קרב עומק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נגמ"שי BTR-60 וBMP-3 שונים של צבא ברית המועצות באפגניסטן. הנגמ"שים מהווים מרכיב חשוב בהנעה מהירה של כוחות רגליים כחלק מדוקטרינת קרב העומק.

קרב עומקרוסית: глубокая операция) היא תאוריה צבאית ותורת לחימה אשר פותחה בברית המועצות בין מלחמות העולם.

תאוריה זו פותחה כאסטרטגיה צבאית לאומית, אשר משלבת בתוכה את כל הדרגים לניהול מערכה צבאית, בגיבושה הסובייטים היו הראשונים להבדיל את הדרג האופרטיבי מזה הטקטי והאסטרטגי. אסטרטגיית קרב העומק היא בבסיסה התקפית ונשענת על שני מרכיבים עיקריים; הבקעת מערך ההגנה של האויב במספר מאמצי הבקעה תוך שימוש מאסיבי בסיוע אווירי וארטילרי, בשלב השני כוחות עתודה ינועו לניצול ההבקעה תוך ניהול מערכות בעומק האופרטיבי של האויב בהם איגוף, בלימת כוחות העתודה של האויב ושיבוש תשתיות לוגיסטיות, פיקודיות ותקשורתיות.

קרב העומק לא נועד להבקיע את קו האויב במאמץ מרוכז יחיד, אלא במהלך אופרטיבי שבו מספר נקודות הבקעה טקטיות מקבילות לאורך החזית. בשלב הבא מתקיימת מערכה אופרטיבית מאחורי קו ההגנה ובו מספר התנגשויות טקטיות המתבססות על היערכות כוחות האויב ועתודותיו.

התפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאיל טוכאצ'בסקי, מי שנחשב אבי תאוריית קרב העומק.

תאוריית קרב העומק התפתחה כאמור במהלך שנות ה-20 וה-30, היא הושפעה רבות מהלוחמה הסטטית של מלחמת העולם הראשונה (מלחמת חפירות), כמו גם הכשלונות הצבאיים במלחמת רוסיה-יפן ומלחמת רוסיה-פולין. כל אלו הובילו תאורטיקנים צבאיים לדגש על הצורך בתמרון מהיר בשדה הקרב, במטרה להכריע את האויב לפני שהעורף האזרחי יפגע (בעיקר כלכלית) ולבסוף יקרוס. קו מחשבה זה שהוביל את הצמרת הצבאית הגרמנית לאימוץ "מלחמת הבזק", הוביל את הצמרת הצבאית הסובייטית באמצע שנות ה-30 לאימוץ "קרב העומק" שהותאם למבנה המדיני והצבאי של ברית המועצות.

בתקופה זו היו שתי גישות רעיוניות עקריות; גישתו של מיכאיל טוכאצ'בסקי שהעדיפה לחימה אגרסיבית והתקפית כדי להימנע מלוחמה סטטית (מלחמת התשה), מהצד השני אלכסנדר סוושין ראה במלחמת ההתשה מצב בלתי נמנע במלחמות העתיד ולכן גישתו נטתה להתמודדות עם מלחמה סטטית. סוושין היה זה אשר הניח את היסודות לגישת קרב העומק, בכך שהגדיר את המהלך האופרטיבי כמהלך ביניים בין התנגשויות טקטיות, כלומר בין המימד הטקטי לבין זה האסטרטגי. סוושין קרא לניהול מערכה באופן דינאמי המשלך מהלכים טקטים הגנתיים והתקפיים לסרוגין, כאשר הם מאוגדים בתוך מהלכים אופרטיבים המנחים אותם וכל זה תחת מטריית האסטרטגיה לניהול המערכה כולה.

בשנת 1929, טוכאצ'בסקי ביחד עם ולדימיר טריאנדפילוב, לקחו את הבסיס התאורטי שיסד סוושין והפכו אותו לדוקטרינה מסודרת, אך זאת עם העדפה ברורה לפן התקפי ומכריע על פני ניהול מערכה סטטית. דוקטרינה זו הוכנסה בשנת 1933 לתורת הלחימה של הצבא האדום בצורת מדריך המגדיר ומסביר את עקרונות התורה החדשה.

