יוסי יונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוסי יונה
יוסי יונה
תאריך לידה 8 ביוני 1953 (בן 62)
תאריך לידה עברי כ"ה בסיוון ה'תשי"ג
חבר הכנסת
כנסות 20
סיעה המחנה הציוני
עיסוק קודם פרופסור באוניברסיטת בן-גוריון

יוסף (יוסי) יונה (נולד ב-8 ביוני 1953) הוא חבר הכנסת, פרופסור לפילוסופיה של החינוך במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית, חבר הנהלה במרכז אדוה ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. נמנה עם ראשי יוזמת ז'נבה.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסי יונה נולד במעברת קריית אתא במשפחה בת שישה ילדים, לסלמן וסבריה, ילידי נהרדעא שבעיראק. למד בבית ספר יסודי על שם נחום סוקולוב בקריית אתא. בתיכון למד מסגרות מכנית בבית ספר מקצועי אינטרנציונאל בקריית חיים, ולאחר שלוש שנים פרש. למד במכינה לקראת בחינות הבגרות האקסטרניות. במאי 1971 התגייס לצה"ל, שירת בחיל השריון עד שמסיבות רפואיות עבר להיות פקיד גיוס בלשכת הגנה אזרחית. במלחמת יום הכיפורים הצטרף כאיש צוות טנק לחטיבה 500 בחיל השריון, שלחמה בחזית המצרית, וצלחה את תעלת סואץ.

השתחרר מצה"ל ב-1974 והתקבל בשנת 1976 לאוניברסיטת חיפה ללימודים משולבים של פילוסופיה, היסטוריה כללית ואמנות. בתקופת לימודיו הצטרף לתנועת מחנה של"י. עם סיום לימודי התואר ראשון ב-1980, החל את לימודי הדוקטורט במסלול ישיר במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה אותם סיים ב-1988. נושא הדוקטורט שלו היה "החשיבה האינסטרומנטלית ומעבר לה".

בין השנים בין השנים 1988-1995 לימד יונה בחוג לפילוסופיה, בית הספר לחינוך ובית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. החל משנת 1995 לימד יונה במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בין השנים 1995 - 2000 כיהן כראש היחידה להכשרת מורים, הפועלת במסגרת המחלקה לחינוך. כמו כן היה עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים בין השנים 1999-2012. במסגרת פעילותו במכון ון ליר, שימש יונה כראש "הפורום לחברה בתרבות". פורום זה כלל קבוצות מחקר שונות שעסקו ב"דתיות וחילוניות בחברה הישראלית", "פערי אזרחות", "חינוך בישראל", "גזענות בחברה הישראלית".

בשנים 1992 - 1993 עמד יחד עם ד"ר יוסי דהאן, יצחק שפירא ויעל פישביין בראש צוות החינוך של "הוועדה המיוחדת לפיתוח חברתי", שפעלה במשרד ראש הממשלה יצחק רבין. הצוות שבראשותו ניסח את ההמלצות לשיפור מערכת החינוך. מטרת הצוות הייתה ניסוח המלצות לשיפור מערכת החינוך, והמלצות אלה היו מהגורמים שעמדו בבסיס הגידול בתקציב החינוך בתקופת כהונתו של יצחק רבין כראש ממשלה.

יונה היה ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית. נמנה עם מייסדי הפורום לצדק חברתי ולשלום, שפעל בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים, בחסות המרכז הבינלאומי לשלום. הפורום קיים תוכניות הכשרה למנהיגות קהילתים לאוכלוסיות מעורבות: יהודים וערבים, תושבי הערים ועיירות הפיתוח, ותיקים ועולים חדשים. במסגרת פעילותו בפורום שימש יונה, יחד עם ד"ר יוסי דהאן, ראש ועדת ההיגוי האקדמית לתוכניות ההכשרה של הפורום. הוא נמנה עם ראשי יוזמת ז'נבה ופעל בארץ ובחו"ל להפצת עמדותיה.

