. מה שעמד בבסיס השקפת עולמו של אורנן הוא ש בארץ ישראל נוצר לאום חדש, הלאום הישראלי המתבסס על הטריטוריה ועל השפה העברית וללא קשר לדת היהודית. הוא רואה את עצמו בן לאומה הישראלית, והיהדות בעיניו היא רקו דת. אורנן מזהה מאבק בין הלאום הישראלי שלפי השקפתו אינו תלוי דת, ובין היהדות המנסה להשתלט על אורחות החיים המקומיים. לאחר תיקון חוק השבות הנ"ל, אין לדעתו "יהודים חילוניים" במדינת ישראל, ולכן הוא מנהל מאבק כדי לקבל הכרה בכך שיש "לאום ישראלי" כדי לאפשר לאזרחים החפצים בכך להירשם במרשם האוכלוסין כישראלים ולא כיהודים.[8] בקשתו בדבר שינוי הלאום לישראלי נדחתה בהתבסס על הלכת טמרין. גם טמרין ראה בתיקון חוק השבות ומרשם האוכלוסין כמבחן גזעי דתי ובעקבותיו שינה את תחושותיו ביחס להשתייכות ללאום היהודי. (הלכת אורנו פסקה 10). טמרין עותר כדי לקבל פסק דין הצהרתי לשם שינוי פרט הלאום במרשם האוכלוסין. השופט י כהן דוחה את בקשתו של טמרין בהתבסס על חוק מרשם האוכלוסין באומרו שהוא (טמרין) רוצה שימחק מהרישום רישומו כיהודי אף על פי שלפי ההגדרה שבחוק הוא "יהודי", הוא מבקש מבית המשפט הצהרה שתעמוד בניגוד לחוק. ובכך אין הוא יכול להצליח.[9]

העובדות בבסיס פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקשי פסק הדין ההצהרתי, הם אזרחים ישראלים הרשומים במרשם האזרחי כבני לאומים שונים. פנו לבית המשפט העליון למתן פסק דין הצהרתי שלפיו הם בני הלאום הישראלי. וזאת כדי שפסק הדין ישמש תעודה ציבורית במטרה לשנות את פרט הלאום במרשם האוכלוסין מ "יהודי" ל "ישראלי".

בית המשפט המחוזי דחה את העתירה בנימוק שמדובר בסוגיה שאינה שפיטה מבחינה מוסדית להבדיל מבחינה נורמטיבית (פסקה 2).

טענות הצדדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענות אורנן והמערערים האחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענות מבקשי פסק הדין ההצהרתי התמקדו בנושאים הבאים: בית המשפט המחוזי אינו יכו להתנער מלהכריע בסוגיה זו כי יש לה השלכות מעשיות הן במישור המשפט הפנימי והבינלאומי. לשיטתם של המערערים כלל אזרחי המדינה מהווים את הלאום הישראלי. כתימוכין הם מפנים להכרזת העצמאות ולדברי חקיקה מראשית ימיה של המדינה המדגישים לטענתם את ה "לאום הישראלי" (פסקה 3). טבלת הלאומים הכוללת 137 לאומים שונים שהוצגה על ידי משרד הפנים אינה מהווה מקור משפטי ונעדרת יסוד בחוק. הכרה בלאום הישראלי ממחיש את עקרון האזרחות השווה, כי המצב הנוכחי יוצר הבחנה בין הלאומים על בסיס אתני-דתי. מאז 1970(עת ביקש גאורג טמרין להירשם כבן הלאום הישראלי השתנתה המציאות שינוי יסודי. קיומו של הלאום הישראלי הוא מן המפורסמות שלא צריך ראייה. הכחשת קיומו של לאום זה מהווה סטירת לחי למגילת העצמאות. פתרון טכני של הסרת סעיף הלאום מתעודת הזהות אינו ראוי, יתרה מזאת, בתעודת הזהות עצמה יש רישומים המבחינים בבירור בין מי שהלאום שלו הוא יהודי ובין מי שהלאום הרשום שלו אינו יהודי, כגון רישום התאריך העברי רק למי שהלאום שלו הוא יהודי.[10]

טענות המשיבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרד הפנים והיועץ המשפטי לממשלה טוענים שהסוגיה אינה שפיטה משום שהיא בעלת אופי חברתי לאומי וציבורי שיש לה השלכות מרחיקות לכת על דמותה ואופייה של המדינה. על הסוגיה להתברר בזירות המתאימות לכך (פסקה 4). המערערים לא הוכיחו את דבר קיומו של לאום ישראלי. האזרחות הישראלית היא הביטוי להגדרה העצמית המשותפת של התושבים המתגוררים בישראל. לאומים שונים התקיימו לפני קום המדינה ונותרו גם אחריה. מרשם האוכלוסין הוא מאגר סטטיסטי ומידע לגבי לאום המופיע בו אינו מהווה ראיה לכאורה לנכונותו. (פסקה 4)

