‏CH-53 סי סטאליון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
CH-53 סי סטאליון
120516 Independence Flypast CH-53 01.jpg
CH-53 סי סטאליון, "יסעור 2025", של חיל האוויר הישראלי
מאפיינים כלליים
סוג מסוק תובלה
ארץ ייצור ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
יצרן סיקורסקי
טיסת בכורה 1964
תקופת שירות 1966 –
צוות שני טייסים, אחד או יותר מכונאים מוטסים
נוסעים 37 עד 55 חיילים, או 24 אלונקות
משתמש ראשי ארצות הברית
משתמשים משניים ישראל, גרמניה, יפן, איראן ואוסטריה.
ממדים
אורך 26.97 מטר
גובה 7.6 מטר
רוחב 8.64 מטר
מוטת כנפיים 22.01 מטר (רוטור)
משקל ריק 10,740 קילוגרם
משקל טעון 15,227 קילוגרם
משקל המראה מרבי 31,666 קילוגרם עם מטען פנימי בלבד, ו-33,369 קילוגרם עם מטען חיצוני (רק בדגם האמריקאי התלת מנועי)
ביצועים
מהירות מרבית 314 קמ"ש
קצב נסיקה 750 מטר לדקה
טווח טיסה מרבי 1,000 קילומטר
סייג רום 5,106 מטר
דחף 3,925 כ"ס
חימוש
טילים ביסעור 2000 בלבד: 8 טיל נ"ט מסוג נמרוד
הנעה
שני מנועי T-64-GE-413 מתוצרת ג'נרל אלקטריק
תרשים
תרשים של ה-CH-53 סי סטאליון
מסוק MH-53J פייב-לואו III, בשירות צבא היבשה האמריקני
מסוק CH-53E סופר-סטאליון בעת תרגיל הנחתה ימי

CH-53 סי סטאליון (אנגלית: Sea Stallion, סטליון (סוס הרבעה) ימי) הוא השם הנפוץ למשפחת מסוקים כבדים מתוצרת חברת סיקורסקי האמריקנית. המסוק פותח תחילה עבור חיל הנחתים של ארצות הברית ועם השנים נרכש גם עבור זרועות נוספות של הכוחות המזוינים של ארצות הברית ועבור הכוחות המזויינים של אירן, גרמניה, ישראל ומקסיקו. בחיל האוורי הישראלי מכונה המסוק יסעור.

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1960 החל חיל הנחתים של ארצות הברית בתהליך למציאת מסוק חדש, שיחליף את המסוקים מדגם סיקורסקי CH-37 מוהאבי, בעלי מנוע הבוכנה שהיו בשירות החיל באותה עת. ב27 בינואר 1961 החל חיל הנחתים בפרויקט משותף עם צבא ארצות הברית, הצי וחיל האוויר, שנועד לפיתוח כלי טיס בעל יכולת המראה ונחיתה אנכית (VTOL) ונועד למשימות תובלה. כלי הטיס החדש שנוצר היה הווט-הילר-ריאן XC-142A שהיה כלי טיס מהפכני בזכות כנפיו אותן ניתן היה להטות למצב מאוזן, לטיסה, ולמצב מאונך, להמראה ולנחיתה. תכנון כלי הטיס הפך מורכב יותר ויותר ומשך התכנון התארך מאד. ראשי חיל הנחתים החליטו לפרוש מן הפרויקט מכיוון שהסתבר שהחיל לא יקבל כלי טיס יעיל במסגרת זמן משביעת רצון. בסופו של דבר לא נכנס ה-XC-142A לייצור סדרתי, למרות החדשנות הרבה והפוטנציאל הרב שהיה בפרוייקט.

במרץ 1962 הוציא המשרד לאמצעי לחימה ימיים של צי ארצות הברית, בשם חיל הנחתים, דרישה ל"מסוק כבד ניסיוני", שסומל HH(X). המפרט בדרישה כלל יכולת נשיאת מטען במשקל 3,600 ק"ג, טווח מבצעי של 190 ק"מ ומהירות של 150 קשר (כ-280 קמ"ש). המסוק המיועד נועד להיות מסוק סער ולמלא משימות תובלה, חילוץ מטוסים ופינוי רפואי. במשימות הסער נועד המסוק לתובלת מטען ולאו דווקא חיילים.

