מבצע חמץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מבצע חמץ הוא שמו של המבצע לכיבוש סביבתה של יפו במלחמת העצמאות על ידי חטיבות 'ההגנה': אלכסנדרוני, גבעתי וקרייתי. במבצע זה נכבשו כפרים ועיירות ערביות בסביבת יפו במטרה לבודד את העיר ולגרום לנפילתה. היישובים שנכבשו במבצע כללו את סלמה, סאקיה, כפר עאנה, יאזור, המחנה בתל ליטוינסקי ועוד. המבצע החל ב-28 באפריל 1948, מעט לאחר התקפת האצ"ל על יפו, אשר הביאה להקדמת המבצע. המבצע הוביל להסרת האיום הערבי על דרום תל אביב. יפו עצמה לא נכבשה במבצע, אך המבצע הצליח ליצור את התנאים לנפילתה. במהלך המבצע התגברה בריחה המונית של ערבים מיפו וסביבתה, והדבר הביא לבסוף לכניעת העיר ב-13 במאי. מקור שמו של המבצע היא סמיכותו בזמן לפסח תש"ח.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תושבים בת"א מתחבאים מצלפים ערבים 25.2.1948
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – יפו, תל אביב במלחמת העצמאות

יפו, בה חיו לפני המלחמה כ־90,000 תושבים ערבים, הייתה העיר הערבית הגדולה בישראל, ולה גבול ארוך למדי עם תל אביב וערים נוספות. עם פרוץ החלק הראשון של מלחמת העצמאות, יום אחרי כ"ט בנובמבר, הותקפו שכונותיה ושכנותיה הדרומיות של תל אביב, רמת גן, בת ים, מקווה ישראל, ושכונות מולדת וגרין שבפאתי חולון בירי צלפים, מקלעים ומרגמות מעמדות של ערבים ביפו ובנותיה. ירי זה קטל במהלך 5 החודשים שעברו עד למבצע, עשרות יהודים ופצע מאות. הירי הצליח גם לשתק חלקים ניכרים מדרום תל אביב. אלפי פליטים יהודים, שנאלצו לנטוש את בתיהם, שוכנו במוסדות ציבוריים ובבתי-ספר. נוסף לנזקים אלה, נוכחות הכוחות הערבים והמתקפות ריתקו כוחות רבים של ההגנה והפלמ"ח שנדרשו לשם הגנת תל אביב והישובים הסמוכים.[1]

ב-8 בדצמבר התקיפו, כ-400 לוחמים ערביים, שיצאו מסלמה, בפיקודו של חסן סלאמה את שכונת התקווה. עד ינואר 1948, היוו הכפרים הערביים אשר ממזרח ליפו, אל ח'ירייה, סקיה, יהודייה, יאזור וסלמה איום על התחבורה היהודית מתל אביב לחולון ומשם לירושלים ולמושבות הדרום בואכה נגב. התחבורה שבה והותקפה מאבו כביר וא-ריש.[2] עקב כך הוסטה בינואר 48 התחבורה לנתיב חדש - דרך הביטחון, בשולי השכונות הדרומיות של תל אביב (כיום דרך בן-צבי). דרך זו שימשה את תחבורת היישוב היהודי עד כיבוש האזור במבצע חמץ.

יפו לא יועדה להיות חלק מהמדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה, אלא מובלעת ערבית ונמל לשימוש המדינה הערבית. השיקול המדיני היה שלא לתקוף אזורים שנכללו במדינה הערבית המיועדת לפני סיום המנדט הבריטי. בנוסף, שהה ביפו כוח בריטי, אשר לא ידוע היה איך ינהג במקרה של התקפה יהודית. כוח זה גם שמר על דרך יפו-רמלה (כיום כביש 44, בקירוב) פתוחה, דבר שמנע ניתוק מוחלט של יפו. לכך נוסף השיקול הצבאי שלא לתקוף את יפו חזיתית. במקום זאת הוחלט לכבוש את כל הכפרים הערביים המקיפים את יפו, המשמשים גשר וקשר לאזורים ערביים אחרים בארץ, בהתאם לתוכנית ד'. ההנחה הייתה שמצבה הגאוגרפי של העיר יחייבה להיכנע עם צאת הבריטים, לאחר שתמצא מכותרת, בשכנות לתל אביב הגדולה והמפותחת ממנה. זו הייתה מטרת מבצע 'חמץ', אשר קיבל את שמו עם התקרב חג הפסח תש"ח. ואכן, כחיזוק לאותה הנחה, כבר בחודשי המלחמה הראשונים החלה נטישה של תושבי יפו.

