לדלג לתוכן

פצוע דכא וכרות שופכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף פצוע דכא)
פצוע דכא וכרות שופכה
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ב'
משנה תורה ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ז
שולחן ערוך אבן העזר, סימן ה'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו ש"ס
ספר החינוך, מצווה תקנ"ט
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פצוע דכא (או דכה) וכרות שופכה הם כינויים הלכתיים לגברים שנפצעו במערכת הרבייה (בביצים או באיבר המין) באופן ההופך אותם לסריסים.

ישנו איסור מהתורה לאנשים אלו לישא אישה יהודיה כשרה.

מקור האיסור והגדרתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור האיסור מופיע בספר דברים: ”לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה'.” (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ב').

על פי התורה שבעל פה, האיסור 'לבוא בקהל ה' מתפרש במובן של איסור לישא אשה יהודיה כשרה, ולא בצורך להיות מורחק מהציבור כמצורע.

פצוע דכא וכרות שופכה מותרים לשאת גיורת ושפחה משוחררת וכן נתינה וספק ממזרת - אסופי ושתוקי, שאינם נחשבים 'קהל ה', אך לא עם ממזרת ודאית שאסורה מהתורה[1].

הסריס אינו עובר על האיסור בנישואין לבד, אלא רק כאשר הוא מקיים יחסי אישות עם אשתו. בספר החינוך הביא שיש הסבורים שאף בביאה ללא נישואין עובר על איסור זה.

סריס שעבר ובא על בת ישראל לוקה, ככל שאר איסורי לא תעשה שהעובר עליהם חייב מלקות.

סריס חמה וסריס אדם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סריס חמה

בתלמוד, למדו חז"ל כי דין זה, שפצוע דכא פסול מלבוא בקהל, הוא רק כשאשכיו נפגעו בידי אדם (סריס אדם), אבל אם הפגיעה היא מום מולד (סריס חמה, ולדעות שונות גם אם המום הוא תוצאה של מחלה, ולא של פציעה) - מותר לישא אשה כשרה ('לבוא בקהל').

טעם האיסור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטעם האיסור של פצוע דכא וכרות שופכה לבוא בקהל כתב הרמב"ם: ”והזהיר מלישא פצוע דכא וכרות שפכה ישראלית מפני שהיא בעילה נפסדת ולבטלה והנישואים ההם יהיו מכשול לה ולתובעיה - וזה מבואר מאד.” (מורה נבוכים חלק ג פרק מט). כלומר, לשיטת הרמב"ם מפני שבנישואים כאלה אין אפשרות להעמיד צאצאים, (פריה ורבייה), הם אסורים.

בשאלה מדוע לסריס חמה מותר להתחתן בעוד שלסריס אדם אסור, כתב בעל ספר החינוך: ”להרחיק ממנו לבלתי הפסיד כלי הזרע בשום צד (עי' מורה נבוכים ח"ג פמ"ט), כידוע במלכים שמסרסים הזכרים למנותם שומרים לנשים, ויש מן הזכרים הפחותים שרוצים בדבר כדי לזכות בשלחן המלך ולהרויח ממון. ואנחנו עם הקדש, בדעתנו שכל הסריס בידי אדם יפסל מהתחבר עוד עם בת ישראל ומלשבת בית או דרך אישות, נרחיק הענין ונמאס אותו. ועם טענה זו נמצא טעם בחלוק האסור בין הנפסד בידי אדם לנפסד בידי שמים.” (ספר החינוך, מצווה תקנ"ט). כלומר, האיסור לשאת סריס אדם נועד להרחיק ולהמאיס את מעשה הסירוס, בידיעה שלאחריו ייפסל המסורס מלבוא בקהל. זו הסיבה שהתורה לא אסרה על סריס חמה לבוא בקהל, מכיוון שסירוסו נעשה בידי שמיים, ולא במעשה אסור.

הגדרת פצוע דכא וכרות שופכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשנה במסכת יבמות מבאר את כוונת הפסוק בחילוק שבין פצוע דכא לכרות שופכה:

איזהו פצוע דכא? כל שנפצעו הביצים שלו, ואפילו אחת מהן. וכרות שפכה, כל שנכרת הגיד. ואם נשתייר מהעטרה אפילו כחוט השערה, כשר

בסיום המשנה, מודגש שכאשר נשארה חתיכה קטנה בעובי של שערה של העטרה בהיקפו של כל האיבר - אינו נחשב כרות שופכה, ורק כאשר נחתך לגמרי הרי הוא כרות שופכה.

