נפילת שבעת הנוטרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף קרב השבעה ביאזור)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
האנדרטה לזכר שבעת הנוטרים באזור
אנדרטה לשבעת הנוטרים בבית הספר "השבעה" באזור
תבליט מתכת המתאר את קרב השבעה ביאזור
טבלת הנצחה לאליהו (אליק) שמיר, בגן הבוטני במקווה ישראל
בית ספר "השבעה" באזור, לזכר שבעת הנוטרים שנפלו במקום במלחמת העצמאות
כיכר השבעה בחולון
לוחית זיכרון בכיכר השבעה בחולון
טנדר השבעה לפני יציאתם לקרב

נפילת שבעת הנוטרים היה אירוע שבו נפלו שבעה נוטרים סמוך לעיירה הערבית יאזור, בדרך המובילה מתל אביב לירושלים, ב-22 בינואר 1948 (י"א בשבט ה'תש"ח). שמות הנוטרים (לפי סדר א"ב): מנחם אבטיחי, דוד אבניצקי, צבי זעירא, יעקב עולמי, יצחק קורדובה, קלמן רוזנבלום ואליהו "אליק" שמיר.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העצמאות נפתחה במלחמה על דרכי התחבורה. כבר בתחילת המלחמה נחסמה הדרך מתל אביב לראשון לציון, שהייתה עורק התנועה היחיד למושבות הדרום ולירושלים, בשני מקומות: בשכונת אבו כביר ביפו וביאזור. את מחסום אבו כביר אפשר היה לעקוף על ידי דרך הביטחון שהחלה להיסלל עוד לפני המלחמה. דרך זו יצאה משכונת התקווה, חצתה בגשר את נחל איילון והגיעה עד לשער מקווה ישראל. משם עברה הדרך בתוך מקווה ישראל דרך חולון לחוסמסה ושכונת מולדת. משם היה צריך לסלול דרך העוברת בחולות ומגיעה לנחלת יהודה בפאתי ראשון לציון. החלק האחרון של הדרך הצריך עבודה רבה בסלילה ובהקמת מזקפי ביטחון לפיכך הדרך לא הושלמה עד לסוף ינואר 1948 ובתקופה זו לא ניתן היה לעקוף את יאזור.

יאזור הייתה עיירה ערבית בת 4,700 תושבים. הם היו מבוססים מבחינה כלכלית. חלקם התפרנסו בחקלאות בפרדסי הסביבה וחלקם במסחר ובבתי חרושת במקום - בית חרושת לקרח, טחנת קמח ובבית החרושת היהודי לעורות במולדת שמחצית מעובדיו היו ערבים. הכביש הראשי תל אביב-ירושלים (כיום כביש 44) חצה את העיירה והיה מרכז לתושבים שנהגו לשבת בבית הקפה על אם הדרך.

כבר בימים הראשונים למלחמה נרגמו מכוניות יהודים, אך "ההגנה" נמנעה מפעולות תגמול כל עוד דרך הביטחון לא הושלמה ולא ניתן היה לעקוף את יאזור. גם רוב התושבים לא היו מעוניינים בשיבוש התחבורה היהודית מחשש לפעולות תגמול ומלחץ של נכבדי יפו לנהוג במתינות מחשש לחסימת הדרך ליפו.

ב-9 בדצמבר 1947 נזרקה פצצה לבית הקפה ביאזור ממכונית נוסעת נהוגה בידי אנשי אצ"ל. בית הקפה נהרס ורבים מיושביו נהרגו או נפצעו. בתגובה לכך פגעו הערבים בשיירה שנסעה לדרום. הנהג נהרג ורבים נפצעו.

כעבור יומיים שוב פגעו בשיירה יהודית. נהג משאית מכפר ורבורג נהרג וארבעה נפצעו. בתגובה לכך הופיעו שוב אנשי אצ"ל וזרקו רימונים לבית הקפה. שישה ערבים נהרגו ורבים נפצעו.

בתגובה חסם הצבא הבריטי את הכביש ביאזור לתנועה יהודית. לאחר משא ומתן בין הבריטים לאנשי הקשר של "ההגנה" סוכם שנוטרים יהודים חמושים ילוו את השיירות בקטע יאזור.