תכנון המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת מבצע חמץ
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוכנית ד'

המצע למבצע "חמץ" הוצא על ידי המטכ"ל ב-22 באפריל, כחלק מתוכנית ד', שהתאפיינה בתפישה התקפית. במקור תוכנית ד' תוכננה להיפתח לאחר יציאת הבריטים ואולם ביצועה הוקדם. במסגרת תוכנית ד' החלו כוחות ה"הגנה", במחצית השנייה של אפריל, בסדרת קרבות להשתלטות על הערים המעורבות. בין 18 ו-19 באפריל נכבשה טבריה, בין 21 ו-23 באפריל נכבשה חיפה, ובין 20 ו-30 באפריל נערכו הקרבות בירושלים במסגרת מבצע יבוסי.[3]

לאור ניסיון הקרבות הללו הוחלט בדרג המדיני והצבאי, כי גם במרחב תל אביב יש לערוך מבצע השתלטות על השטח. לנוכח התערבות כוחות צבא בריטיים מול כוחות ה"הגנה" בקרבות שיח' ג'ראח וברדאר (באזור ירושלים), הוחלט לבחור פעולה שלא תביא להתנגשות ישירה עם הצבא הבריטי, ולהימנע מהתקפה חזיתית על יפו.[3]

מטרת המבצע הייתה "להקיף ולנתק לגמרי" את יפו מעורפה, בגוש רמלה-לוד, באמצעות השתלטות על שני הצירים המוליכים מיפו ותל אביב מזרחה:[3]

  • ציר צפוני - יפו- כפר שלם - שדה התעופה -והעיר לוד - על ידי כיבוש מחנה תל ליטוינסקי (תל-השומר), אלחייריה (מסובים), העיירה סלמה (כפר-שלם), סקיה (אור-יהודה), כפר עאנה (נווה-מונוסון), ויהודיה (יהוד, שם שכנה מפקדתו של חסן מלאמה).
  • ציר דרומי - יפו - אזור - בית דגן והמשך לכיוון רמלה - על ידי כיבוש העיירה יאזור והכפר בית דג'ן.

ההנחה של פיקוד ה"הגנה" הייתה, כי ניתוק יפו מהעורף הערבי והטלת מצור עליה יביאו לנפילתה ללא קרב, לאחר הפינוי הבריטי, וכי אין טעם להסתבך בלחימה קשה בשטח בנוי, או בקרב עם הבריטים, כאשר קיימת חלופה טובה יותר. שיקולים אלה קבעו את העקרונות למבצע "חמץ" - טיהור השטח מכוחות אויב ב"גישה עקיפה", באמצעות כיבוש יעדים משניים, שבהם אין לבריטים עניין, שיביאו לכיתור ונפילת היעד העיקרי - יפו.[3]

מטרה נוספות של המבצע, באמצעות כיבוש אותם יישובים, היו חיזוק הקשר בין צפון הארץ לדרומה, שכן כפרים אלה, אם כי לא ניתקו את הדרך, יצרו צוואר בקבוק מבחינה זו. פקודות המבצע כללו דרישה ל"טיהור השטח", והורו כי "תושבים אזרחיים של מקומות שנכבשו יורשו לעזוב את המקום אחרי שייערך אצלם חיפוש אחרי נשק", "יש להימנע מפגיעות בנשים וילדים ככל האפשר" וכי אין לבצע ביזה.[4]

מאחר שהמבצע נערך בתחומיהן של שלוש מחטיבות ה"הגנה" ("אלכסנדרוני", "גבעתי" ו"קרייתי"), נקבע פיקוד אחיד בראשות מפקד חטיבת "אלכסנדרוני" דן אבן (אפשטיין).

