צבי ארץ ישראלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןצבי ארץ ישראלי
Gazella gazella.jpg
צבי ארץ ישראלי בעמק הארזים
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכפילי פרסה
משפחה: פריים
תת־משפחה: צבאיים
סוג: צבי
מין: צבי מצוי
תת־מין: צבי ארץ ישראלי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Gazella gazella gazella
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

צבי ארץ ישראלי (שם מדעי: Gazella gazella gazella) הוא תת-מין של המין צבי מצוי. הצבי הוא אחד מסמליה של ארץ ישראל הנקראת בתנ"ך גם ארץ הצבי.[1] הצבי הארץ ישראלי הוא אוכל העשב הגדול היחיד שנותר בישראל בתפוצה רחבה, והוא נתון בסכנת הכחדה.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוות הצבי היא ברובה חומה אפורה. גוון הצבאים משתנה בין האוכלוסיות, והצבאים הדרומיים נוטים להיות בהירים יותר, ולכל הצבאים יש כסות חורף כהה וצפופה יותר אותה הם משירים באביב. צבעם החום של הצבאים מותאם להסוואה ומכסה את רוב גופם. הבטן והאחוריים מתאפיינים בצבע לבן, ובהם ממוקם הזנב, שצבעו שחור. לאורך צידי הגוף נמתח לרוב פס כהה, בצידי הפנים עוברים כתמים לבנים ששוליהם כהים-שחורים. בעת מנוחה, הצבאים יושבים בתנוחה המכסה את בטנם ואחוריהם הצבועים בצבעים בולטים וכך חשופים רק צבעי ההסוואה, וקרוב לבלתי אפשרי להבחין בהם ממרחק. מלבד תפקיד ההסוואה המובהק של הצבעים המאפיינים את הגב הראש והרגליים, קיימות השערות שונות לגבי תפקיד הצבעים השונים, והטענת נוגעות בתפקידים כגון וויסות חום ותקשורת חזותית. לעיתים נדירות נולדים צבאים בעלי צביעה חריגה: בעמק הצבאים בירושלים נולדה ב 2016 עופרה בעלת כתמים לבנים בולטים על הגב, וברמות יששכר נצפו ב-2013 שתי צביות לבנות לחלוטין. ישנם הבדלים מורפולוגיים בין הזוויגים: הזכרים גדולים יותר, משקלם הממוצע 22 ק"ג וצווארם עבה יותר. משקל הנקבות הממוצע הוא 18 ק"ג, וגופן עדין יותר. לשני הזוויגים יש קרניים, אך קרני הזכר גדולות יותר באופן משמעותי, מכוסות בליטות עבות, מפושקות מעט בחלקן העליון ונוטות לאחור. בניגוד לקרניי הזכרים, שאינן משתנות באופן ניכר בין פרטים שונים וכמעט תמיד סימטריות, קרני הנקבות קטנות משמעותית מקרני הזכרים, מלבד זאת הן דקות יותר, ובמקרים רבים עקומות, לא סימטריות ואף מעוותות.[2]

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבי ארץ ישראלי, זכר. צולם בחבל לכיש
צבי ארץ ישראלי, זכר ונקבה. צולם בעמק הצבאים

הצבי הארץ ישראלי היה נפוץ בעבר בכל החבל הים תיכוני של ארץ ישראל, ובמדינות השכנות לה אבל התפשטות היישוב החקלאי, המודרניזציה והנשק החם החל מסוף המאה ה-19 המיטו אסון על אוכלוסיות הצבאים, כמו גם על יונקים גדולים אחרים. תרמה לכך גם העובדה כי הצבי כשר למאכל לאוכלוסייה הערבית ולכן ציד הצבאים, נוסף על היותו נחשב כמאפיין "גבריות" ו"גבורה" במזרח, היה יעיל כלכלית לצייד (זאת בניגוד לחזירי הבר שלא היה להם כל ביקוש ולכן הונחו לנפשם).

עם קום המדינה נותרו בשטח ישראל אוכלוסיות שרידיות בלבד של צבאים. מאמצי המדינה לאכוף את חוקי שמירת הטבע, בשילוב עם צמצום הנשק החם בכפרי המיעוטים והחלת המשטר הצבאי שם הביאו להתאוששות הדרגתית באוכלוסיית הצבאים. קפיצת מדרגה משמעותית חלה לאחר הרעלת הטורפים הגדולה ב-1964 שהביאה לחיסולם הכמעט מלא של אוכלוסיות הטורפים הטבעיים (תנים, זאבים) וסייעה בשיקום האוכלוסייה. בשנות ה-80 נמצאה אוכלוסיית הצבאים בשיאה, וכך הפך הצבי נפוץ בחלקה הצפוני של ישראל, החל מצפון הנגב, הרי יהודה, מדבר יהודה, הרי ירושלים, שפלת יהודה, דרום מישור החוף, הגליל העליון, הגליל התחתון והגולן (לאחר מלחמת ששת הימים לא התגלו בגולן צבאים שכן הם חוסלו, בדומה ליונקים אחרים, על ידי האוכלוסייה המקומית ועל ידי חיילים ממחנות הצבא הסורי שהתקיימו ברמה. לאחר המלחמה הועברו לגולן כ-20 צבאים מהאוכלוסייה שהתקיימה ברמות יששכר ואלה היוו את גרעין השיקום של האוכלוסייה באותו אזור). בשנות ה-80 דווח על קיומן של אוכלוסיות צפופות של צבי ארצישראלי ברמת יששכר, בקדש נפתלי ובדרום רמת הגולן, ובשלב מסוים אף היה צורך בציד מבוקר על מנת לצמצם אוכלוסיות אלה שהתרבו יתר על המידה.