בשולחן ערוך מבאר שישנם שלושה מקומות שאם נפגע בהם, הרי הוא פסול מלבוא בקהל: ”ובג' אברים אפשר שיפסל הזכר: בגיד, בביצים, ובשבילים שבהם נתבשל שכבת זרע, והם הנקראים חוטי ביצים; וכיון שנפצע אחד משלושה איברים אלו, או נכרת או נידך, הרי זה פסול” (שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ה', סעיף ב')

בספרי מוזכר הבדל אחר בין פצוע דכא לכרות שופכה:

מה בין פצוע דכה לכרות שפכה - אלא שפצוע דכה חוזר, וכרות שפכה אינו חוזר. זו מהלכות רופאים.

כלומר אם הוא יכול להבריא מאי-היכולת להוליד - הוא פצוע דכה, ואם לא יכול לחזור ולהבריא - הרי הוא כרות שופכה. בנוסף כותב הספרי שההלכות אלו של פצוע דכה וכרות שופכה, נתונות להכרעה בידי רופאים שבקיאים בעניינים האלו האם יכול לחזור ולהוליד.

פצוע 'דכה' או 'דכא'

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם השנים נוצרו מספר הבדלים בנוסח לכתיבת ספרי התורה. ישנם תשעה הבדלי איות בין ספרי התורה של יהודי תימן ובין ספריהם של שאר העדות, כאשר בימינו נוסח הספרים האשכנזים ונוסח בני עדות המזרח כמעט שווים.[2]

אחד ההבדלים הידועים הוא האם לכתוב בפסוקים: "פצוע דכה" או "פצוע דכא". נוסח בני תימן הוא "דכא" וכן היה הנוסח של בני אשכנז עד סביבות המאה ה-18. לעומתם בהרבה מספרי ספרד היה הנוסח "דכה", וכך הכריע הרמ"ה בספרו "מסורת סייג לתורה", ואחריו הלכו רבי מנחם די לונזאנו בעל "אור תורה" ורבי ידידיה שלמה רפאל נורצי בעל "מנחת שי". במהלך מאות השנים האחרונות שינו רוב האשכנזים (למעט חסידי חב"ד) את הנוסח ל"דכה" כפי מנהג הספרדים[3]. בחומשים רבים עדיין מופיעה הערה המתייחסת לנוסח האשכנזי הקדום, והמציינת כי בספרי אשכנז כתוב "דכא", אליה מתייחסים הפוסקים שציינו כי על אף ההבדלים לא נאסרה עלייה של ספרדי לספר תורה אשכנזי ועלייה של אשכנזי לספר תורה ספרדי, אלא כל אחד יעלה לספר של השני בלי לחשוש[4].

בתנ"ך העתיק "כתר ששון" שנכתב לפני כ 1120 שנה מופיע הנוסח "דכא"[5].

אמנון ותמר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אמנון ותמר

שספר שמואל[6] מסופר על אמנון ותמר בני דוד המלך. אמנון בכורו של דוד, אהב את תמר אחותו וחשק בה. בעצת רעהו יונדב בן שמעה, העמיד פני חולה וביקש מאביו לשלוח לו את תמר, שתכין לו לביבות ותטפל בו. תמר עשתה כבקשת דוד ובעת שהגישה לפניו את הלביבות ביקש אמנון מהמשרתים להשאירם לבד, הביא אותה אל חדרו, ואנס אותה למרות מחאתה. בהמשך הפרק, מובא הפסוק:

וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ

בסיבת שנאה זו, אמרו חז"ל: ”אמר רבי יצחק: [...] קשרה לו נימא (שערה) ועשאתו כרות שפכה (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א, עמוד א') - כלומר אמנון שנא את תמר מכיוון שהפכה אותו ל"כרות שופכה", על ידי כריכת שערה סביב איבר מינו.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • מעוז כהנא, תרנגולת ללא לב, דת ומדע בכתיבה הרבנית במאה השמונה-עשרה, מוסד ביאליק, 2021[7]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ז, הלכה ב'
  2. ^ הרב ירון בן-דוד, האם ספרי התנ"ך שלנו מדויקים?, באתר פורטל הדף היומי
  3. ^ מרדכי גלצר, ‏המסורה בין מזרח למערב, פעמים 92, תשס"ב, עמ' 167-174
  4. ^ ילקוט יוסף, סימן ר"ע, סעיף כ"ב
  5. ^ בעולמם של חרדים, בעולמם של חרדים: דכא בא', באתר בעולמם של חרדים, ‏יום חמישי, 18 במאי 2023
  6. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ג
  7. ^ אתר למנויים בלבד ישי רוזן צבי, כל שנפצעו ביצים שלו, אפילו אחת, באתר הארץ, 4 במאי 2021