הטקטיקה והאסטרטגיה האירופית בעת החדשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: נטול מקורות ואמורפי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

העת החדשה שהתחילה במאה ה-17 ונמשכה עד המאה ה-19 התאפיינה בהתקדמות טכנולוגית גדולה, גילוי ארצות רחוקות על ידי האירופאים והתפשטות האירופאים לשאר העולם על ידי כיבוש שטחים וקולוניזציה. המערכת השלטונית באירופה התאפיינה, בדרך כלל, בשלטון מלוכני שהגיע לפעמים לאבסולוטיזם כמו שלטונו של לואי ה-14 בצרפת (אמצע המאה ה-17 עד תחילת המאה ה-18) שטבע את המונח "מדינה זה אני".

הצבאות שאפיינו את אירופה המערבית בתקופה זו הסתמכו על שכירי חרב וגיוס מקומי. צבאות אלה היו בעלי מקצועיות רבה, אך מספר החיילים בצבא היה בדרך כלל לא גדול במיוחד, עם יוצאי דופן אחדים. תפקידי הקצונה היו שמורים בדרך כלל לאצילים. מצב זה השתנה עם המהפכה הצרפתית ובני כל המעמדות קיבלו את האפשרות להגיע לכל דרגת קצונה, אפילו הגבוהה ביותר.

הטקטיקה והאסטרטגיה במאה ה-17[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה אסטרטגית ירשו צבאות המאה ה-17 את ארגון צבאות המאה ה-16. היו אלו לרב צבאות שכירים מקצועיים. בדרך כלל, אך לא תמיד, שכירי החרב באו ממגוון רחב של ארצות, אך היו ארצות שגייסו את אזרחיהן לצבא דוגמת הצבא השוודי. משרות הקצונה נשמרו בדרך כלל לאצילים. השכירים גויסו על ידי אנשים פרטיים שקיבלו דרגה המתאימה לגודל הכח שגייסו. בדרך כלל עיקר נטל הגיוס נפל על הקולונל שגייס יחידה בגודל של רגימנט. הקולונל מינה מפקדי פלוגות (בדרך כלל בדרגת סרן) שהיו אחראיים בפועל על גיוס האנשים.

רובה המוכר בשם מוסקט החליף את הארקבוז בתור כלי הירי האישי המקובל על חיל הרגלים. המוסקט ירה קליע כבד יותר למרחק רב יותר וכושר החדירה שלו היה גבוה יותר. המוסקטים הרבים שבהם חומש חיל הרגלים ביטלו כמעט לחלוטין את התועלת בשריון גוף וכמעט כל זרועות הצבא ויתרו עליו, למעט פרשים כבדים המוכרים בשם קירסירים ומספר יחידות נוספות.

קצב האש האיטי של המוסקט (בדרך כלל כדור אחד לשתי דקות) חייב את צבאות התקופה לשלב גם נושאי חניתות במערך הרגלי על מנת להגן על המוסקטרים מפרשי האויב. הירי התבצע ממרחקים קצרים ביותר שלא עלו בדרך כלל על 100 מטר בגלל הדיוק הנמוך של המוסקט.

בספרד החיילים הרגלים סודרו במבנים דמויי משולש (טרסיו) כשהמוסקטרים ניצבים בדרך כלל באגפי המערך. היחס בין המוסקטרים לנושאי החניתות השתנה כל הזמן לטובת המוסקטרים. כך בתחילת המאה היחס בין שני סוגי החיילים היה בערך חצי חצי, הרי שבסוף מלחמת שלושים השנים (1648) נושאי החניתות היוו לא יותר משליש מחיל הרגלים. החנית נעלמה לחלוטין במאה ה-18 עם המצאת כידון הרובה. בקרב עצמו בגלל הקושי בכיוון מדויק של הרובה, החיילים ירו במטחים לפי פקודה בתקווה שלפחות חלק מהקליעים יפגע באויב. החיילים ירו בשורות וכשהשורה הראשונה ירתה וזזה לסוף המערך על מנת לטעון את הרובים. אחר כך ירתה השורה השנייה וזזה לאחור וכך הלאה. כל זה במטרה לקיים ירי רציף פחות או יותר. בצבא השוודי, השורות של המוסקטרים זזו קדימה במקום אחורה - השורה הראשונה ירתה ואז השורה השנייה האחרונה צעדה קדימה.

גם הפרשים השתמשו בנשק חם ובדרך כלל ירו מטחי אש מאקדחים לפני הסתערות. יתרה מכך, הומצא מערך מיוחד לפרשים המוכר בשם קארקאקול - הפרשים היו מתקרבים בטור עורפי למערך האויב, ומתחילים לירות באקדחיהם כשראש הטור יורה ראשון ואז הטור מתקדם בצורת לולאה וכל רוכב יורה בתורו באויב. הטקטיקה הזאת גרמה לסרבול רב והוציאה את כח ההלם מחיל הפרשים. חלק מהצבאות דוגמת הצבא השוודי אסרו על פרשיהם להשתמש בטקטיקה זו והגבילו מאוד את השימוש בכלי הירי על מנת לשמור על כח ההבקעה של החיל.

הפרשים חולקו לשלושה סוגים עיקריים: כבדים כמו הקיראסירים, קלים ודרגונים. הדרגונים היו, למעשה, חי"ר רכוב בתקופה זו והשתמשו בסוסים שהיו נחותים יותר יחסית לסוסים של סוגי הפרשים האחרים. בעת הצורך היו מסוגלים להלחם רכובים על גבי סוסים, אך בדרך כלל הסתפקו בתפקוד בתור חי"ר רכוב. להגברת כח האש של הפרשים שולבו ביניהם לעיתים קרובות מוסקטרים רגלים.