מטה "חמץ" תכנן את כיתור יפו בשני שלבים:

  • בשלב ראשון תכבוש חטיבת "אלכסנדרוני" את השטחים הבאים: מחנה תל-ליטווינסקי והכפרים סאקיה וח'יריה, תוך ביצוע פעולת הסחה נגד ראש-העין. חטיבת "קרייתי" תטריד את סלמה ואת השכונות הצפון-מזרחיות של יפו (אבו כביר, גבעת בית המטבחיים שמדרום-מערב לה, וכביש יפו-רמלה בקטע המערבי שלו), והשכונה הדרומית (ג'באליה), ותתבסס בשטחים שייכבשו במרחבה. חטיבת "גבעתי" תכבוש את תל אלריש וסכנת-דרוויש ותפשוט על מטה הכוח הערבי ביפו (בית "ביבי" בצומת שדרות המלך ג'ורג' והכביש לג'באליה). בו בזמן המשיך האצ"ל בפעילות שלו בצפון יפו (מנשיה) והטריד את מרכזה בירי מרגמות 3 אינץ'.[3]
  • בשלב שני תכבוש חטיבת "אלכסנררוני" את סלמה, חטיבת "קרייתי" תחזיק בשטחים שנכבשו בשלב א' ותתבסס בשטחים שייכבשו במרחבה, וחטיבת "גבעתי" תכבוש את יאזור.[3]

הכוחות המשתתפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצד היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמפקד המבצע התמנה דן אבן, מפקד חטיבת אלכסנדרוני. 18 כוחות משנה משלוש חטיבות - 'אלכסנדרוני', גבעתי וקרייתי - נטלו חלק במבצע, ואלה מנו כ-1,600 חיילים. כן עמדו לרשות כוח 'ההגנה' ששה משוריינים. המבצע החל בלילה שבין 27 ו-28 באפריל.

ימים אחדים קודם המבצע הגיע לידי 'ההגנה' משלוח ראשון של תותחי 20 מ"מ, תותחי נ"מ אשר הוחלט להשתמש בארבעה מהם למטרות קרקעיות במבצע זה. כן כלל הנשק המסייע ארבע מרגמות שלושה אינץ', שלוש מרגמות דווידקה וארבעה מקלעים כבדים.

ההתקפה הסופית של האצ"ל על מנשייה שביפו סייעה לכוחות 'ההגנה' בריתוק והסחת כוחות ערביים מן היעדים שנקבעו.

הצד הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסאקיה ובח'יריה היו כמה עשרות לוחמים מקומיים. בנוסף, כ-30 לוחמים מן החוץ תגברו את ח'יריה. גם בסלאמה וביאזור שהו כמה עשרות לוחמים מקומיים, ולאלה נוספו כ-50 לוחמים מן החוץ. תל א-ריש, אשר חלש על מבואותיה המזרחיים של חולון, היה מבוצר היטב, והוחזק על ידי מספר כיתות של לוחמים ערבים. אלה צוידו, בין היתר, במספר מקלעים ובמרגמות שני אינץ'. מספרם הכולל של הלוחמים הערבים ביפו ובסביבתה עמד על כמה מאות, ובתוכם גדוד של צבא ההצלה בפיקודו של מישל עיסא, ובו כ-300 לוחמים, אשר ממש לפני המבצע, הסתננו אל יפו, ולרשותם שלושה משוריינים ושני תותחי 75 מ"מ. אלה האחרונים הוצבו ביאזור והפגיזו את דרום תל אביב, תוך שהם גורמים למספר אבדות. עם בואו, עיסא נטל את הפיקוד על יפו וסביבתה. המפקד אותו החליף, נאג'ם אל-דין, סירב לקבל את מרותו, ועזב את יפו עם מספר דומה של לוחמים.

אירועים לפני המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש מחנה תל ליטוינסקי (תל השומר) על ידי חטיבת אלכסנדרוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחנה הצבאי הבריטי בתל ליטוינסקי היווה נקודת מפתח חיונית. המחנה שלט על דרך לוד שעברה מדרום לו וחיברה את יפו-סלמה-חיריה-כפר ענא ויהודיה, ושימשה עורק תחבורה חיוני לכפרים הערביים ששכנו לאורכו. המחנה היה סמוך ליישובים היהודיים באזור: רמת גן, בני ברק, כפר אז"ר וקיבוץ אפעל. היה חשש כי העברת המחנה הבריטי לידי הערבים, עלולה הייתה להוות איום ממשי על כל יישובי גוש דן. עם התקרב מועד הפינוי הבריטי מהארץ, החלו הערבים להכניס למחנה מספר רב של חמושים במסווה של עובדים. הללו היו מתושבי הסביבה וכן אנשיו המאומנים של חסן סלמה מפקד הכוחות הערבים במחוז לוד. הדבר בוצע בהעלמת עין של הבריטים.[5]