ב-21 בדצמבר 1947 פתחו ערביי יאזור באש על שיירה יהודית. במשאית הראשונה נהג חבר קיבוץ כפר מנחם המשאית השנייה הייתה של קיבוץ גת והשלישית של קיבוץ דורות. שתי המשאיות הראשונות הצליחו להיחלץ אבל התוקפים הצליחו להרוג את נהג משאית דורות ועוזרו. את המשאית העמוסה חביות סולר העלו באש. תימרות האש והעשן נראו עד מקווה ישראל. הכביש שוב נחסם.

נפילת שבעת הנוטרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימים הראשונים למלחמת הדרכים מלאו תפקיד חשוב הנוטרים אנשי משטרת היישובים העבריים. זאת, הן משום שניתן להם לשאת נשק בגלוי, והן מפני שנשקם - רובים ומקלע לואיס - היה טוב יותר מהנשק ה"בלתי לגאלי" של "ההגנה". הנוטרים היו יוצאי יחידות הפלמ"ח והחי"ש. הם היו למעשה פקודים של השלטונות הבריטים, שעשו הכל כדי להצר את צעדיהם. אחת הפקודות אסרה עליהם לצאת מתחומי היישובים עליהם הופקדו וללוות שיירות. הנוטרים, אנשי המשמר הנע, לא צייתו לפקודה זו, והמשיכו ללוות שיירות יהודיות.

פקודה אחרת, שניתנה לאחר לחץ ערבי, אסרה על הנוטרים להשתמש בכלי רכב משוריינים, והורתה להם לנסוע רק בטנדרים פתוחים. ב-17 בדצמבר 1947 התירו הבריטים להשתמש במשוריינים, אבל כעבור יומיים חזרו בהם, והנוטרים נאלצו שוב לנסוע בטנדרים פתוחים חשופים לאש מנשק קל.

על קטע הדרך חולון-צומת בית דג'אן הופקדה יחידה של מ"ן (משמרות נעים) בפיקודו של לוחם הפלמ"ח אליהו (אליק) שמיר.

בבוקר 22 בינואר 1948 (י"א בשבט תש"ח), יצא משער מקווה ישראל טנדר ובו שבעה נוטרים בפיקודו של אליהו שמיר, כדי לבדוק את הדרך בטרם תעבור שם שיירה. טנדר הנוטרים ליווה את המשאיות הריקות שנסעו לעקרון (כיום בסיס חיל האוויר תל נוף) על מנת להביא את המשלוח השני של מטוסי האוסטר שנקנו מהבריטים והועברו לשיקום חשאי ביקב בשׂרונה. בהגיע הטנדר לכניסה המערבית ליאזור עקף גווית כלב שהייתה על הכביש וכסתה על מוקש. המוקש הופעל מבית החרושת לקרח. מעוצמת הפיצוץ נפגעו כל הנוטרים. חלקם נהרג במקום וחלקם נפצעו והוכרעו על ידי המון ערבי שהסתער עליהם במקלות ובסכינים והתעלל בגופות.

השבעה נקברו בחלקה הצבאית בבית הקברות נחלת יצחק.

התגובות הצבאיות לנפילת השבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר נפילת השבעה יצאו כוחות פלמ"ח באזור בפיקודם של נחום אריאלי ושמעון אלפסי ופגעו בתחבורה הערבית ליפו כל אותו היום. בהתקפות אלה נהרגו 25 ערבים ונהרסו 8 מכוניות. יאזור הוטרדה כל הזמן על ידי כוחות חטיבת גבעתי ופלמ"ח.

ב-13 בפברואר 1948 תקפו כוחות "גבעתי" את יאזור ופוצצו מספר בתים.