במענה לדרישת הצי הציעה חברת בואינג ורטול גרסה של מסוק הCH-47 צ'ינוק, וחברת קאמאן הציעה פיתוח של מסוק הפיירי רוטודיין הבריטי.[א] חברת סיקורסקי הציעה דגם משופר של הסיקורסקי S-61R, עם שני מנועי טורבו ציר ג'נרל אלקטריק T-64 ומערכת התמסורת של מסוק הS-64. סימולו של דגם המסוק אותו הציעה סיקורסקי היה S-65. הצעתה של חברת קאמאן ירדה מן הפרק לאחר שממשלת בריטניה הפסיקה את תמיכתה בפרויקט הרוטודיין. התחרות בין שתי המתחרות הנותרות, סיקורסקי ובואינג-ורטול, הייתה עזה. לבואינג ורטול הייתה עדיפות בשל העובדה שמסוק הצ'ינוק נרכש על ידי צבא ארצות הברית. למרות זאת זכתה חברת סיקורסקי במכרז, לאחר מאמץ רב, והחוזה עמה נחתם ביולי 1962.

חיל הנחתים התכוון לרכוש ארבעה אבות טיפוס אך נתקל בבעיות מימון. חברת סיקורסקי, שהייתה נחושה לקיים את העסקה, קיצצה את הערכת עלות הפיתוח והודיעה כי ניתן יהיה להשלים את הפיתוח בשני אבות טיפוס בלבד. הפיקוד הצבאי קיבל את ההצעה ובספטמבר 1962 הוענק לחברה חוזה בגובה של כ-10 מיליון דולר עבור שני אבות טיפוס שסומלו YCH-53A, וכן עבור מודל בגודל טבעי ושלדה אחת לניסויי קרקע.

תכנית הפיתוח נתקלה בכמה קשיים בשל מחסור במשאבים וכשלים של קבלני המשנה, אך עם הזמן נפתרו הקשיים. מזכיר ההגנה של ארצות הברית, רוברט מקנמארה, דרש שחיל הנחתים ירכוש את מסוקי הצ'ינוק כדי ליצור אחידות בין הזרועות השונים של הכוחות המזויינים של ארצות הברית, אולם ראשי חיל הנחתים שכנעו אותו שלא ניתן יהיה לרכוש את הצ'ינוק ללא התאמות רבות ויקרות.

טיסת הבכורה של המסוק התקיימה ב14 באוקטובר 1964 במפעל החברה שבסטרטפורד, קונטיקט. מועד זה היה באיחור של ארבעה חודשים מלוח הזמנים המתוכנן. חיל הנחתים חתם עם החברה על חוזה לאספקת 16 מסוקים כבר בספטמבר. למרות האיחור בטיסת הבכורה, טיסות הניסוי התקדמו מהר יותר מן המתוכנן, דבר שסייע בהדבקת הפער. הסימול הצבאי שניתן למסוק היה CH-53 סי סטאליון, ואספקת המסוקים הסדרתיים החלה ב1966.

המשך הפיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסוקי CH-53 ראשונים הגיעו לוייטנאם בינואר 1967. המסוקים הוכיחו את יעילותם וחילצו יותר מטוסים מאשר מסוקי CH-54 טארהה, הייעודיים למשימה זו. צי ארצות הברית רכש 15 מסוקי CH-53A מחיל הנחתים למשימות פינוי מוקשים ימיים. מנועיהם של מסוקים אלה הוחלפו למנועים חזקים יותר מדגם T64-GE-413, וסומלו RH-53A. חיל האוויר של ארצות הברית הזמין בספטמבר 1966 גרסה משלו, שסומלה HH-53B. טיסת הבכורה התקיימה ב15 במרץ 1967. בגרסה זו נוסף גשוש לתדלוק אווירי, מיכלי דלק נתיקים ומנוף חילוץ, וכן מנועים משודרגים מדגם T64-GE-3. חיל האוויר הפעיל מסוקים אלה למישמות חילוץ והצלה. גרסה זו שודרגה לגרסה HH-53C, שבה הוקטנה קיבולת הדלק ל-1,700 ליטרים, ובתמורה נוספו למטוס מערכות תקשורת מתקדמות ושריון כבד יותר. גרסה CH-53C הייתה זהה לגרסה זו אך לא הותקן בה גשוש לתדלוק. חיל האוויר הפעיל גרסה זו למשימות תובלה.