התנהגות זו של הבריטים עוררה את דאגת פיקוד חטיבת אלכסנדרוני, כי הבריטים ימסרו את המחנה לערבים והתברר כי זו אכן כוונתם. בעקבות כך יצא אל המחנה סיור של אנשי גדוד 33 של החטיבה, במסווה של עובדי חברת חשמל כדי לאסוף מודיעין ולהכין תוכנית לכיבושו. ב-15 באפריל 1948, נכנסו כוחות של גדוד 33 בסדר גודל של פלוגה, בפורצם את גדרות המחנה מכיוון כפר אז"ר. בשעת הצהריים התקבלו ידיעות על ריכוזים גדולים של כוחות ערבים שעלולים לבוא לסיוע. פלוגה ב' מגדוד 32, הגיע לסייע לכוח במקום. הקרב, שהתנהל מבית לבית, נמשך כל היום. תגבורת של ערבים שהגיעו למקום נפגעה מאש כוחותינו והתפזרה. המחנה הגדול נכבש, פרט למובלעת צרה בדרום, שנכבשה מאוחר יותר, במבצע "חמץ". במהלך הקרב נהרגו שלושה לוחמים עבריים וכחמישים ערבים.[5]

התקפת האצ"ל על יפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התקפת האצ"ל על יפו

כוחות האצ"ל תקפו ב-25 באפריל את יפו, הכוחות ונתקלו בהתנגדות עזה מצד הערבים שגובתה בעזרה צבאית של כוחות בריטיים. האצ"ל הצליח לכבוש את שכונת מנשייה, אשר הוותה 'אצבע' הבולטת לתוך תל אביב.

לאחר הכיבוש, האצ"ל נדרש על ידי הבריטים לפנות את השכונה, ובמשא ומתן בין האצ"ל לבין 'ההגנה' והבריטים סוכם, כי 'ההגנה' תכנס לשכונה, הבריטים יקבלו את יפו תחת חסותם, והם יפרידו בין היהודים לערבים. בעקבות התקפת האצ"ל, גברה מאד הנטישה של תושבי יפו והכפרים, אשר נמשכה עד ל-13 במאי 1948.

מהלך המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שעת ה-"ש", שנקבעה ל-27 באפריל בשעה 22:00, נדחתה בגלל עיכוב בפינוי שדה המוקשים בדרום מחנה תל ליטוינסקי. לבסוף נקבעה זו לשעה 00:45 לאחר חצות, אור ל-28 באפריל.

חטיבת 'קרייתי'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל 28/27 באפריל החלה 'קרייתי' בפעולות הטרדה של העיירה סלאמה, ג'באליה (כיום גבעת עלייה), אבו כביר וגבעת בית המטבחיים שביפו. בהמשך החטיבה סייעה בכיבוש סלאמה.

חטיבת 'אלכסנדרוני' וכיבוש אל-ח'ירייה סלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור קרב הכיבוש של מחנה תל השומר במלחמת העצמאות, באנדרטת חטיבת אלכסנדרוני, בית החולים תל-השומר

חטיבת אלכסנדרוני הייתה הזרוע הצפונית של המלקחיים שנועדו לכתר את יפו, ומשימתה בשלב הראשון הייתה לנתק את הכביש סלמה-יהודיה על ידי כיבוש הכפרים חיריה וסקיה (אור יהודה של היום). לאחר השלמת כיבוש החלק הדרומי של מחנה תל ליטוינסקי שחלקו הצפוני נכבש כבר ב-14 באפריל 1948. משימותיה של חטיבת אלכסנדרוני הוכתרו בהצלחה, והתקפות הנגד הערביות מכיוון סלמה ויהודייה נהדפו.

ב-25 באפריל כבשו חיילי אלכסנדרוני את הכפרים עאנה (בן כ-3000 תושבים) וסאקיה (1000 תושבים).