יונה הוא חבר הנהלה במרכז אדווה, מכון לחקר החברה הישראלית ולקידום רעיון השוויון והצדק החברתי. בין השנים 2004-‏2008, כיהן כיו"ר עמותת מעיינות, שאותה יזם וניהל ד"ר מאיר בוזגלו.

יונה היה נציג הציבור בוועדת האתיקה בפרסומות של מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, שפעלה בראשותו של פרופ' אסא כשר ב-2007. יונה חלק על ההמלצות הסופיות שניסחה הוועדה וחיבר דעת מיעוט, שבה הביע את התנגדותו הנחרצת להתרת כל צורה של פרסומת סמויה בשידורי הטלוויזיה.

בקיץ 2011, יונה עמד, יחד עם פרופ' אביה ספיבק, בראש צוות ספיבק-יונה שייעץ למחאת האוהלים, והורכב מוועדות מומחים עצמאיות. עבודת הצוותים גם תועדה בספר "אפשר גם אחרת" בעריכת יונה וספיבק.

יונה פרסם ספרים ומאמרים רבים המתמקדים ברב-תרבותיות, רפורמות בחינוך, דמוקרטיה, לאומיות והפילוסופיה המדינית והחינוכית של ז'אן ז'אק רוסו.

פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2012 הצטרף למפלגת העבודה והודיע על כוונתו להתמודד בבחירות המקדימות לרשימת המפלגה לכנסת ה-19. לאחר הבחירות, הוצב במקום ה-20 ברשימת המפלגה הבחירות לכנסת התשע עשרה, אך לא נבחר לכנסת.

ב-2015 התמודד בשנית בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת העשרים, והוצב במקום ה-23 ברשימת המחנה הציוני של מפלגת העבודה והתנועה לאחר שזכה ב-11,972 קולות. יונה נבחר לכנסת לאחר שהמפלגה זכתה ב-24 מנדטים. משמש כחבר בוועדת הכלכלה. מכהן כיושב-ראש השדולה לחיזוק החינוך הציבורי, יושב-ראש השדולה לצדק חלוקתי ויושב-ראש השדולה למאבק בגזענות.

עמדותיו המדיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, יונה מאמין בשתי מדינות לשני עמים ונמנה עם חותמי יוזמת ז'נבה. הוא אמר כי "ישראל אינה קורבן תמים ומזדמן של קנאות איסלמית. כל עוד יהיה כיבוש יהיה טרור"‏[1]. בתחילת שנות האלפיים חתם על גילוי דעת התומך בחיילים שסירבו לשרת בשטחים[2]. אך ערב הבחירות לכנסת העשרים הודיע שחזר בו מצעד זה‏[3]. חודש וחצי לאחר שטלי פחימה נעצרה בחשד לסיוע לפעילות טרוריסטית, אמר יונה כי היא "פעילת שלום אמיצה" ואמר לה כי "כדי לעשות שלום צריך להיפגש עם אויבים"‏[4]. לתושבי קריית גת (עיר הולדתה של פחימה) כתב יונה כי "כדי לכפר על עברם הערבי, רבים מהם חשים צורך עז להדגיש ואף להקצין את זהותם הלאומית. לו היו תושבי קריית גת בטוחים יותר בזהותם הישראלית, הם היו גם אולי חשים סולידריות בסיסית עם טלי פחימה"‏[5]. ערב הבחירות לכנסת העשרים אמר כי דבריו נאמרו לפני שהואשמה בסיוע בטרור ונכלאה.