מסוקים הפועלים באזורים טרופיים זקוקים לכוח מנוע רב יותר. בשל כך הזמין חיל הנחתים גרסה משודרגת של המסוק שסומלה CH-53D ולה מנועים מדגם T64-GE-412, ומאוחר יותר מדגם T64-GE-413. השדרוג כלל גם התקנת תמסורת משופרת, ופנים המסוק נבנה כך שיוכל לשאת 55 חיילים. טיסת הבכורה של גרסה זו התקיימה ב27 בינואר 1969, והמסוקים מגרסה זו הופעלו במלחמת וייטנאם לצד המסוקים מגרסה A. חיל הנחתים מופקד על הפעלת מסוקו של נשיא ארצות הברית, המכונה מארין 1 (Marine One), ולצורך מילוי משימה זו הוכנה גרסת אח"מ מיוחדת של המסוק, שסומלה VH-53D.

צי ארצות הברית הסב מסוקים מגרסה CH-53D למשימות פינוי מוקשים. גרסה זו סומלה RH-53D וכללה ציוד לפינוי ופיצוץ מוקשים, שכלל שני מקלעי בראונינג M2 לירי על מוקשים שהתגלו. הצי קיבל 30 מסוקים מגרסה זו ב1973 ועם כניסתם לשירות הוחזרו לחיל הנחתים המסוקים מגרסה RH-53A ואלה הוחזרו לתצורת CH-53A.

חיל האוויר הישראלי שדרג את מסוקי ה-CH-53 שלו בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20. השדרוג בוצע על ידי התעשייה האווירית לישראל וחברת אלביט וכן על ידי יחידת האחזקה האווירית 22, הסתיים ב1997 וכלל שיפור של תא הטייס, התקנת מערכות אוויוניקה חדשות ועוד. המסוק המשופר נקרא יסעור 2000, וטיסת הבכורה נערכה ביוני 1992. מרכז ניסויי טיסה (מנ"ט) החל את ניסויי הטיסה בפברואר 1993, והמסוקים הראשונים נמסרו לטייסת מבצעית בקיץ 1994.[1] ב2006 החל חיל האוויר הישראלי בתכנית שדרוג נוספת, הנקראת "יסעור 2025". במסגרת השדרוג טופלה שלדת המסוק ותוקנו סדקים, מנועי המסוק והתמסורת שודרגו, והותקנו מערכות קשר, ניווט, הגנה עצמית ובקרת טיסה משודרגות וחדשות. הפרויקט נמשך כעשר שנים ובוצע ביחידת האחזקה האווירית של החיל.[2][3][4]

תכנון ומבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסוק דומה במבנהו למסוק מדגם סיקורסקי S-61R. למסוק דלת כניסה בצידו הימני של הגוף, מאחורי תא הטייס, וכבש לכניסת ציוד בחלקו האחורי של המסוק. גוף המסוק אינו אמפיבי אך בעל אטימות למים, כדי לאפשר נחיתה בהם בעת חירום. מערכת בקרת הטיסה היא מכנית עם גיבוי של שלוש מערכות הידראוליות עצמאיות. מערכות המסוק החיוניות מוגנות בשריון, וכן גם תא הטייסים. צוות המסוק מונה