ב-28 באפריל כבש גדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני את הכפר אל-ח'ירייה. לפי ההיסטוריון בני מוריס, הכפר נכבש ללא קרב, ותושביו "החלו לנוס בבהלה ברגע שטורי ההגנה קרבו או שמטחי האש שלה פגעו בכפרים". עוד כותב מוריס כי בהתקפה נהרגו ארבעה גברים ושלוש נשים מתושבי אל-חירייה, וכי שני גברים נוספים הוצאו להורג מיד לאחר הכיבוש באשמת הריגת איש "הגנה". אנשי הכפר נלקחו כולם כשבויים, ובהמשך שוחררו הנשים והילדים מתחת לגיל 11. לפי מוריס פנו תושבי הכפר לכוחות ההגנה בבקשה לחזור לביתם תוך נכונות "לקבל על עצמם את מרות השלטון היהודי", אך כפי הנראה בקשתם נדחתה.

סלמה היה היישוב הערבי הגדול ביותר שנכבש במבצע, כאשר במקור התגוררו בו מעל 6,730 תושבים. כבר בדצמבר 1947 ביצעו כוחות של חטיבת גבעתי והפלמ"ח תקיפה כושלת על סלמה שכונתה "מבצע יהושע". בחודשים שלאחר מכן בוצעו תקיפות נוספות של "ההגנה" על סלמה, כמו למשל מבצע נזלת. במשך תקופה זו המשיכו ערביי סלמה לירות לעבר שכונות יהודיות.[6] באפריל 1948 נערכו שתי התקפות נוספות של "ההגנה" על סלמה, שבעקבותיהן התגבר זרם התושבים הנמלטים מהעיירה. ב-28 באפריל החלה חטיבת "קרייתי" של ההגנה להטריד את סלמה מכיוון מערב. בעקבות פעילות "ההגנה" נמלטו תושבי הכפר ומגיניו לעבר יפו.

בליל 29 באפריל תקפו יחידות של חטיבת אלכסנדרוני את העיירה משני כיוונים שונים - כוח אחד נע מכיוון אל-ח'ירייה מערבה וכוח נוסף יצא מכיוון שכונת התקווה מזרחה, הכוחות התוקפים מצאו את סלמה ריקה מבני אדם וכבשו אותה.[7]

יחידת המורכבת מסיירים ומחבלנים פשטה על הגשר שעל נחל איילון, פוצצה אותו וכך נותקה יפו מכיוון מזרח.

חמישה לוחמי חטיבת אלכסנדרוני נפלו במבצע, ועוד כמה נפצעו. לערבים אבדו כ-50 לוחמים שנהרגו, ובח'יריה נהרגו גם שבעה אזרחים. 20 ערבים נפלו בשבי.

חטיבת 'גבעתי' בקרב תל א-ריש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפילבוקס בתל גיבורים (תל א ריש)

בלילה, אור ליום ה-28 באפריל, תקף כוח מקובץ מגדוד 52 של חטיבת גבעתי, בפיקודו של יעקב פרי (פרולוב), את תל א-ריש. שממנו ירו הערבים על חולון. הערבים ניצלו את יתרון הגובה של תל א-ריש, שחלש על סביבותיו מרום 44 מטרים, והציבו עליו שני מקלעים כבדים מדגם שפנדאו. בנוסף, בראש התל הייתה עמדת פילבוקס מבוצרת. מטרת תקיפת המקום הייתה לפוצץ את הפילבוקס. [1]

היציאה של הכוח ממקווה ישראל התעכבה כיוון שלא הוכנה מראש פרצה בגדר לשם כך. ההודעה על האיחור ביציאה לא הגיעה לתותחנים. אלה פתחו באש בשעה המקורית, וכך אבד יתרון ההפתעה. ההתקפה החלה בשעה 02:00 והתל נכבש במהרה ללא התנגדות ממשית. כוח חסימה שנועד למנוע הגעת תגבורות ערביות, לא מנע מן הערבים להתרכז לצורך התקפה. אלה, לוחמים מצבא ההצלה, רוב גדודו של עיסא, התקדמו בשני צירים בחיפוי משוריין, והחלו מיד בהתקפת נגד חזקה על הכוחות שלא התבצרו כיאות. המגינים הופתעו, עד מהרה המפקדים איבדו שליטה על כוחותיהם, ושני משוריינים שנשלחו לעזרה, קצרה ידם להושיע. הפקודה לא הגיעה, כנראה, עד לאנשי העמדה הקדמית ואנשיה נהרגו בקרב. [2] כוח גבעתי נאלץ לסגת לכיוון מקוה ישראל באבידות כבדות - 36 הרוגים, מתוכם שבעה נעדרים, וכ-100 פצועים.[8] לכוחות הערבים היו בקרב 30 הרוגים ו-62 פצועים.