ב-2005 תמך בביטול חוק השבות, "ההסדר של התאזרחות אוטומטית למהגרים יהודים"‏[6]. לדבריו, מדינת ישראל תהיה מדינה עם רוב של יהודים, אבל היא תהיה מדינה מוסרית, דמוקרטית והוגנת יותר. "אני גם רוצה שמתן אזרחות ליהודים שיבואו לפה, יותנה בהמתנה, בידיעת שפה, ובאימוץ כללי התרבות הדמוקרטית"‏[7]. הוא גם תומך ב"מתן ביטוי הולם לאבל של הפלסטינים, למשל ליום הנכבה שלהם", כחלק מהסדר שלום עימם. הוא אף הציע יום זיכרון מאוחד לחללי מערכות ישראל, לקורבנות השואה ולחללי הנכבה[6]. ערב הבחירות לכנסת העשרים, אמר שכוונתו הייתה שהצעותיו ייושמו בעתיד האוטופי.

בשנת 2005 אמר יונה כי על אף שבצעירותו היה ציוני, כיום הוא "לא מתחבר למילה הזאת ציונות, היא לא מבטאת את מי שאני", אך הוא פוחד לומר שאינו ציוני, בשל ההדהוד של האמירה בתוכו, במשפחתו ובסביבתו. יונה הוסיף שהוא כועס מאוד על "המקום הזה", אבל מחובר אליו חזק‏[8]. ערב הבחירות לכנסת העשרים אמר כי הוא מגדיר את עצמו כציוני, וכוונתו הייתה שאינו מתחבר "לפרשנות הדומיננטית, הלאומנית, המשיחית שמובילה אותנו לתהום"‏[3].

בשנת 2010 במסגרת כתבה שעסקה במפגשים בין רבני יש"ע לבין אנשי רוח הנמנים עם מחנה השמאל, אמר יונה שהמפגשים גרמו לו לשנות את עמדתו הרגשית, אך לא הפוליטית והמוסרית באשר לפינוי התנחלויות‏[9], משום שפינוי התנחלויות זה צעד הכרחי לקיומה של מדינה יהודית ריבונית‏[3].

על מדינת ישראל אמר כי "אם מישהו נוטה לקבל את החלוקה המופרכת בין עולם נאור ועולם חשוך, אין זה ברור כלל ועיקר שאנו נמנים עם הראשון"‏[1], "המוניטין המפוקפקים שלנו כפילגש של ארצות הברית בהחלט נרכשו ביושר והם הולכים ונעשים גרועים יותר. התנהגותה של ישראל בשלשת העשורים האחרונים אינה מאפשרת את צירופה לקהילת האומות הנאורות והרציונליות"‏[10].

עמדותיו החברתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יונה דוגל בכינונה המחודש של מדינת הרווחה הישראלית שמטרתה להבטיח רשת ביטחון חברתית לכלל אזרחי המדינה. הוא טוען שמדינת הרווחה הינה המסד שעליו מושתת מעמד הביניים הישראלי. מדינת הרווחה, לדידו, היא זו שמבטיחה חינוך ציבורי נאות, שירותי בריאות איכותיים לכלל האזרחים, דיור בר השגה לכל וכן זכויות סוציאליות המבטיחות את רווחתו הכלכלית של היחיד[דרוש מקור].

מחקריו האקדמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו של פרופ' יונה עוסקים במגוון תחומים כגון פילוסופיה ופילוסופיה של החינוך, סוציולוגיה, לימודי תרבות, ביקורת אמנות, חברה וכלכלה. פרסומיו כוללים כאלה העוסקים ב"תבונה מעשית" וב"חיים הראויים" (Well-being). כמו כן הוא עוסק במשנתו הפילוסופית של ז'אן ז'אק רוסו, ברב-תרבותיות, בינלאומיות ודמוקרטיה ושוויון הזדמנויות בחינוך. מחקריו ברב-תרבותיות מתמקדים בניסוחה של השקפת העולם הרב-תרבותית בהקשר הישראלי. יונה עומד בעיקר על הקשר בין היעדר הכרה תרבותית לבין הקצאה לא שוויוניות של משאבים. לדבריו ההקצאה של משאבים לקבוצות שונות אינה שיוויונית ובמקרים רבים נובעת מהיעדר הכרה בזהותן התרבותית. לדעתו כל הסדר שנועד להבטיח את השוויון במעמדם של אזרחי ישראל מחייבת יצירת זיקה בין הכרה לבין חלוקה שוויונית של משאבים. פרופ' יונה עסק רבות בסוגיית שוויון ההזדמנויות בחינוך. בשנות התשעים של המאה העשרים הוא נאבק במגמות ההפרטה והביזור במערכת החינוך הפוגעות בשוויון הזדמנויות בחינוך. נושא נוסף העומד במרכז הגותו של יונה הוא זה העוסק בזיקה בין הדמוקרטיה הליברלית לבין דפוסי המשטר בישראל. מאמריו וספריו מעלים את הצורך לבסס את המשטר הפוליטי בישראל על עקרונותיה של הדמוקרטיה הליברלית ולתת ביטוי לזכויות קולקטיביות למקצת הקבוצות המכוננות את החברה הישראלית[11].

