אמנון (דמות מקראית)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"אמנון ותמר" ציור מאת יאן סטין
משרתי אבשלום הורגים את אמנון. תחריט צרפתי מתוך ספר משנת 1728

בתנ"ך, אַמְנוֹן היה בנו הבכור של דוד המלך, מאחינועם היזרעאלית. הופיע בספר שמואל ב'.

אמנון חשק בתמר, אחותו מאב. על אהבת אמנון לתמר נאמר במסכת אבות:"כל אהבה התלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן." [1] בעצת רעהו, יונדב בן שמעה, התחזה אמנון לחולה, הוביל את תמר למגוריו ואנס אותה.

לפי חלק מהדעות בחז"ל, הייתה תמר בתו של דוד המלך מאשת יפת תואר שהיא גויה שבוית מלחמה שהתגיירה מאוחר יותר. במקרה כזה לפי ההלכה תמר איננה מתייחסת אחר אביה, והיא אחות אבשלום מאמו; על כן תמר הייתה מותרת להינשא לאמנון, כיוון שלא היה אחיה מהבחינה ההלכתית. דעה זו בחז"ל באה להסביר את דברי תמר האומרת "דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ" (שמואל ב' י"ג, יג).‏[2] חוקרים מודרניים מציעים שמכיוון שאמנון ותמר היו אחים רק מאב ולא אחים מאם, היו מותרים להנשא בהתאם לחוק המקראי הקדום הנזכר לגבי אברהם האומר על שרה אשתו "וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי, וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה" (בראשית כ, יב).

יש פרשנות הטוענת כי תמר פגעה באמנון בדרך זו או אחרת. רש"י כתב על פי חז"ל: "נימא נקשרה לו ועשאתו כרות שפכה", כלומר באמצעות שערה שנקשרה לאבר מינו היא הצליחה לסרס את אמנון. הרלב"ג אומר כי: "שנתעצמה כפי יכלתה לחלוק על רצונו, ואולי הכאיבה אותו בזה ההתעצמות שהיה ביניהם, או אמרה לו דברי חרפות, ולזה שנאה". הרד"ק מפרש את שנאת אמנון כמעשה האלוהים: "זאת השנאה הייתה סבה מאת השם כדי להגדיל החרפה בשלחו אותה מביתו ויהיה אבשלום יותר שונא אותו עד מות עד שחשב להרגו". סיפור מעשה האונס ורצח אמנון מקושר לסיפור הקודם - מעשה דוד ובת שבע - כתיאור אימות נבואת נתן הנביא לדוד "ועתה, לא תסור חרב מביתך" ובתורו מקושר לסיפורים הבאים אחריו. המספר התנ"כי יודע כל נכנס לחדרי חדרים ואף מתאר את צפונות לבם של הגיבורים, אולם נשאר אובייקטיבי ואינו נוקט עמדה ערכית.

לאחר היוודע מקרה האונס נקט דוד בעמדה סבילה. הוא לא הפעיל את סמכותו כהורה ומלך על מנת להעניש את האנס ולא עשה כל צעד על מנת לתקן את העוול. את מקומו תפס אבשלום. הוא הכניס את תמר לביתו ונמנע מלהיות במגע עם אמנון. המלבי"ם כתב בפירושו, כי לא דיבר אבשלום עם אמנון מרע ועד טוב, בגלל רוב השנאה שהייתה בלבו על הדבר הזה, שאם היה מוכיחו היה לבסוף גם מפייסו. לאחר שנתיים שבהן ישבה תמר בבית אבשלום אירגן אבשלום חגיגה לרגל הגז בבעל חצור, אליה הזמין את כל אחיו הנסיכים למשתה. קודם לכן נתן אבשלום ל"נעריו" הוראה להרוג את אמנון בעת שהוא יהיה שיכור. לאחר שביצע את זממו ברח אבשלום לבית סבו המלך תלמי בגשור.

יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק כותב על אמנון ומעשה האונס:

כבר בתנ"ך מוצאים אנו סיפור המתאר איך נהפך החטא לתועבה, ואיך נרדף החוטא ומתייסר לא על ידי יצר הטוב החלש ורפה האונים, אלא על ידי יצר היופי שהוא רב עוצמה, אגרסיבי ורב-תחבולות. כוונתי למסופר בשמואל ב' פרק יג.: "ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד אחות יפה ושמה תמר ויאהבה אמנון בן דוד" (פסוק א'). אם המקרא מעיד עליה שיפה הייתה, אין לנו כל ספק שיפה הייתה באמת, ואנו יכולים לתאר לעצמנו עד כמה קסמה לו תמר לאמנון בן דוד. רגע אחד לפני החטא עוד חשב אמנון בוודאי כי תמר היא המייצגת יופי שאין למעלה הימנו, הדר ותפארת. הללו מלאו אותו באהבה עזה כל כך שבגללה חטא ועשה אותה "נבלה … כאחד הנבלים" (פסוקים י"ב-י"ג). כל זה היה לפני החטא, אבל מיד לאחריו (פסוק ט"ו): "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד, כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה". הוא שנא אותה עתה שנאה גדולה מאוד לא מחמת ייסורי מצפון שנתייסר בהם, אלא מחמת כך שפתאום ראה עד כמה איננה יפה, עד כמה כעורה היא ומאוסה היא. החטא היה לו תועבה. בגללו הוא בא לשנוא את עצמו – וממילא שנא אותה. לחטא השפעה מאזוכיסטית. אמנון שנא את עצמו והעביר את שנאתו לתמר העלובה על לא אשם בכפה. אותה תמר היפה להפליא – נהפכה בעיניו לסמל התועבה והשנאה. כל כך שנואה ומאוסה נעשתה בעיניו, עד שלא הסתפק בכך שקרא לה: "קומי לכי" אלא "ויקרא את נערו משרתו ויאמר אליו: שלחו נא את זאת מעלי החוצה ונעל הדלת אחריה" (פסוק י"ז) גם שמה של תמר חמודת נפשו נעשה לו לתועבה "את זאת"! – הוא אינו יכול להעלות את שמה על שפתיו, רגשות התועבה והטומאה המקיפים אותו, חונקים אותו, "ונעל הדלת אחריה"! – הוא נתקף פחד מפניה. רק לפני שעה אחת כה העריץ אותה וכה אהב אותה – והנה עתה כולו תיעוב מפניה.[3]

בפרשנות מודרנית לסיפור טענה אריאלה דים-גולדברג סופרת עברית וחוקרת מקרא כי אונס תמר היה מעשה שכוון גם כנגד אבשלום [4]. לשיטתה, אמנון רצה להפוך את תמר לזונה ואת אבשלום אחיה – לאחי הזונה. דים סבורה כי הטלת פגם בייחוסו של אבשלום נועדה לבטל את הסיכויים להרחבת האימפריה של דוד אל מעבר לגבולות המסורתיים של ישראל ולברית עם השכנים הארמיים.

פרופסור ניסן אררט טוען שסיפור אמנון ותמר משתייך לחטיבת הפרקים י"ג-כ' בשמואל ב' שגיבורם הוא אבשלום ושאבשלום הוא זה שדאג להסית את אמנון לאנוס את תמר כדי לארגן אמתלה לרציחת אחיו הבכור וסילוקו מהקרב על ירושת מלכות אביו‏[5].

שימושים מאוחרים בשמות אמנון ותמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרח אמנון ותמר קיבל את שמו מתרגום של שאול טשרניחובסקי לאגדת עם רוסית על אח ואחות נאהבים שנתנו את שמם לפרח. בתרגומו, השתמש טשרניחובסקי בשמות אמנון ותמר המקראיים.

הסופר אברהם מאפו השתמש בשמות אמנון ותמר בספרו "אהבת ציון" ונטען שכוונתו הייתה "לתקן" את הרושם של הקשר המקורי המעוות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה ט"ז
  2. ^ ראו רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ח', י'
  3. ^ יוסף דוב סולובייצ'יק, על התשובה, ההסתדרות הציונית העולמית המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה (תשל"ה). עמודים 115-116
  4. ^ אריאלה דים אהבה התלויה בדבר : עיון בסיפור אמנון ותמר , נדפס ב"הספרות" 28, 1979. עמודים 104-107
  5. ^ ניסן אררט, אמת וחסד במקרא, ספרית אלינר, ירושלים תשנ"ג, עמודים 242-269