שירות מבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור המסוק הופעל לראשונה בשירות מבצעי במהלך מלחמת וייטנאם, במשימות חילוץ ותובלה וכן חילוץ כלי טיס. בחלקה האחרון של המלחמה שירתו בוויטנאם שתי גרסאות של המסוק, CH-53A ו-CH-53D ומסוקים משתי הגרסאות היו פעילים מאד במבצע שסיים את המלחמה, מבצע רוח תדירה (Operation Frequent Wind). חיל האוויר של ארצות הברית הפעיל בדרום-מזרח אסיה מסוקים מגרסה HH-53, שכונו "ג'ולי גרין ג'יאנט" (Jolly Green Giant, "ענק ירוק צוהל") למשימות חיפוש והצלה. מסוקים אלו היו המסוקים העיקריים אותם הפעיל החיל למשימה זו בין השנים 1967 - 1975. בין השאר הטיסו מסוקים מגרסה זו את הכוחות הפושטים במבצע חוף השנהב (Operation Ivory Coast) שנועד לחילוץ שבויים ממחנה בצפון וייטנאם, וכן נטלו חלק במבצע לחילוצה של האונייה מאיאגואז במהלך תקרית מאיאגואז, במהלכה התעמתו נחתים עם חיילים של החמר רוז' מקמבודיה במאי 1975. מסוקי סי סטאליון של חיל הנחתים נטלו חלק במבצע טופר העיט ( Operation Eagle Claw) באיראן שמטרתו הייתה לחלץ את בני הערובה האמריקניים מטהרן באפריל 1980, מבצע שהסתיים בכישלון צורב. במהלך מבצע זעם דחוף (Operation Urgent Fury), פלישת ארצות הברית לגרנדה באוקטובר 1983, הטיסו מסוקי סי-סטאליון את רג'ימנט הנחתים ה-8 אל היעד, ולאחר מכן סייעו בפינוי 233 סטודנטים אמריקניים ששהו באוניברסיטת סנט ג'ורג' שבאי. מסוקי CH-53 הופעלו על ידי חיל האוויר, הצי וחיל הנחתים במהלך מלחמת עיראק, החל מ2003 וכן במלחמת אפגניסטן, החל מ2001.

החל מספטמבר 2017 החל חיל הנחתים בהכנסתם לשירות של כלי טיס מטיפוס מטה רוטור מדגם בל-בואינג V-22. כלי טיס אלה אמורים להחליף את מסוקי החיל מדגמי CH-46E ו-CH-53D. דגמי CH-53E ימשיכו בשירות, ובנוסף אמורים להיכנס לשירות החיל מסוקים משופרים מדגם CH-53K.

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל רכשה את מסוק היסעור בשנת 1969 וכיום ישנן שתי טייסות יסעורים. המסוקים המשרתים בחיל האוויר מתחלקים לשני סוגים:

S-65 - הדגם ה"אזרחי" של המסוק, שנרכש ישירות מהיצרן. אלו המסוקים שהגיעו בתקופת מלחמת ההתשה ובשנת 1975. שני המסוקים המשומשים שנרכשו מאוסטריה בשנת 1981 גם הם וריאנט של דגם זה. דגם זה מקביל לדגם הצבאי CH-53D

CH-53A - מסוקים אלו הם הגרסה הראשונה שנכנסה לשירות בצי האמריקאי. מסוקים אלו נקלטו בחיל האוויר ברכבת האווירית במלחמת יום הכיפורים, וכמתנה מממשלת ארצות הברית לאור התאפקות ישראל מתגובה במלחמת המפרץ. מסוקים אלו שודרגו כמעט כולם לרמת דגם D. כאשר מגיע טייס צעיר לטייסת הוא עובר סדרת הכשרות שנמשכות בין שנה לשנתיים, ומכשירות אותו למקצועו העתידי כקברניט.

מסוק היסעור משמש להובלת כוחות, פינוי וחילוץ. יחידת החילוץ והפינוי בהיטס עושה שימוש רב במסוקי היסעור.

הישג יוצא דופן של מסוק היסעור הוא מבצע תרנגול 53 שנערך במהלך מלחמת ההתשה ע״י חיילי גדוד 50 של הצנחנים (נח״ל מוצנח), ובו נחטף ממצרים, ב-26 בדצמבר 1969, מתקן מכ"ם, שמשקלו עלה על מגבלות המטען המרבי של היסעור.

