בית דג'אן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית דג'אן (יישוב לשעבר)
بيت دجن
Bait Dajan.jpg
מראה כללי של הכפר לפני 1935
טריטוריה המנדט הבריטיהמנדט הבריטי  המנדט הבריטי
מחוז מחוז לוד
נפה נפת יפו
שפה רשמית ערבית
תאריך ייסוד המאה ה-16
שטח 17,327 דונם עות'מאני (1945)
סיבת נטישה מבצע חמץ
תאריך נטישה 25 באפריל 1948
יישובים יורשים בית דגן, משמר השבעה, גנות, חמד ומספר שכונות של ראשון לציון
דת מוסלמים
אוכלוסייה
 ‑ ביישוב לשעבר 3,480 (1945)
קואורדינטות 32°00′13″N 34°49′45″E / 32.00350833°N 34.82926111°E / 32.00350833; 34.82926111 קואורדינטות: 32°00′13″N 34°49′45″E / 32.00350833°N 34.82926111°E / 32.00350833; 34.82926111 
אזור זמן UTC +2
(למפת גוש דן רגילה)
Tel-aviv area.svg
 
בית דג'אן
בית דג'אן
מראה כללי של האתר בו שכן מרכז הכפר, 3/10

בית דג'אןערבית: بيت دجن) היה כפר ערבי כ-9 קילומטרים דרומית-מזרחית ליפו, בסמוך לכביש מראשון לציון ליהודיה (היום כביש 412) וגם בסמוך לדרך ההיסטורית בין יפו לירושלים דרך רמלה (היום כביש 44). הכפר היה שייך לנפת יפו המנדטורית, שמו מגיע ככל הנראה משמו של האל הכנעני דגון. במהלך מלחמת העצמאות הכפר נכבש ותושביו ברחו לרמלה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך, ובטקסטים מצריים ואשוריים קדומים, מוזכר היישוב בית דגון, ששמו התגלגל כבית דגאנא בתקופה האשורית וכ-Keparadagon ("כפר דגון") בתקופה הרומית. בתקופה זו התקיים במקום יישוב שומרוני שבו הקים בבא רבא בית כנסת במאה ה-4. הח'ליף האומיי השאם אבן עבד אלמלכ בנה בכפר ארמון, והצלבנים בנו בו מבצר בשם קסאל מַאֵן. במקום נשארו שרידי מבנים עתיקים מערות ובורות.

בשנת 1596, במפקד האוכלוסין שערך השלטון העות'מאני, גרו בכפר 633 איש. במפקד האוכלוסין המנדטורי של 1931, נמנו בבית דג'אן 2,626 מוסלמים, 27 נוצרים ו-11 יהודים שהתגוררו ב-591 בתים..[1] לפי סקר הכפרים 1945 מנתה אוכלוסיית בית דג'אן 3,480 נפשות, מתוכם 130 נוצרים והיתר מוסלמים. בתקופת המנדט הבריטי גדלה אוכלוסיית בית דג'אן ב-127%[2] הכפר היה בעל שטח נרחב של 17,327 דונם, מתוכם היו 1,975 דונם בבעלות יהודית .[3]

בתקופת המרד הערבי הגדול שימש הכפר כמחסה לפורעים שבין שאר פעולותיהם ירו על נוסעים יהודים בכביש.[4] במסגרת הקמת מצודות למשטרה הבריטית בהתאם לתכנונו של סר צ'ארלס טגארט הוקמה בשנים 1941-1940 מצודת משטרה בצומת שמדרום לכפר שבו הצטלבו הדרכים הראשיות מיפו לרמלה ומיהודייה לראשון-לציון.

ב-1927 פרסמה רשות העתיקות דו"ח לפיו במרכז הכפר עמד מסגד שכונה ג'אמע עבד אלע'ר. תחת המסגד הייתה קריפטה שהובילה לתא תת-קרקעי שהכיל קבר קדוש.[5]

ממערב לכפר ומצפון לצומת הראשי הוקמה ב-1944 בלב הפרדסים מטוויית 'גולדן ספינדל' על ידי חברת 'האחים אבו לבן', שמנהלה היה אחמד אבו לבן מוסלמי תושב יפו, שהיה חבר במועצת עיריית יפו וחבר הוועדה הלאומית שלה. במטווייה ייצרו בדים באמצעות מכונות חדישות יחסית. חומרי הגלם והעובדים המקצועיים הובאו מסוריה. בתחילת מלחמת העצמאות פינו בעלי החברה חלק ממכונות הייצור וציוד יקר ערך של המטווייה לשכם, והמפעל שבק חיים. במבני המטווייה התמקמה מחלקה של אנשי כנופיות ערביות, שהיו תחת פיקודו של חסן סלאמה, מפקד הכנופיות הערביות במחוז לוד.

במלחמת העצמאות הותקפו מספר פעמים מכוניות של יהודים שנסעו סמוך לכפר ביריות ובמוקשים.[6]

בית הקרן הקיימת על יד בית דגן היה בית מבודד בשטח הערבי ושימש כחלק ממערך אבטחת הדרך לירושלים. בבית שהו נוטרים יהודים והוא היה נתון להתקפות מתמידות מצד הכפר בית דג'ן הסמוך. בדצמבר 1947 התמקם בו כוח פלמ"ח בתחילת ינואר פוצץ אחד מחדרי הבית ולוחם אחד נהרג.[7] באמצע פברואר 1948 הוחלף כוח הפלמ"ח במחלקה מגדוד 51 של חטיבת גבעתי. הבית בן שלוש הקומות הפך למשלט קדמי. ערביי הסביבה תקפו את הבית כמה פעמים ואף הצליחו ב-19 בפברואר להחריבו באמצעות מכונית תופת, אך המגינים הצליחו להדוף בגבורה ובעקשנות את כל ההתקפות, אף על פי שהיו נצורים במקום לסירוגין במשך כשישה שבועות עד תום מבצע חמץ[8] בתחילת מרץ נפגע יהודי נוסף בבית מזריקת רימון.[9] ניסיונות נוספים לכיבוש המקום נעשו במחצית השנייה של חודש מרץ.