מרכיבי קרב העומק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבקעת המערך הטקטי של האויב[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרשים מהלכי קרב העומק

המרכיב הראשוני של קרב העומק הוא מאמץ הבקעה נרחב של קו ההגנה של האויב.

בשלב זה ישתתפו שני דרגים תוקפים, כאשר הדרג השני משמש עתודה לראשון ומסייע בהבקעת האויב. כוחות אלו יתפרסו אל מול קו ההגנה של האויב באופן הנרחב ביותר האפשרי (במקור התכנון הסובייטי ציין קו הבקעה של 50–70 קילומטרים). באופן טיפוסי, משני צידי הכוחות התוקפים יהיו כוחות שיגנו על עורף ההתקפה, יסייעו לבלבול האויב, ימנעו כיתור של ההתקפה וילחמו כנגד כוחות עתודה של האויב.

כחלק ממאמץ הבקעה, הדוקטרינה מכתיבה שימוש בכל כוחות הסיוע האפשריים, בהם כוחות ארטילריה וסיוע אווירי. באופן אופטימלי, בסיוע לכוחות ההבקעה יוצבו עשרות סוללות ארטילריות להפגזה של עמדות ההגנה של האויב כהכנה להתקפה של כוחות החוד. מצד שני הסיוע האווירי נועד בעיקר לתקיפה של כוחות עתודה בעורף קו האויב, כמו גם לתקיפת מטרות לאורך קו האויב.

תמרון בעומק האופרטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הבקעת קו ההגנה של האויב, השלב הבא הוא ניצול ההצלחה ומערכות בעומק האופרטיבי של האויב.

שלב זה של ההתקפה הוא בעל חשיבות רבה ומייחד את תורת הלחימה הסובייטית על פני דוקטרינות אחרות בתקופה. לאחר ששני הדרגים הראשונים של הכוחות הבקיעו נקודה או מספר נקודות לאורך קו האויב, הדרג השלישי של כוחות העתודה ינצל את ההבקעה וינוע פנימה אל מאחורי קווי האויב. בשלב זה, לאחר הלחימה כנגד המרחב הטקטי של האויב, תתחיל הלחימה כנגד התחום האופרטיבי שלו, במילים אחרות העורף המיידי של כוחות האויב.

השוואה לבליצקריג הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

משום ששתי התאוריות התבססו על הבעיות של המערכה הסטטית של מלחמת העולם הראשונה ושתיהן שמו דגש נרחב על מהלכי תמרון, בנוסף לכך ששתי האסטרטגיות נפגשו זו מול זו בשדות הקרב של החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, ההשוואה וההבחנה ביניהן חשובה.

שתי התאוריות שמות דגש רב על הבקעת מערך ההגנה של האויב, אך הגישה הגרמנית מתמקדת במאמץ כמעט יחיד ועיקרי להבקעה של אזור הנתפס כחלש יותר בקו ההגנה. מצד שני, קרב העומק אינו מתייחס לנקודות חולשה בקו ההגנה אלא במספר מאמצי הבקעה לאורך הקו וניצול אלו אשר מצליחים לפרוץ את קו ההגנה. בשלב שלאחר ההבקעה, שתי התאוריות שונות בתכליתן; לפי הבליצקריג לאחר ההבקעה, המאמץ העיקרי מתקדם קדימה לעומק האסטרטגי או לקו הגנה משני, בעוד שכוחות עתודה ימשיכו באיגוף ושבירה של הכוחות בקו ההגנה שהובקע. מצד שני, קרב העומק מתבסס על לחימה בעומק האופרטיבי של כוחות האויב; איגוף, בלימת כוחות עתודה, הרס תשתיות לוגיסטיות וקשר, כל אלו תורמים לבלבול כוחות האויב בשאיפה לשבירה מלאה של מערכי האויב.

שימושים היסטוריים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]