ליברל (מגזין)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Internet-news-reader.svg ליברל
ליברל.png
סוג ירחון בנושאי פוליטיקה, תקשורת ותרבות
פורמט ירחון
מו"ל לאוניד נבזלין
בעלים ליברל תקשורת בע"מ
עורך רותם דנון
נוסד מאי 2014
שפה עברית
מערכת רחוב שוקן 21, תל אביב
תפוצה 35,000
מדינה ישראל
theliberal.co.il

ליברל הוא ירחון ישראלי, המתמקד בפוליטיקה, תקשורת ותרבות.

ליברל נוסד בתחילת 2014 על ידי לאוניד נבזלין ורותם דנון, תוך לקיחת השראה ממגזינים פוליטיים מובילים בחו"ל, כמו "אטלנטיק", "הניו יורקר" ו"אקונומיסט".

הגיליון הראשון יצא במאי 2014.

צוות הירחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

יושבת ראש ליברל תקשורת בע"מ, החברה המוציאה את המגזין, היא אירינה נבזלין, בתו של הבעלים נבזלין, שמחזיק גם ב-20% ממניות עיתון "הארץ".

מנכ"לית הירחון היא ענבל זלצמן; רותם דנון משמש כעורך, ופיני אסקל כעורך המשנה.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר[דרוש מקור] מתפוצת המגזין היא הפצה רוויה ויזומה למעגל מקבלי ההחלטות בישראל: מנהלים בכירים, פוליטיקאים, פרסומאים ויועצי תקשורת, שופטים וסגל אקדמי בכיר.

חזון המגזין כפי שהוצג עם הקמתו, הוא לתת במה לסיקור עומק, בלתי מוטה, של הפוליטיקה והתקשורת בישראל. המגזין מציג מבט על-זמני, מנותק מהכרוניקה העיתונאית, על סיפורים, תופעות ואישים בתחומים האלה. כך למשל, הוא החזיר את ז'אנר "הפרופיל הפוליטי", כפי שהיה קיים בעבר הרחוק במגזינים כמו "העולם הזה". בין השאר פורסמו בו פרופילים של אביגדור ליברמן, יצחק הרצוג ונפתלי בנט. הוא מסקר תופעות רוחב בפוליטיקה בפרויקטים מרובי כותבים, כמו: "מדוע אין מועמדים בעלי סיכוי לראשות הממשלה בישראל מלבד נתניהו", "מתי ולמה הפסקנו להאמין בתהליך השלום", ו"איך שינתה המחאה החברתית את החברה הישראלית". בנוסף, מובאות סקירות ייחודיות על הפוליטיקה העולמית ומקומה של ישראל בזירה הגאו פוליטית.

פרק התקשורת של המגזין מכיל כתבות על אחורי הקלעים של עולם העיתונות, חשיפה של התהליכים המניעים את המדיה בישראל, וטורים וניתוחים מאת בכירי התקשורת המקומית. פרק התרבות מביא סיפורים וניתוחים של תרבות פופולרית מנקודת מבט גבוהה, בדומה ל"ואניטי פייר" ו"רולינג סטון".

המגזין מודפס בהדפסה ייחודית, עם כריכה עבה בעלת אפקט מחוספס. שעריו מאויירים על ידי אלון ברייאר. האיורים שולטים גם בפנים המגזין, כשרוב הכתבות והטורים מובלים על ידי נבחרת מאיירים מגוונת, ביניהם ברייאר עצמו, עדי אלקין, יונתן פופר, זוהר וינר, רונלי פאר, תום אנגלר, יותם כהן, יניב טורם, רועי הרמלין ונוספים.

בין הכותבים במגזין: בעז גאון, אודי סגל, נינו אבסדזה, רונית ורדי, מנחם גשייד, ירון טן-ברינק, שרה לייבוביץ דר, שלום ירושלמי, נדב איל, נדב פרי, דנה ויס, גבי גולדמן, רן אדליסט, דני קושמרו, אבי בניהו, עמנואל רוזן (צירופו הוביל לפרישתם של טל שניידר ואבנר הופשטיין מהמגזין[1]), אסי שריב ונוספים.

בין כותבי הטורים הקבועים במגזין: אמנון לוי, אביעד קיסוס, צבי האוזר, ראודור בנזימן, יובל נתן, יאיר רוה, שי גולדן, רוגל אלפר, יעל פז מלמד, אלדד יניב, שלמה נקדימון, רפי מן ורוביק רוזנטל.

מבנה המגזין[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרק פוליטיקה (כמחצית מהתוכן כולו)
  • פרק תקשורת
  • פרק תרבות
  • טורים ומדורים אישיים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]