במהלך מלחמת יום הכיפורים במסגרת מבצע קינוח לכיבוש החרמון ב-22 באוקטובר 1973, הונחתו באמצעות 15 יסעורים מטייסת 118 (כמעט כל הטייסת) 2 גדודי צנחני מילואים מחטיבה 317, שכללו 625 לוחמים. הכוח הונחת בקרבת המוצב הסורי שעל החרמון וכבשוהו ללא קרב.

אף שהמסוק משמש להובלת חיילים, הוסבה בסוף 2001 מערכת ישראלית ראשונה מסוגה בעולם של טיל נ"ט מונחה לייזר ו-GPS "נמרוד", לצורך הגנה על המסוק מאיומים קרקעיים ואוויריים. המסוק יכול לשאת שמונה טילים כאלו, שהטווח שלהם הוא 20 ק"מ, במקום מכלי הדלק הנתיקים. לא ידוע על הכנסת המערכת לשימוש במסוקים מעבר לבדיקת ההיתכנות.

מסוקי היסעור של חיל האוויר הישראלי, שעברו השבחה טכנולוגית, מכונים "יסעור 2000". עקב אי מציאת תחליף הולם למסוקי היסעור, מבוצעת בחיל האוויר תוכנית השבחת מערך היסעור כך שיוכלו להמשיך לשרת עד שנת 2025. התוכנית נקראת "יסעור 2025".[5]

שימוש במסוק היסעור לכיבוי שרפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השרפה בכרמל בשנת 1989 נערך ניסיון לכיבוי האש על ידי יעפים של מסוקי יסעור עם יערית, התקן מאולתר לנשיאת 5 קוב מים לכיבוי השרפה. הניסיון הוכתר בהצלחה, ומאז שימשו מסוקי היסעור ככבאות אווירית בישראל, ואף נשלחו פעם אחת לכיבוי שרפה בטורקיה. בראשית שנות ה־2000 התברר כי מאמצי הנשיאה של היערית פגעו בשלדת המסוק, ועל כן ביקש חיל האוויר לשחררו ממחויבות זו. החלטת ממשלה אישרה את בקשת חיל האוויר.

תאונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שלמסוק כושר נשיאה רב, התרסקות שלו עלולה לעלות במספר רב של קורבנות. בעולם הוא היה מעורב במספר תאונות בגרמניה, בארצות הברית, ועוד מספר מדינות. בישראל מסוק היסעור היה מעורב ב-13 תאונות קטלניות, שנבעו מכשלים טכנים וטעויות אנוש:

  • אסון מסוק העשרה: ב-8 ביולי 1971 בעת חזרה מפעילות מבצעית בסיני התרסק מסוק יסעור ונפל לים בצפון סיני, מול העיירה שיח' זוויד, כמה מאות מטרים מהחוף. כל עשרת נוסעי המסוק נהרגו: שני הטייסים, הצוות הטכני, ומפעילי יחידת ל"א שהיו בו.[6]
  • אסון מחניים: ב-19 באפריל 1974 התנגשו שני יסעורים בזמן נחיתה בשדה התעופה מחניים, בעת שמסוק אחד "התיישב" על מסוק שני בעת הנחיתה. הרוטור של המסוק התחתון נקרע, המסוק התרסק ושמונת אנשי צוותו והנוסעים נהרגו.
  • אסון הנ"ד: ב-10 במאי 1977, במסגרת תרגיל עוצבתי משולב בבקעת הירדן, שישה קילומטרים צפונית ליריחו התרסק יסעור עמוס לוחמים דקות ספורות לאחר ההמראה. כל נוסעי המסוק נהרגו: 44 צנחנים מגדוד 890 ועשרה אנשי צוות אוויר. בעקבות האסון הוגבל מספר הלוחמים המותר להטסה ביסעור ל-33 איש ועוד ארבעה אנשי צוות, בהתאם להוראות היצרן.
  • ב-17 במאי 1977 יצא יסעור מטייסת "דורסי הלילה" לבצע תדלוק. תוך כדי טיסה התפרק אחד מלהבי הרוטור. המסוק התרסק, והטייסים והמכונאי המוטס נהרגו.
  • ב-20 בנובמבר 1977 יצא יסעור בשעות הבוקר המוקדמות לטיסת בדיקה. המסוק התרסק בשטח קיבוץ גת. כל 4 אנשי הצוות נהרגו.
  • ב-15 ביולי 1979 יצאו 2 מסוקי יסעור לטיסת אימון במדבר יהודה, אימון שכלל גם נחיתה בשטח. במהלך ניסיון המראה של אחד מהם אירע כשל של אחד המנועים, כפי הנראה, והמסוק התרסק. 3 אנשי הצוות, 2 טייסים ומכונאי מוטס, נהרגו.
  • 27 באוגוסט 1984 התנגש יסעור בצלע הר בעת ניסיון נחיתה ליד מעלה אדומים. בהתרסקות נהרג חייל.[7]
  • ב-29 בדצמבר 1988 התרסק יסעור בעת הנחת אבן גבול מספר 51 בין ישראל ומצרים. הקברניט, סרן מרדכי שרון, נהרג. שלושת אנשי הצוות האחרים - טייס המשנה, המכונאי המוטס ועוזרו - נפצעו.[8]
  • ב-22 באפריל 1990 יצאו שני מסוקי יסעור מטייסת "מובילי הלילה" לאימון לילי של הטסת כוחות של חטיבת הצנחנים. לאחר שהנחיתו כוח קרקעי, התנגשו שני המסוקים ליד בסיס מבוא שילה, מזרחית לציר אלון. ארבעת הטייסים ושלושת המכונאים המוטסים נספו בהתרסקות.
  • אסון הכבל: ב-10 באוגוסט 1992 במהלך אימון חילוץ של יחידת 669 באזור ערד, נקרע כבל מנוף החילוץ של המסוק ושני לוחמים מהיחידה נהרגו. ועדת חקירה בראשות השופט אליהו וינוגרד קבעה כי הכשל נבע מטעויות אנוש.
  • ב-31 במרץ 1996 יצא מסוק יסעור לטיסת אימונים באזור מדבר יהודה. מערבית לים המלח, כ-5 ק"מ ממצפה שלם, התרסק המסוק על צלע הר. בהתרסקות נהרגו 7 חיילים ובהם שני הטייסים והמכונאי המוטס. 2 חיילים נוספים נפצעו.[9]
  • אסון המסוקים: ב-4 בפברואר 1997 התנגשו שני מסוקי יסעור זה בזה בשמי צפון הארץ, בעת שהובילו לוחמים לדרום לבנון. כל 73 חיילי צה"ל שהיו במסוקים נהרגו. הסיבה לתאונה הייתה, ככל כנראה, חוסר הקפדה על כללי הבטיחות בטיסה, שהיו חלקיים ובעייתיים ממילא. בעקבות התאונה ומסקנות ועדת עברי שחקרה אותה, נערכו רפורמות עמוקות במערך המסוקים של חיל האוויר - שכללו חידוד והשלמת הוראות הבטיחות בטיסה והקמת להק אוויר למסוקים שבראשו עומד קצין בדרגת תא"ל (רלמ"ס).
  • התרסקות היסעור ברומניה: ב-26 ביולי 2010 התרסק מסוק יסעור שהיה בטיסת אימון סמוך לעיר בראשוב שבהרי הקרפטים שברומניה. על המסוק היו ארבעה טייסים (מתוכם שני סגני אלופים), שני מכונאים מוטסים ומשקיף מחיל האוויר הרומני, כולם נהרגו.

הפלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הפיירי רוטודיין היה כלי טיס ייחודי מסוג ג'ירודיין, ששילב רוטור ראשי להמראות ונחיתות ומנועי טורבו-פרופ מורכבים על כנפיים קצרות לטיסה רגילה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]