מקצת עבודותיו של פרופ' יונה עסקו בתופעת הגזענות. במסגרת זו הציע (ביחד עם פרופ' יהודה שנהב) דיון שיטתי הן על גלגולי המושג "גזענות" והן על מופעיה השונים והמורכבים של תופעת הגזענות בחברה הישראלית, תוך מיקוד בתהליכים החברתיים בהם מקוטלגות קבוצות חברתיות בהגדרות גזעיות, וניהול דיאלוג עם ספרות תאורטית בתחום [12].

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בזכות ההבדל: הפרויקט הרב-תרבותי בישראל. ירושלים: הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, תשס"ה, 2005.
  • יוסי יונה ויהודה גודמן (עורכים) מערבולת הזהויות: דיון ביקורתי בדתיות וחילוניות בישראל. ירושלים, הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר. תשס"ד, 2004.
  • יוסי יונה ויהודה שנהב, רב-תרבותיות מהי? על הפוליטיקה של השונות בישראל, תל אביב: הוצאת בבל, תשס"ה, 2005.
  • קשת של דעות: סדר יום מזרחי לחברה בישראל, בעריכת: יוסי יונה, יונית נעמן, דוד מחלב, 2007.
  • גזענות בישראל, בעריכת: יוסי יונה ויהודה שנהב, 2008.
  • אפשר גם אחרת - מתווה לכינונה של חברה מתוקנת, בעריכת: יוסי יונה ואביה ספיבק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ב, 2012.
  • Hanan A. Alexander , Halleli Pinson , and Yossi Yonah, Citizenship, Education, and Social Conflict: Israeli Political Education in Global Perspective, York, N.Y.: Routledge, 2011
  • לא זמן טוב לאהבה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015. רומן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1141729,00.html
  2. ^ חברי סגל מהאוניברסיטאות והמכללות - גילוי דעת
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 דפנה ליאל, ‏"אפשר לצייר כל אדם כעוכר ישראל", באתר ‏mako‏‏, ‏9 בפברואר 2015‏
  4. ^ http://elections.walla.co.il/item/2822584], ואללה, 23.01.15
  5. ^ יוסי יונה, פחימה, בת סוררת, באתר ynet‏, 20 בספטמבר 2004
  6. ^ 6.0 6.1 בעלי הבית החדשים, הארץ, 5.10.05
  7. ^ יוסי יונה, המפנה של בן-גוריון: מציונות פרגמטית למשיחיות, אתר וואלה!, 8.11.2013
  8. ^ ורד לוי-ברזילי, בעלי הבית החדשים, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2005
  9. ^ בראיון באתר "הארץ"
  10. ^ יוסי יונה, לפני שמפציצים באיראן, באתר ynet‏, 15 בספטמבר 2006
  11. ^ יוסי יונה, Fifty Years Later: The scope and Limites of Liberal Democracy in Israel, Constellations, an International Journal of Critical Democracy, 6(3), עמ' 411-428, 2000
  12. ^ תהל פרוש, גזענות כפי שסיפרנו לתלמידינו, ‏25.9.2008