יפתח הגלעדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יפתח הגלעדי
Jephthah-Jephte.jpg
למניין השופט השמיני
תקופת שיפוט 6 שנים
שבט שבט מנשה
כרונולוגיית שופטים
יאיר הגלעדי אבצן

יפתח הַגִּלְעָדִי לפי המקרא, היה השופט השמיני ששפט את ישראל בתקופת השופטים[1]. סיפור קורותיו מתואר בספר שופטים, פרקים יא-יב. יפתח, המתואר כ"גיבור חיל", שפט את ישראל שש שנים, ולחם והביס את בני עמון. לפני ניצחונו נדר יפתח נדר לאלוהים ובו התחייב כי אם ינצח, יעלה לעולה את היוצא לקראתו, ולאחר שלצערו הייתה זו בתו היחידה, שיצאה לקראתו בשירים ובמחולות, הקריב אותה לעולה.

יפתח שפט אחרי יאיר הגלעדי, ואחריו שפט אבצן מבית לחם. בספרו קדמוניות היהודים מציין יוסף בן מתיתיהו כי יפתח שלט שש שנים ונקבר בעיר מצפה.

חז"ל מגנים את יפתח, שפעל לדעתם בקיצוניות רבה וללא מחשבה, ובכך המיט אסון על עצמו, על בתו ועל רבבות אחרים מבני אפרים שנהרגו על ידיו.

הסיפור משמש כהפטרה של פרשת חוקת, בו נותן יפתח סקירה היסטורית, הכוללת גם את המלחמה נגד סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן המתוארת בפרשת חוקת.

פעילותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבלת התפקיד ומלחמה בבני עמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

יפתח מוזכר במקרא כבנו של גלעד ואישה זונה ולכן גירשו אחיו אותו מנחלת אביו. ככל הנראה היה בן שבט מנשה. יש פרשנים המעירים כי הביטוי זנות בהקשר לאימו הוא בשל היותה פילגשו[2], מאחר שלפילגש אין כתובה ולכן קשרי נישואים אלה מכונים במקרא כך. פירוש אחר הוא בשל היותה אשה משבט אחר[3] כאשר בזמנם נמנעו מלהתחתן בין השבטים השונים בשל סיבות שונות. כפי שאמרו לו אחיו כמתואר במקרא: "לא תנחל בבית אבינו, כי בן אשה אחרת אתה".

הוא אסף סביבו "אֲנָשִׁים רֵיקִים"[4] "וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב"[5], בצפון עבר הירדן המזרחי. כאשר נלחמו עמון בישראל, ראו זקני ישראל שאין מנוס מלהזעיק לעזרה את יפתח, וקראו לו שיובילם במלחמה. בתחילה נטר להם טינה, אך לבסוף הסכים, בתנאי שיהיה להם לראש.

יפתח שולח לבני עמון שליחים לברר את סיבת המלחמה. בני עמון טוענים בתשובתם, כי עם ישראל בהעלותו ממצרים גזל את ארצם. בתשובתו הנגדית גולל יפתח את האירועים ההיסטוריים המוכיחים כי בני עמון ומואב סירבו לבקשת משה לעבור דרך ארצם בדרך לארץ ישראל ולכן העם נאלץ לעקוף אותן. לאחר שפנו בני ישראל לסיחון מלך האמורי בבקשה דומה, סיחון תקף אותם והובס, וכך ירשו בני ישראל את חבלי הארץ אותם כבש סיחון קודם מבני עמון.

יפתח יצא למלחמה והביס את בני עמון תבוסה מוחצת, כמאמר הכתוב, "מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד".[6]

הנדר והקרבת הבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בת יפתח מקבלת את פני אביה. ציור מאת גוסטב דורה, 1865.
"ויבא יפתח המצפה אל ביתו והנה בתו יוצאת לקראתו, בתופים ובמחולות" (ספר שופטים, פרק י"א, פסוק ל"ד)
יפתח ובתו, ציור מאת ג'ון אוורט מיליי, 1867

לפני ניצחונו על העמונים נדר יפתח נדר לה' ובו התחייב כי אם ינצח, יעלה כקורבן לה' את הראשון שייצא לקראתו מביתו.

כאשר חזר עטור ניצחון מהמלחמה, יצאה בתו היחידה ראשונה לקראתו בשירים ובמחולות, כאות שמחה על ניצחונו של אביה. יפתח, שהבין את גודל אסונו, קרע את בגדיו לאות אבל והודיע לבתו כי לא יוכל לחזור בו מנדרו. לאחר שנתן לה חודשיים לבכות על בתוליה כבקשתה, העלה אותה לעולה כקורבן אדם.

וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה', וַיֹּאמַר: אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי. לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן--וְהָיָה, לַה', וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה... וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-ה'- עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ: ...יְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ, אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר.

אף שלפי פשוטו של מקרא, וכך גם לפי המשתמע ממדרשי חז"ל, אכן הוקרבה בת יפתח כקורבן, חלק מהפרשנים לא קיבלו את העניין שהוקרבה, ולכן סברו שהיא לא הוקרבה פיזית, אלא הלכה לחיות כל חייה בנזירות בהרים או בגלות.

סיפור זה מראה כי באותה תקופה הנדר לאל היה חזק מקדושת החיים, אצל חלק מהמון העם.

המלחמה בבני אפרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה יוצאים בני אפרים אל הגלעד מנחלתם שממערב לירדן, וזועמים על יפתח שלא שיתף אותם במלחמה. הם אף מאיימים לשרוף את ביתו כנקמה.

וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם, וַיַּעֲבֹר צָפוֹנָה; וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן, וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ - בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ

יפתח הוכיח אותם קשות על כך שלא די שלא הגישו לו עזרה כאשר היה זקוק לה, אלא שעתה הם מתלוננים ואף מאיימים להורגו. הוא אוסף את אנשיו ונלחם בבני אפרים בהצלחה, והם נסים אל עבר הירדן המערבי ומנסים להיטמע בקרב שאר השבטים שחוצים את נהר הירדן לתומם.

כדי לזהות את בני אפרים השתמשו אנשי גלעד, בני שבט מנשה, בתחבולה פשוטה: עקב אופן היגוי שונה או שינויים דיאלקטיים בין השבטים, בני אפרים לא ביטאו כראוי את האות שי"ן, וביטאו אותה כשי"ן שמאלית. אנשי יפתח תפסו את מעברות הירדן, והורו לכל העוברים שם לומר את המילה שיבולת. בני אפרים, שלא היו מסוגלים לבטא את המילה כהלכה וביטאו אותה כ"סיבולת", זוהו והומתו, ארבעים ושניים אלף איש ביום אחד.

המאבק בין שבט אפרים למנשה לא התחיל בתקופת יפתח וכבר בימי גדעון בן יואש אנו מוצאים סיפור דומה, כאשר בני אפרים באים בתלונות נגדו על שלא שתפם במלחמה, אלא ששם, גדעון פעל על מנת לפייסם. לזכותו של יפתח יש לציין שאז היה המקרה שונה: גדעון היה משבט מנשה שממערב לירדן, ואילו מלחמת יפתח פרצה מאיבה היסטורית בין השבטים מצדי הירדן[7]. נכון יותר להשוות למלחמת יפתח את יחסו של גדעון לאנשי סוכות ופנואל שבעבר הירדן, ושם הדמיון רב[8]. כמו כן, בימי גדעון השתתפו בני אפרים במלחמה, ואילו בימי יפתח הופיעו רק לאחר שהסתיימה. בנוסף, יפתח רואה עצמו כמשיב מלחמה, לאחר שבני אפרים עולים להלחם בו, כדבריו אליהם "ולמה עליתם אלי היום הזה להלחם בי"[9].

המאבק בין שבט אפרים למנשה לא מסתיים פה. כמה מאות שנים אחר כך, ישמיד יהוא בן נמשי מרמות גלעד את בית אחאב האפרתי[10], ומאז עברה ממלכת ישראל בין הסיעות במספר הפיכות שלטוניות.

ביקורת חז"ל על יפתח[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל מותחים ביקורת על יפתח, הן על סיפור המעשה עם בתו, והן על הטבח בבני אפרים. הם מציינים את העובדה כי נקבר בערי גלעד, ומסבירים שאבריו היו נושרים ממנו בחייו ונקברים במקום נפילתם, כעונש על כך שהקריב את בתו ולא התיר את נדרו. לפי חז"ל, היה רשאי יפתח להתיר את נדרו משום שלא התכוון להקריב אדם כאשר נדר את נדר, ומתייחסים לפרשת בת יפתח כאל דוגמה לחוסר שיקול דעת, ולקיצוניות שאינה מותאמת למציאות.

גם בנוגע לפינחס בן אלעזר, שהיה הסמכות הרוחנית באותה תקופה, קיימת ביקורת מצד חז"ל, והם מציינים כי היה עליו לבוא מיוזמתו אל יפתח ולהתיר את נדרו. כעונש על כך, ניטלה מפינחס רוח הקודש והכהונה הגדולה ונמסרה לשושלת איתמר בן אהרן, עד מרד אבשלום בו הוחזרה הכהונה הגדולה לשושלת אלעזר בן אהרן, אבי פנחס.

גם בנוגע למלחמה עם בני אפרים מציינים חז"ל כי היה ניתן לנהוג אחרת, ומביאים לדוגמה מקרה דומה שאירע לגדעון בן יואש, בו התלוננו בני אפרים על החלטתו לא לשתפם במלחמה, אך הוא פתר את העניין בדרכי נועם.[11]

הביטוי "יפתח בדורו כשמואל בדורו"[12] מבטא אצל חז"ל את העובדה שכל מנהיג מקבל את אותן סמכויות, משמואל, שהיה שקול כנגד משה ואהרן[13] ועד יפתח, שנחשב אדם ברמה נמוכה ומונה למנהיג רק בגלל הלחץ של בני עמון. מוסיפה הברייתא שם: "ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הציבור, הריהו כאביר שבאבירים".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר שופטים, פרק י"א, פסוק א'
  2. ^ ראו פירושו של הרד"ק.
  3. ^ ראו פירושם של הרד"ק והרלב"ג. שהסתמכו על התוספתא: "והוו קרון לה פונדקיתא, דרחימת גברא דלא משבטה" (תרגום, שם). כלומר, קראו לה זונה כיוון שאהבה אדם שאינו משבטה "להיות נוטה ממה שראוי להינשא לאחד ממשפחתה, שלא תיסוב נחלה מִמַטֶּה לְמַטֶּה".
  4. ^ השוו לאנשים שהתקבצו עם דוד, שמואל א כב, ב; ועם אבימלך, שופטים ט, ד
  5. ^ ספר שופטים, פרק י"א, פסוק ג'.
  6. ^ ספר שופטים, פרק י"א, פסוק ל"ג
  7. ^ כבר בספר יהושע שבטי עבר הירדן מביעים חשש מפני פילוג כזה, בסיפור בניית המזבח (פרק כ"ב).
  8. ^ ספר שופטים, פרק ח'
  9. ^ שופטים, י"ב, ג
  10. ^ מלכים ב' פרק ט
  11. ^ ספר שופטים, פרק ח'.
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ה, עמוד ב'.
  13. ^ עיינו בספר תהלים, פרק צ"ט, פסוק ו', וכן בירמיה ט"ו, א