כיבוש יאזור בידי לוחמי 'גבעתי'[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבר שייח' אל-קטנאן

העיירה יאזור השתרעה על פני שטח של 11,800 דונם ואוכלוסיית המקום לפני המלחמה עמדה על כ-4,000 תושבים. החל מדצמבר 1947 היו תקריות שונות במקום, תושבי העיירה ירו על כלי רכב יהודים שחלפו במקום ואילו כוחות אצ"ל והגנה תקפו אותה. ב-14 בפברואר תקפו כוחות גבעתי ביאזור במסגרת פעולת יאזור במבצע יונה (ע"ש יונה רסין) ופוצצו מספר מבנים. ב-20 בפברואר תקפו כוחות ה"הגנה" והפלמ"ח את מפקדת אנשי חסן סלאמה ביאזור.

במהלך מבצע חמץ, ב-30 באפריל 1948 נכנס ליאזור כוח של חטיבת גבעתי וכבש אותה ללא התנגדות ממשית .[7] הבריטים לא השלימו עם תפיסת יאזור על ידי היהודים מחשש לפגיעה בתנועה ליפו. הם הגישו אולטימטום לנסיגת כוחות גבעתי מיאזור ואיימו בהפגזה. לבסוף הוסכם שהכוחות ישארו ביאזור ורק שורת הבתים לאורך הכביש תשאר באחריות בריטית.[9] כך היה עד לפנוי הבריטים מארץ ישראל, עם זאת מוכתר הכפר ביקש להתיר לפועלים חקלאיים לחזור לכפר ולעבד את האדמה.[10] עם כיבוש המקום נטשו התושבים את יאזור ורובם ברחו למחנה הפליטים ברפיח.[11]

צעדים אלה גרמו לכך שלמרות הכישלון בתל א-ריש, בכל זאת הודק המצור על יפו גם בגזרת 'גבעתי'.

תוצאות המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטה המבצע פורק ב-30 באפריל. עם הפירוק, חטיבות 'גבעתי' ו'אלכסנדרוני' חזרו לגזרתן, ואילו 'קרייתי' נותרה במרחב תל אביב.

המבצע הביא להסרת האיומים המידיים על תל אביב. כוחות 'ההגנה' בתל אביב, אשר השתחררו מעול ההגנה על עירם וסביבתה, יכולים היו להתפנות למשימות בחלקי הארץ השונים, ולכך נודעו השלכות אסטרטגיות מרחיקות לכת.

השפעה חשובה נוספת הייתה הידוק המצור על יפו ויצירת התנאים לנפילתה. כמו כן גרם המבצע למנוסה של עשרות אלפי ערבים מיפו והכפרים שהקיפו אותה.

מצור על יפו, בריחת תושבים וכניעת העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההנחת המבצע הייתה שכיתור יפו יביא לכניעת תושביה מבלי שיגרור התנגשות עם הכוחות הבריטיים והנחה זו התממשה. ב-30 באפריל הוכרע הקרב ומפקד "צבא ההצלה" בעיר נמלט ממנה בדרך הים. רוב מוחלט של תושבי העיר הערבים נמלטו ממנה.

המבצע הוביל לבריחת רוב התושבים הערבים של יפו. כדי למנוע את עזיבת התושבים, הטילה "הועדה הלאומית הערבית" ביפו מס מיוחד על היוצאים. לאחר שהעזיבה לא קטנה, איימה המליציה העירונית בהחרמת רכוש העוזבים ואף בעונש מוות.[12] למרות זאת רוב תושבי העיר נמלטו דרך הנמל והפליגו בעיקר לביירות ולעזה. מאוכלוסייה של כ-70,000 אלף ערבים לפני המלחמה נשארו בעיר כ-4,000 ערבים בלבד, 1400 מהם גברים, מכל שכבות החברה.[13][14]

ב-13 במאי, יום לפני הכרזת העצמאות, חתמו מנהיגי יפו על הסכם כניעה.[15]

פתיחת הדרך העיקרית לישובי הדרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 במאי, לאחר קרב קצר, נכבשה משטרת בית דג'ן; צומת זה נחשב כחיוני, ותפיסתו אפשר פתיחה מחודשת של דרך המלך בין תל אביב ליישובי הדרום.[16]

בריחת ערבים מיישובים נוספים בעקבות המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלפי תושבים אחרים עזבו את הכפרים והעיירות שהקיפו את יפו. חלק מהישובים נהרסו וחלקם יושבו בהמשך על ידי עולים יהודים.