התותחים היו פרימיטיביים למדי ופוזרו בצורה אחידה לאורך המערך בלי ניסיון לקבץ אותן לסוללות גדולות. תפקידיהם היו דומים לאלה של המקלעים המודרניים - סיוע צמוד לחיל רגלים באש.

הצבאות היו קטנים יחסית ובדרך כלל לא עלו בדרך כלל על 30,000-40,000 איש. מספר התותחים היה נמוך ולא עלה על 20-30 לצבא בגודל הזה.

הטקטיקה והאסטרטגיה במאה ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת למצות את מלוא כח האש החיילים הרגלים סודרו בשורות וירו שורה אחר שורה. התותחים שימשו בתור רובי צייד ענקים ומספרם לא עלה על 50-60 בארמייה. (בערך יחס של תותח אחד לכל 500-1000 חיילים, תלוי במדינה). הצבאות גדלו ולעיתים הגיעו לגודל של 100,000 איש, אם כי בדרך כלל לא עלו על 50,000-60,000.

הפרשים החלו למלא תפקיד משני ונועדו לשבור את האויב המותש מירי החיילים הרגלים והתותחים, מרדף אחרי אויב מובס, אבטחת אגפים וסיור.

האסטרטגיה העיקרית נשארה כמעט ללא שינוי מהמאה הקודמת, כלומר, לנסות ולכבוש את מבצרי האויב ואת עריו המרכזיות אחרי קרב הכרעה. המלחמות התקצרו (לשם השוואה מלחמת שבע השנים או מלחמת העצמאות האמריקאית שנמשכה 5 שנים בפועל). הסיבה לכך הייתה בשיפור יכולת השינוע של הגיסות, הגדלת הצבאות, מה שאפשר להחזיק בשטחים שכבר נכבשו, כך שלא יהיה צורך לכבוש אותם שוב וכו'.

הטקטיקה והאסטרטגיה במחצית הראשונה של המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-19 נפתחה עם מלחמות נפוליאון. אחד המאפיינים העיקריים של המלחמות האלה היה הזמן הקצר יחסית שהן ארכו (בדרך כלל כמה חודשים, לכל היותר שנה או שתיים) והגידול העצום בצבאות. למשל בקרב לייפציג השתתפו מאות אלפי אנשים מכל צד. הצבא הממוצע הגיע לממדים של 100,000 איש בשדה הקרב ובדרך כלל היה בעל 400-500 תותחים. בדרך כלל מספר החיילים הכולל עלה על 200,000 במדינה ממוצעת. במדינות מיליטריסטיות כמו צרפת הגיע לשיא של 800,000 ב-1811. הדבר הושג בעקבות הנהגת גיוס חובה כללי. תחילה בצרפת ולאחר מכן בכל ארצות אירופה.

ריבוי התותחים הביא לשינויים בטקטיקה - לא עוד שורות של חי"ר היורות זו על זו שעות על גבי שעות בלי להשיג הכרעה, אלא שימוש בתותחים לצורך ריכוך האויב. התקפות החי"ר הפכו מאורגנות יותר ובדרך כלל החלטיות מאוד. לאחר מלחמות נפוליאון מעמדו של חיל הפרשים ירד ובאמצע המאה ה-19 הם לא השתתפו בקרבות בתור חיל עצמאי, אלא שימשו בתפקידי אבטחה וסיור בלבד.

האסטרטגיה גם כן עברה שינוי עצום. במקום למשוך את המלחמה, נוהל מסע מלחמה זריז (לעיתים של כמה שבועות בלבד) במטרה לנתק את האויב ממקורות ההספקה העיקריים שלו ולפגוע בעורפו. הדבר הושג בעיקר בזכות הצלחותיו של נפוליאון בשדות הקרב.

אחד החידושים החשובים ביותר שהכניס נפוליאון הוא הדיוויזיה. לפני כן, הדיוויזיות היו פעולות אד הוק והכוחות כונסו בדרך כלל ברגימנטים קבועים. נפוליאון יצר דיוויזיה מצומצמת בעלת 7-9 גדודים. 2-3 דיוויזיות כונסו לקורפוסים. לכל קורפוס נוספו יחידות פרשים, ארטילריה וחיל עזר. כך למעשה, הפכו הקורפוסים לצבאות עצמאיים. החידוש הזה איפשר גמישות מרבית במלחמה ועזר לנפוליאון בפלישותיו כי הצבא התפצל למספר דרכים ומנע יצירת פקקים על דרך בודדת.

הטקטיקה והאסטרטגיה במחצית השנייה של המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תקופת נפוליאון, השינויים בכלי הנשק, בעיקר הגברת קצב האש, גרמו לשינויים נוספים בשדות הקרב. במקום גושים גדולים החיילים סודרו בקווים רופפים (לעיתים מכונים "גלים") ולאחר מכן גם המבנה הזה נעלם וצורת ההסתערות הפכה להיות דומה להסתערות המקובלת היום, עם רווחים גדולים בין החיילים.

לקראת אמצע המאה ה-19 במלחמת האזרחים האמריקאית נוצר המושג "חזית". הצבאות נפרסו לאורך קו ארוך יחסית על מנת למנוע אפשרות של איגוף. האסטרטגיה הזאת הגיעה לשיא במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה עם החזיתות שנמשכו ללא פערים לאורך כל הגבול. במקום קרב הכרעה בודד, בדרך כלל ניסו להתיש את האויב בסדרת קרבות על מנת לגרום לכניעתו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]