הכרעת בית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט העליון (מפי השופט עוזי פוגלמן, בהסכמת השופט חנן מלצר והנשיא אשר גרוניס) דחה את הערעור בקובעו: שהסוגיה היא שפיטה מוסדית. בית המשפט ציין כי מרשם האוכלוסין אינו הזירה המתאימה לדון בסוגיות הרות גורל כמו דת ולאום. המערערים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם בדבר קיומו של לאום ישראלי.(פסקה 27).

בית המשפט המחוזי דחה את התובענה למתן צעד הצהרתי מהטעם שהסוגיה אינה שפיטה מוסדית, כאשר הוא מתבסס על מבחן האופי הדומיננטי של הנושא העומד לדיון.[11] בית משפט קמא נשען על דוקטרינה זו כי מדובר בסוגיה מורכבת ורגישה כמו שאלת קיומו של לאום ישראלי. (פסקה 2). בית המשפט העליון פסק, (השופט פוגלמן), שהסוגיה היא שפיטה מוסדית. הוא מתבסס על סידרה של סוגיות שהובאו לפתחו בנושאים של דת ולאום.[12] בנוסף, העליון מפנה ומתבסס על עניין טמרין[13] שם שאלת קיומו של לאום ישראלי נדונה ונקבעו אמות מידה לצורך מתן פסק דין הצהרתי בדבר השתייכותו של אדם פלוני ללאום אלמוני. (פסקה 10). א: נדרשת הוכחה בקריטריונים אובייקטיביים של קיומו של הלאום. ב: נפסק גם שלא הוכח כי התגבש במדינת ישראל לאום ישראלי נפרד מן הלאום היהודי (פסקה 10). המערערים לא הצליחו להראות עובדתית ומשפטית שתפיסתו של הציבור את המושג "לאום" השתנתה מאז פסק הדין טמרין ועד ימינו (פסקה 25). השופט פוגלמן מדגיש: שרוב ההפניות של מבקשי פסק הדין לצורך ביסוס טענותיהם מתייחסות בעיקר לאזרחות ישראלית ולא לאומה ישראלית.[14] (פסקה 25 ). עיקרה שזו אינה הפעם הראשונה בתולדות המדינה שבה מוגשת בקשה ליתן הצהרה בדבר השתייכותו של פלוני ללאום הישראלי. תובענה דומה הוגשה בשנת 1970 בבית המשפט המחוזי בתל אביב על ידי גאורג רפאל טמרין, גם הוא ביקש פסק דין הצהרתי שלפיו הוא בן הלאום הישראלי. בקשתו נדחתה והוא ערער לבית המשפט העליון. טמרין נמק את בקשתו שהוא מרגיש סובייקטיבית כשייך ללאום הישראלי. השופט שמעון אגרנט דחה את טענתו וקבע כי אין משמעות להרגשה הסובייקטיבית של אדם פלוני בדבר השתייכותו ללאום אלמוני בלי שניתן לקבוע על פי קריטריונים כלשהם שאותו לאום הוא בנמצא.[15]בנוסף, השופט אגרנט מבהיר כי גם אם קיימים יהודים אשר חשים שייכות ללאום הישראלי, ואף על פי שזהות זו היא דומיננטית עבורם, אין בכך כדי להוציאם מכלל הלאום היהודי כל עוד נשמרת זיקתם והתחייבותם לגורל היהודים בכל מקום שהוא.[16]

דעתו של השופט פוגלמן שהדין הקיים ומבלי לסטות מהקביעות המשפטיות בעניין טמרין, מאפשר לפונים לבית המשפט להגדיר את עצמם כישראלים באמצעות מחיקת הרישום מפרט הלאום. דעה זו נותרה דעת מיעוט. (פסקה 26) ביחס לדעתם של השופט מלצר והשופט גרוניס.

על אף שסוגיה זו היא שפיטה מוסדית, אבל המדובר הוא בעניין מורכב ורגיש אשר משליך על אופייה של מדינת ישראל. לכן, רואה בית המשפט העליון צורך בנקיטת ריסון בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי.(פסקה 15) וראוי שסוגיה זו תידון בזירות אחרות ולא בין כותלי בית המשפט.