מאז שנות ה-80 אוכלוסיות הצבי הארץ ישראלי מצטמצמות בהדרגה עקב שילוב של גורמים:

  • התרבות יתר של אוכלוסיות הטורפים. אלה הביאו לקריסת אוכלוסיית הצבאים ברמת הגולן מהיקף של 5,000 פרטים ויותר בשנות ה-80 ל-160 בלבד ב-2009. כמו כן פגעו אנושות באוכלוסיות הצבאים בגליל.
  • פגיעה מתמשכת באזורי המחיה של הצבאים כתוצאה מפיתוח והתיישבות בני אדם, בעיקר במישור החוף ובאזור ירושלים. בשל כך נפגעה למשל מאד אוכלוסיית הצבאים בעמק הצבאים בלב ירושלים. בסוף שנות ה-80 מנה העדר המקומי כשלושים פריטים, אך הוא כמעט ונכחד עקב פיתוח אורבני מואץ בסביבת העמק והפיכתו למכלאה בין כבישים ראשיים. מהעדר המקורי נותרה צבייה אחת בלבד, אך עם פיתוח הפארק ב-2015 יובאו למקום צבאים בגירים לצורך שיקום העדר. נכון לאפריל 2018 מונה העדר המקומי בעמק הצבאים שמונה זכרים בוגרים, שלוש עשרה נקבות בוגרות וחמישה עופרים, כאשר מאז 2015 החלו הצבאים להתרבות והתרחש גידול של למעלה מ-130 אחוזים באוכלוסייתם.
  • איסוף עופרים על ידי מטיילים, טריפה על ידי כלבים משוטטים הביאו לפגיעה קשה באוכלוסיית הצבאים באזורים מתוירים ובסביבות יישובים.

אוכלוסיית הצבאים בארץ, נכון לדצמבר 2018 היא 4,113 פרטים לעומת 2017 שבה האוכלוסייה הוערכה בכ-3,000 פרטים המרוכזים בעיקר בגולן, בגליל, ובהרי יהודה.

תזונה ובתי גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבאים הם צמחוניים, וניזונים ממגוון רב של צמחים, לרוב מעלווה וצמחים חד שנתיים. הצבאים נצפו בנוסף אוכלים מגוון רב של מזונות מן הצומח, החל בבלוטי אלון, ועד לפקעות אשר נחפרו מן הקרקע.[3] הצבאים לומדים מאימותיהן אילו צמחים כדאי לאכול, וצבאים שלא גדלו בטבע או התייתמו מאם חסרים את הידע הזה. תופעה זו הודגמה בניסוי שבוצע ברמות יששכר, במהלכו צבייה יתומה שגודלה בשבי שוחררה בשדה פתוח, והחוקרים גילו שהיא אוכלת כל מה שעומד בדרכה, בין השאר קופסת סיגריות שהייתה מונחת על הרצפה.[2]

בהינתן האפשרות, לרוב בסוף החורף ובאביב, הצבי אוכל עשבים ירוקים, בעיקר בשדות פתוחים. הצבי ניזון בעיקר מדגניים, ומאוחר יותר בשנה גם מצמחים דו-פסיגיים. בעונות העשירות במים, הצבאים ירעו בעיקר בשטחים פתוחים רחבי ידיים. כאשר זמינות המזון יורדת, הצבאים עוברים בהדרגה להתקיים על עלי שיחים ועצים. הצבאים ממעיטים לשתות מים נוזליים בעונות קרות, וצורכים את המים להם הם זקוקים מהמזון, אך בקיץ לרוב יסתובבו בקרבת מקור מים גדול וישתתו מספר פעמים ביום. בית הגידול הטיפוסי שלהם לרוב יכלול שטחי עשב רחבי ידיים, או אזור חורש דליל. הצבאים מעדיפים אזורים הרריים, ועל כן המין אליהם הם משתייכים נקרא באנגלית "Mountain Gazelle".