עם שחר ה-20 בפברואר 1948, במלאת שלושים יום לנפילת השבעה ערכו כוחות הפלמ"ח שיצאו ממקווה ישראל בפיקודו של נחום אריאלי, מפקד "פלוגת הקו" של הגדוד החמישי, בשיתוף עם אנשי מחלקת הנשק המסייע של ההגנה את ההתקפה הגדולה והמוצלחת ביותר נגד יאזור. מול התנגדות עזה פרצו לבית החרושת לקרח, שבו שכנה המפקדה הערבית של אנשי חסן סלאמה, ובה גם יועצים גרמנים ועריקים בריטים, ופוצצו אותו ושני בתים נוספים במתחם. בפעולה נהרג לוחם הפלמ"ח רחמים הוורד בהתנדבו לחפות בנשקו על החבלן אמנון חינסקי בעת שהטמין את חומר הנפץ בבית החרושת לקרח. הכוחות נסוגו למקווה ישראל נושאים את חברם ההרוג רחמים הוורד ואת הפצועים, בהשאירם במקום 15 ערבים הרוגים. פעולה זו הייתה הראשונה בה תקף כח ההגנה במלחמת העצמאות לאור יום, והראשונה בה נעשה שימוש בנשק מסייע. במאי 2015 הוצב שלט זיכרון המתאר את ההתקפה ליד שריד מבית החרושת לקרח.

עם סיום "מבצע חמץ" נטשו התושבים והלוחמים הערבים את יאזור. ב-30 באפריל 1948 נכנס ליאזור כוח של חטיבת גבעתי ומצאו אותה ריקה. הבריטים לא השלימו עם תפיסת יאזור על ידי היהודים מחשש שזו תפגע בתנועה לכיוון יפו. הם הגישו אולטימטום לנסיגת כוחות גבעתי מיאזור ואיימו בהפגזה. לבסוף הוסכם שהכוחות ישארו ביאזור ורק שורת הבתים לאורך הכביש תשאר באחריות בריטית. כך היה עד לפינוי הבריטים מהארץ.

לאחר הקמת המדינה התיישבו במקום עולים חדשים והוקם היישוב אזור.

הנצחת זכר השבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט הסבר על ההתקפה על בית החרושת לקרח ביאזור
  • ליד אזור הוקם מושב משמר השבעה לזכר שבעת הנוטרים. במושב נקראו רחובות על שם כל אחד משבעת הנוטרים.
  • שמות שבעת הנוטרים נמצאים במרכז האנדרטה לבני המושב שנפלו במערכות ישראל.
  • המחלף הסמוך בכביש הישן לירושלים נקרא מחלף השבעה
  • קטע הכביש הישן לירושלים (כביש 44) בין משמר השבעה לאזור נקרא דרך השבעה.
  • כיכר השבעה בחולון, בצומת הרחובות חנקין וז'בוטינסקי.
  • הנצחתם ביישוב אזור:
  • שכונת המגורים שבענה נקראת על-שם השבעה.
  • גן השבעה, סמוך למקום הקרב, ובמרכזו אנדרטה לשבעת הנוטרים ש"בגבורתם ובמותם סללו את דרך הגאולה".
  • בבית הספר השבעה, נמצאת אנדרטה לזכר שבעת הנוטרים ובתוכה תבליט מתכת המתאר את קרב השבעה. בבית הספר מתקיימת מסורת של העלאת זכר הנוטרים מדי שנה בתאריך י"א בשבט, בהשתתפות המשפחות השכולות. בזמן האירוע מוצגות באולם בית הספר עבודות התלמידים על שבעת הנוטרים, וכן עבודות המתארות את הקרב.
  • בסמל המועצה המקומית אזור מופיעים שבעה כוכבים לזכר שבעת הנוטרים.
  • בגן הבוטני במקווה ישראל יש פינת זיכרון לאליהו שמיר שהיה בוגר המוסד.
  • בשנת 1951 פרסם משה שמיר את ספרו במו ידיו - פרקי אליק על אחיו אליהו שמיר, מפקד הנוטרים. הספר זכה להצלחה עצומה והפך לרב מכר. הוא הוכנס לתוכנית הלימודים של משרד החינוך, תורגם לאנגלית, ועובד לתסכית ולסרט טלוויזיה.
  • בטקס שנערך במאי 2015 הוצב מטעם המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ובשיתוף עם המועצה המקומית אזור, שלט הסבר ליד שער בטון שהוא השריד האחרון של בית החרושת לקרח, סמוך לאנדרטת השבעה. השלט מספר את סיפור ההתקפה על בית החרושת לקרח שהייתה בתגובה לרצח השבעה ובו מונצח זכרו של לוחם הפלמ"ח רחמים הוורד שנפל בפעולה זו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמות שבעת הנוטרים במרכז האנדרטה לחללי מערכות ישראל במשמר השבעה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת שבעת הנוטרים בבית הספר השבעה