השופט ח' מלצר מצטרף לעמדתו של השופט פוגלמן ומציין שהמערערים לא הצליחו להראות שהתקיים לאום ישראלי מאז פרשת טמרין. (פסקה 1 מפסיקתו של ח' מלצר). הוא מתבסס על הדברים הנ"ל: הצעת המערערים מתעלמת מהגדרתה של מדינת ישראל, ברמה החוקתית, כמדינה יהודית ודמוקרטית.(פסקה 4). במשפט הנוהג ישנה הפרדה בין לאום ואזרחות. הדברים עולים מתוך חוקי היסוד, חוק השבות, הכרזת העצמאות וגם בחקיקה רגילה (פסקה 5)[17] שם המדינה מוגדרת כמדינת הלאום של העם היהודי. השופט מלצר מדגיש ש "יהדותה הקונסטיטוציונית" של המדינה שוללת את האפשרות המשפטית להכיר בלאום ישראלי שהוא נבדל מהלאום היהודי. (פסקה 5).

השופט גרוניס מצטרף לדעותיהם של פוגלמן ומלצר ומציין שהלכת טמרין עדיין תקפה ולא נס ליחה. ולא דן בשאלה אם צדק בית משפט קמא משדחה את בקשתם של המערערים מן הטעם שמדובר בסוגיה בלתי שפיטה מן ההיבט המוסדי.

תוצאה מעשית של פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא הוכח דבר התגבשותו של לאום ישראלי, נפרד ונבדל מן הלאום היהודי. המערערים לא יוכלו להגדיר את עצמם כישראלים בפרט הלאום של מרשם האוכלוסין.

בעקבות פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסק הדין מבליט ומחדד את השוני בהשקפות העולם בנוסף להתלבטות בשאלת הגדרת אופייה של המדינה במיוחד לאחר חקיקת חוקי היסוד ב 1992 אשר בזכותם התחזקה הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.[18] המחלוקת היא סביב התוכן היהודי בהגדרתה של המדינה. השוני הזה מתבטא בתגובותיהם של מלומדים שונים.

מבקשי פסק הדין רואים בערך "לאום יהודי" במרשם האוכלוסין כמכשיר שיוך העלול לפגוע בשוויון בין קבוצות אתניות שונות בחברה. שמבקשי פסק הדין מדגישים הוא דגם הלאומיות האזרחית. שעל פיה הלאום והאזרחות חד הם.[19] מן העבר השני, השופטים מצדדים בלאומיות אתנית תרבותית, שבה השתייכות ללאום נגזרת ממאפיינים אובייקטיביים משותפים כמו: שפה, דת, תרבות וזיכרון קולקטיבי (פסקה 10 מדברי השופט פוגלמן).[20]ועוד, לשיטתו של השופט מלצר, הדין הישראלי דוחה את הדגם של לאומיות אזרחית. ניתן להבחין את ההפרדה בין אזרחות ולאום במרשם האוכלוסין עצמו. דבר המעיד כי אין זהות בין השניים (פסקה 6 לדברי השופט מלצר).

לדעתה של רות גביזון: יש לדחות את התפיסה ברעיון ומעשה שבישראל אפשר וחשוב להדגיש את הישראליות על חשבון היהדות. לפי גישתה, מה שמאפשר את שגשוגה של המדינה הוא עצם היותה מימוש של עצמאות מדינית ותרבותית ליהודים בארצם. היא מוסיפה ש "הישראליות" אינה יכולה לספק עומק היסטורי, תרבותי ולאומי היכול לפרנס זהות ושייכות משמעותיות.[21] מן העבר השני, דבריו של א.ב יהושוע מצדדים בעמדת מבקשי פסק הדין. הוא רואה בבקשתם לקיומה של אומה ישראלית חדשה מנותקת מכל זהות יהודית גלותית, כחפיפה בין האזרחות לזהות. כלומר המרת הזהות ההיסטורית הישראלית באזרחות כללית בלבד. לדעתו, הזהות הישראלית היא הזהות היהודית השלמה כי טמונה בה זהות ריבונית להבדיל מזהות גלותית.[22]