התנהגות וארגון חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבי פעיל בשעות הקרירות של היום, וקל לאתרו בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות בין הערביים. הצבאים לרוב יבלו את שעות הבוקר המוקדמות באכילת כמויות גדולות של עשב, ובשעות החמות ירבצו באזור מוסתר ומוצל, ינוחו ויעלו גירה. הצבאים פעילים במשך כל שעות היום במזג אוויר קריר, ואינם רגישים לגשמים. בשעות החמות הצבי נח בצל עץ ובלילה הוא רובץ בשטח פתוח, בתוך גומה שחפר ברגליו. באזורים בהם קיימת פעילות אדם, הצבאים יעבירו את פעילותם באופן חלקי לשעות הלילה, בעיקר בלילות מוארים היטב, כגון לילות של ירח מלא.[2]

לצבאים יש יכולת למידה והסתגלות, שמתבטאת במספר תחומים. כאמור, הצבאים לומדים מאימם לזהות את המזון הראוי לאכילה. הצבאים מסוגלים גם ללמוד להתאים את דפוסי פעילותם לסביבה משתנה. בפארק עמק הצבאים הסתגל עדר לשעות הפתיחה והסגירה של הפארק, על מנת לשמור מרחק מבני אדם, ושעות הפעילות של הצבאים בשטח הנגיש למבקרים חופפות לשעות בו הפארק ריק מאדם. כמו כן, לצבאים יש יכולת להבדיל בין אינדיבידואלים, לא רק בקרב בני מינם, אלא גם בקרב בני אדם עימם הם באים במגע בקביעות. בישראל נצפו צבאים בקרבת שטחים חקלאיים, המפגינים אדישות כלפי חקלאים בטרקטורים אשר אין חשש שיפגעו בהם, לבין מכוניות פרטיות, העלולות להשתייך לציידים, ומהן בורחים הצבאים בבהלה.

הצבי הוא חיה חברתית. הנקבות נעות בטריטוריה בעדר קטן, שמורכב בעיקר מקרובות משפחה, ונקבות נוהגות להישאר בעדר בו נולדו עד סוף חייהן. גודל העדר נע בין שתי נקבות לשש עשרה, ונקבע בעיקר לפי היצע המזון בסביבה, כאשר באזורים עשירים במזון הנקבות יכולות להרשות לעצמן לקיים עדר גדול ובטוח מטורפים מבלי לחשוש ממחסור במזון. עדרי נקבות יגנו על שטחן מפני נקבות חיצוניות, אך יפגינו אדישות לכניסת זכרים לשטחן. זכרים בוגרים וחזקים יחסית, אשר יכולים לגונן על שטח מפני זכרים אחרים ביעילות, תוחמים לעצמם טריטוריות שגודלן עד חצי קמ"ר, בשטחים העשירים במזון, לרוב בחפיפה חלקית או מלאה לטריטוריה של עדר נקבות מסוים. הזכרים מסמנים את השטח בערמות גללים ובשתן (תחנות ריח). ברוב המקרים, הזכר הטריטוריאלי מזדווג באופן בלעדי עם הנקבות בטח שלו, וכל העופרים הם צאצאיו. הזכר הטריטוריאלי יהדוף כל זכר שיינסה להיכנס לשטחו, מבמחוות גוף מאיימות, ובמקרה הצורך באלימות של ממש. קרבות צבאים זכרים לרוב יתקיימו רק כשהזכר הפולש ייסרב לסגת, ואף זכר לא יכיר בדומיננטיות של האחר וייכנע, הזכרים יהלמו זה בזה בקרניהם, עד ההכרעה, שלרוב כרוכה בפציעה ואף מוות של הזכר המובס. קרבות אלו אינם שכיחים וקשה לצפות בהם, אך לעיתים קרובות זכרים צעירים, עופרים ונקבות ילחמו זה בזה בעדינות כמשחק. לעיתים נדירות עימותים טריטוריאליים בין נקבות מגיעים גם הם לכדי אלימות. העופרים הזכרים מגורשים בהגיעם לבגרות, לרוב בגיל חצי שנה מעדר הנקבות על ידי הזכר הטריטוריאלי, והזכר לא יהסס לגרש את צאצאיו שלו.

הזכרים שאינם חזקים מספיק להחזיק בטריטוריה מובחרת הכוללת נקבות, חיים ב"עדרי רווקים", אשר לרוב יהיו ניידים יותר, ובעלי הרכב יציב הרבה פחות, זכרים מתווספים לעדרים אלו כאשר הם צעירים ומגורשים מהעדר בו נולדו, ונשארים בעדר הרווקים עד שהם מתבגרים ומחליטים לצאת למצוא טריטוריה משל עצמם. זכרים מבוגרים שהודחו משטחם על ידי זכר צעי וחזק יותר מוצאים גם הם את דרכם לעדרי רווקים. זכרים מסוימים, לעיתים אלו שטרם מצאו עדר רווקים או גורשו מאחד, חיים לבדם, והחזקים בהם מחזיקים טריטוריה זמנית בעונת הרבייה.[2]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בני שלמון, מדריך היונקים בישראל, הוצאת כתר, 1993.
  • יורם יום טוב, צבאים בישראל, הוצאת דן פרי, 2016.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ למעשה, המשמעות במקור "ארץ הצבי" - היא "הארץ הרצויה", וייחוס הצבי לביטוי הוא רק בפרשנות דרש מאוחרת.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 יורם יום-טוב, צבאים בישראל, דן פרי, 2016
  3. ^ החי והצומח של ארץ ישראל, משרד הביטחון, 1993, כרך 7