התקדמות ההגנה וכיבוש סלמה ויאזור גרמה לנטישת כפרים נוספים באזור.

עם נפילת יאזור נטשו הערבים גם את בית דג'אן, בו התגוררו לפני המלחמה כ-3,000 תושבים. בסוף אפריל 1948 עברו אלה, בחסות המשטרה הבריטית, לרמלה, ונטישתם הושלמה ב-1 במאי.[17][18] הכפר נכבש ב-14–15 במאי 1948 על ידי חטיבת 'קרייתי'. על אדמות הכפר הוקמו בהמשך היישובים בית דגן, משמר השבעה, גנות, חמד וכן מספר שכונות של ראשון לציון.

בדיווח מ-30 באפריל נמסר כי תושבי יהודייה, כפר גדול בן כ-5,600 תושבים, עזבו את הכפר.[19][20] הכפר נכבש מאוחר יותר במבצע דני ב-10 ביולי 1948. על חורבות הכפר הוקמה העיר יהוד, ואדמותיו סופחו גם ליישובים סביון, מגשימים, גני תקוה וגני יהודה.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כיבוש יפו, אנציקלופדיה יהודית, דעת- לימודי יהדות ורוח, מכללת הרצוג- גוש עציון
  2. ^ 3 ערבים נהרגו בתל א-ריש, דבר, 23 בדצמבר 1947
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 פתיחת מבצע "חמץ" של ה"הגנה", מוזיאון האצ"ל בתש"ח
  4. ^ בני מוריס 1948, עמוד 175
  5. ^ 5.0 5.1 כיבוש מחנה תל ליטוינסקי (תל השומר), אתרה של חטיבת אלכסנדרוני
  6. ^ ההגנה התקיפה מרכזי פורעים בסלמה, דבר, 2 בינואר 1948
    גוש דן עומד איתן במערכת היישוב, דבר, 19 בינואר 1948
  7. ^ 7.0 7.1 סלמה ויעזור נכבשו, דבר, 2 במאי 1948
  8. ^ בקיץ 2007 הושלם הליך זיהויים של חמישה משבעת הנעדרים
  9. ^ בלחץ הצבא פונה חלק מיאזור, דבר, 4 במאי 1948
  10. ^ מוכתר יאזור מבקש מה"ההגנה" רשות להביא לכפר" פועלים חקלאיים, המשקיף, 9 במאי 1948
  11. ^ מנחם תלמי, פגישה עם מכרים וותיקים - עם תושבי יאזור ויפו במחנות הפליטים ברצועה, מעריב, 30 בנובמבר 1956
  12. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 146
  13. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, תשס"ד 2004, עמ' 404
  14. ^ במוזיאון האצ"ל מעריכים את האוכלוסייה המקורית של העיר ב-90 אלף תושבים
  15. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948 הוצאת דביר, עמ' 104, 2004.
  16. ^ מבצע 'חמץ' וכיבוש יפו - 28 עד 30 באפריל 1948, אתר ארגון ההגנה
  17. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, תשס"ד 2004, עמ' 108, 163, 176 ו-291
  18. ^ מנוסת בהלה של הערבים באזור יפו נמשכת, דבר, 2 במאי 1948
  19. ^ מנוסת הבהלה של הערבים מאזור יפו נמשכת, דבר, 2 במאי 1948
  20. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949 (באנגלית), עמ' 217. ניתן לצפייה בגוגל ספרים: http://books.google.co.il/books?id=uM_kFX6edX8C&printsec=frontcover&dq=benny+morris&q=&hl=en#v=onepage&q=benny%20morris&f=false
  21. ^ בקיץ 2007 הושלם הליך זיהויים של חמישה משבעת מהנעדרים