בקשתם של מבקשי פסק הדין להגדיר את שייכותם הלאומית כישראלים עוררה את השיח סביב השלכות גישה זו על היחסים עם יהודי התפוצות. נגזר מקיומו של לאום ישראלי צמצומה של היהדות לממדים של דת. דבר המנוגד לדעה הרווחת, לתפיסות היסוד של הציונות והוגיה המרכזיים. מדינת ישראל תפסיק להיות מדינת לאום של העם היהודי, בנוסף היא תגרום להיווצרותו של לאום יהודי ולאום ישראלי, דבר אשר יגביר את הבלבול בזהות ויפגע באחדות העם. יתרה מזו, ערביי ישראל יאבדו את זהותם הלאומית הייחודית ויאלצו להיות ישראלים בלאומיותם.[23]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב שפירא, " על זהות לאומית" מבזק הארות פסיקה 21 (2014)
  • חיים גנז, ציונות שוויונית פרק א 23 (2013)
  • יוסי יונה, בזכות ההבדל הפרויקט הרב תרבותי בישראל 25 (2005)
  • עוזי אורנן, "מתי קם הלאום הישראלי" News1 ‏(2008)[1]
  • רות גביזון, "אתגר הזהות הכפול של היהודים בישראל " אתר לברל ( 2014)
  • ידידיה שטרן, "אין לאום ישראלי" עורך הדין (2014)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בע"א 630/70 טמרין נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 197 (1972). הלכת טמרין, על שמו של גורג רפאל טמרין. תושב ואזרח ישראלי שעלה לישראל ב-1949 מיוגוסלביה. הוא נרשם במרשם התושבים כיהודי לגבי הפרט "לאום" וללא דת לגבי הפרט "דת". לאחר התיקון שחל בחוק מרשם האוכלוסין בשנת 1970 (סעיף 3א), באותו תיקון נאמר שבעתיד לא יירשם כיהודי לפי לאומו או דתו אלא "מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". לטעמו של טמרין תיקון זה מהווה מבחן "גזעי דתי" אשר שינה את הרגשתו בקשר להשתייכותו ללאום היהודי. ועל כן הוא בקש לשנות את הרישום בפרט "לאום" מיהודי לישראלי. כאשר בקשתו נדחתה על ידי מרשם האוכלוסין בנימוק שהוא חייב להציג תעודה ציבורית המעידה על השינוי. הוא פונה לערכאות למתן פסק דין המצהיר על שייכותו ללאום הישראלי.
  2. ^ אורי משגבהתכווצות הישראליות, באתר הארץ, 21 בפברואר 2012
  3. ^ עוזי אורנן " מה היא הזהות הלאומית של הישראלי ", אתר המאמרים של עוזי אורנן. http://web.webix.co.il/Sites/ornan/PAGE73.asp
  4. ^ שם
  5. ^ מתוך דבריה של עו"ד יואלה הר שפי (היועצת המשפטית של עמותת אני ישראלי), דיון שנערך באגודת העיתונאים בית סוקולוב. (2013) https://www.youtube.com/watch?v=ry1S8mBssJc
  6. ^ דבריו של מנחם מאוטנר, דיון שנערך באגודת העיתונאים בית סוקולוב. (2013) https://www.youtube.com/watch?v=ry1S8mBssJc
  7. ^ חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה 1965
  8. ^ ^ עוזי אורנן, אין בישראל יהודים חילונים, באתר "חופש"
  9. ^ בע"א 630/70 טמרין נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 197 (1972)
  10. ^ www.haayal.co.il/story_1779
  11. ^ בג"ץ 910/86 רסלר נ' משרד הביטחון, פ"ד מב(2) 441 (1988)
  12. ^ בג"ץ 143/62 פונק שלזינגר נ' שר הפנים, פ"ד יז (1) 225 (1963) בג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477 (1970) בג"ץ 4/69 בן מנשה נ' שר הפנים, פ"ד כד(1) 105 1970
  13. ^ בע"א 630/70 טמרין נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 197 (1972)
  14. ^ פקודת אוניות (לאומיות ודגל) התש"ח 1948
  15. ^ בע"א 630/70 טמרין נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 201 (1972)
  16. ^ שם, עמוד 206
  17. ^ ס' 2 לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953; ס'5(1) לחוק המפלגות, התשנ"ב-1992; ס' 2(ג) לחוק התרבות והאמנות, התשס"ג-2002; ס' 2(ב) לחוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, התשס"ח-2008; ס'1(ב) לחוק החולה הנוטה למות, התשס"ח-2008.
  18. ^ מנחם מאוטנר משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת 32, (2008).
  19. ^ ידידיה שטרן "אין לאום ישראלי" עורך הדין (2014)
  20. ^ להרחיב בנושא לאומיות אזרחית ולאומיות אתנית, ראו יוסי יונה בזכות ההבדל הפרויקט הרב תרבותי בישראל 25, (2005).
  21. ^ רות גביזון "אתגר הזהות הכפול של היהודים בישראל " אתר לברל ( 2014)
  22. ^ א.ב יהושוע "מיהו ישראלי" הארץ דעות (2013)
  23. ^ ידידיה שטרן "אין לאום ישראלי" עורך הדין (2014)