בחודשים ינואר ופברואר פוצצו אנשי ההגנה כמה בתים בכפר ששימשו מרכז לכנופיות וכעמדות ירי לעבר הכביש.[10]

בתחילת מרץ 1948 הגיעו לכפר לוחמים עיראקים. בסוף אפריל 1948 עברו תושבי בית דג'ן בחסות המשטרה הבריטית לרמלה. בריחתם הושלמה ב-1 במאי.[11][12]

ב-25 במאי 1948 במסגרת מבצע חמץ נכבש הכפר על ידי חטיבת אלכסנדרוני על-מנת למנוע הפרעות בדרך לירושלים. בזמן ההפוגה הראשונה נהרסו בתי הכפר שהיה קרוב לחזית במטרה למנוע חזרת התושבים והשתלטות האויב.[11] ביוני אותה שנה סיכם בן-גוריון לעצמו כי הבתים נהרסו, ככל הנראה על סמך דיווח של יוסף ויץ, אולם בספטמבר מצאו את הכפר מתאים ליישוב של עולים יהודים.[13] כמה מבתי הכפר עוד עומדים על תלם; חלקם נטושים, חלקם מיושבים, וחלקים בשימוש כבנייני משרדים ומחסנים.

על אדמות הכפר הוקמו היישובים בית דגן, משמר השבעה, גנות, חמד וכן מספר שכונות של ראשון לציון. באוקטובר 1948 הוקמה במטווייה הנטושה סדנת תחבורה 14 שהייתה כפופה לשירות התחבורה. בינואר 1949 הפכה לבית מלאכה בסיסי 684 ולימים שלוחה של מרכז שיקום ואחזקה (מש"א) 7100 בתל השומר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה גבעתי, בידיהם חושלה הפלדה - סיפורו של מרכז השיקום ואחזקה 7100 1948 - 1996, הוצאת משרד הביטחון, 1997
  • גד קרויזר, הטיגארטים - הקמת מצודות המשטרה הבריטית בארץ ישראל 1943-1938, ספריית יהודה דקל והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, ישראל, 2011

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית דג'אן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Index of /15/items/CensusOfPalestine1931.PopulationOfVillagesTownsAndAdministrativeAreas/
  2. ^ הגאוגרף פרופסור משה ברוור, במחקרו, "הגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל" (מרחבים 2, קובץ מרחבים בגאוגרפיה של ארץ ישראל והמזרח התיכון, 1975, 72-81) שעסק בהגירה של פועלים ממצרים בתקופת המנדט הבריטי והשתקעותם בעיקר במישור החוף, הגיע למסקנה שלפחות שליש מהגידול במספר הערבים תושבי מישור החוף בתקופת המנדט מקורו בהגירה ממצרים. כמו כן הגיע ברוור למסקנה שגידול האוכלוסין בכפרים של אזור החוף לא נבע מריבוי טבעי ו/או כתוצאה מהגירה פנימית של ערבים שעזבו את כפריהם בגליל ובשומרון והשתקעו באזור החוף היכן שאפשרויות התעסוקה היו טובות יותר. בין השנים 1922- 1944 גדלה אוכלוסיית אזור החוף כתוצאה מההגירה המצרית, ואוכלוסיית בית דג'ן גדלה ב-127%
  3. ^ Sami Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970 דפים סרוקים באתר פלסטין רממברד
  4. ^ התנקשות נתעבת ב-2 פועלים יהודיים בנחלת-יהודה, דבר, 3 ביוני 1936
    שלב אחרי שלב מתגלים תעלולי המרצחים, דבר, 8 בפברואר 1940
  5. ^ IAA (PAM), archives: "Beit Dajan", ATQ/722; Sharon, 1997, vol. II p. 90
  6. ^ נפצעו, דבר, 12 בינואר 1948
    יריות אל אמבולנס ליד יאזור-בית דגון, דבר, 13 בינואר 1948
    מכונית משורינת נוקשה ליד בית-דגון, דבר, 30 בינואר 1948
  7. ^ איש-הגנה נהרג בבית-דגון, דבר, 6 בינואר 1948
  8. ^ אנשי המגן פרקו, דבר, 20 בפברואר 1948
  9. ^ נפצע מרימון בבית הקה"ק ליד בית-דגון, דבר, 2 במרץ 1948
  10. ^ פוצצה אכסניה של כנופיה בבית-דגון, דבר, 9 בינואר 1948
    ההגנה מכה בבסיסי הפורעים בדרום ובצפון, דבר, 20 בינואר 1948
    ההגנה מכה בקני הכנופיות, דבר, 27 בפברואר 1948
  11. ^ 11.0 11.1 יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, תשס"ד 2004, עמ' 108, 163, 176 ו-291
  12. ^ מנוסת בהלה של הערבים באזור יפו נמשכת, דבר, 2 במאי 1948
  13. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 190, 222 ו-261.