קרל פון קלאוזביץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרל פון קלאוזביץ

קרל פיליפ גוטפריד פון קלאוזביץ (Carl Philipp Gottfried von Clausewitz; יוני 1780 - 16 בנובמבר 1831) היה תאורטיקן ואיש צבא פרוסי, מאבות תורת הלחימה המודרנית, אשר העלה לראשונה את האלמנטים הפסיכולוגיים והפוליטיים במלחמה.

בכתביו נגע קלאוזביץ בכמעט כל הסוגיות האסטרטגיות החשובות והטביע בהן את חותמו, בין השאר בספרו "על המלחמה", ובכך היה לאחד ההוגים הצבאיים החשובים ביותר עד ימינו. קלאוזביץ' היה ריאליסט בהשקפתו אך עם זאת היה בעל מספר נטיות רומנטיות, והשפיע בצורה רחבה על הרעיונות הרציונליסטיים בתקופת הנאורות.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלאוזביץ נולד בשנת 1780 בבורג ליד מגדבורג שבפרוסיה. אביו, שהיה איש צבא בעברו, גרם לכך שקלאוזביץ התגייס לצבא בשנת 1792 בגיל 12, כצוער ברגימנט חי"ר. כבר בגיל 13 הספיק קלאוזביץ להשתתף במלחמה הראשונה שלו, כנגד צבא צרפת. בשנת 1795 התמנה קלאוזביץ ללויטננט (סגן) ובשנים הבאות היה מוצב בערים קטנות ועיירות, שם היה לו זמן פנוי ללימוד עצמי וקריאה, ובזכות זה התקבל בשנת 1801 לאקדמיה הצבאית של ברלין, כאשר המצב הבינלאומי היה רגוע במידה שאפשרה התמסרות ללימודים. הוא למד שם במשך שנתיים ובתום לימודיו הוצב כשלישו של הנסיך אוגוסט מפרוסיה.

בשנת 1806 נפל קלאוזביץ בשבי יחד עם המטכ"ל הפרוסי ובילה את זמנו בשווייץ וצרפת. כאשר שב מן השבי נבחר לעזור בשיקום הצבא הפרוסי, והדריך בבית הספר הצבאי הכללי, בו למד אף יורש העצר הפרוסי. בשנת 1812 כאשר נפוליאון אילץ את פרוסיה לחבור אליו למתקפה על רוסיה, ערק קלאוזביץ מן הצבא, מתוך דחף פטריוטי, וחבר לצבא רוסיה, שם שימש במגוון תפקידי פיקוד. לאחר מפלתו של נפוליאון שב לשורות הצבא הפרוסי.

ב-1813 היה לראש מטה בקורפוס של הגנרל ולמודן והצטיין בקרב גרדה. ב-1814 לאחר שהודח נפוליאון ונמלט לטירת פונטנבלו, פרסם "דו"ח על מסע המלחמה" עם הקדמה מאת גנייזנאו, ראש מטהו של הגנרל בליכר. ב-1815 הועלה לדרגת קולונל והשתתף בקרב ווטרלו כראש מטהו של גנרל טילמן. לאחר ווטרלו הוצב במסגרת צבא-הריין בעיר קובלנץ, תחת פיקודו של גנייזנאו, שהותיר בידיו פנאי רב לכתיבה.[1]

בשנת 1818 הועלה לדרגת מיור גנרל ומונה למנהל האקדמיה הצבאית הפרוסית בברלין. תפקיד זה, שהיה תפקיד ניהולי בלבד, אפשר לקלאוזביץ לבסס את הגותו בנושאים הצבאיים-מדיניים באמצעות ביצוע תחקירים של מלחמות העבר ובחינה של ניסיונו המבצעי. בשנת 1830 התמנה לקצין התותחנים הראשי.

בשנת 1831 מונה לראש מטה הארמייה שנשלחה לפולין לדכא מהומות, ובאותה שנה מצא את מותו בהתפרצות מחלת הכולרה בברסלאו (יחד עם מפקדו גנייזנאו).

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרך הראשון של "על המלחמה", מהדורת המקור משנת 1832.

"על המלחמה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

את משנתו הפיצה אשתו מריה לאחר מותו, בקובץ הכולל עשרה כרכים בשם "על המלחמה", בהם הוא עוסק בנושא המלחמה מזווית היסטורית וחברתית.

הספר "על המלחמה" (בגרמנית: Vom Kriege), כולל ניתוח פילוסופי-מדעי של המלחמה על כל היבטיה, מעצם מהותה, דרך אמצעים אסטרטגיים ובניין הכוח הצבאי ועד בירורים טקטיים בנושא הפעלת הכוח. קלאוזביץ עורך ניתוח פסיכולוגי של התכונות הנדרשות למדינאי, למנהיג ולמפקד בשדה ומציע ניתוחים של אירועים מדיניים וקרבות לפי הפסיכולוגיה של המנהיגים והמצביאים, זאת בצד ניתוחים מקצועיים של פעולות צבאיות ושל "מכונת המלחמה". פרקים שלמים מוקדשים ליום-יום הצבאי, לסידורם של מחנות צבא, ביצורים ותנועות מנהלתיות וקרביות, לשימוש מושכל בפני השטח ובגאוגרפיה למטרות מגננה, מתקפה, הסוואה וגיחות. הוא מפרט בנוגע לשימוש שעל המצביא לעשות בכל אחד מזרועות הצבא, כיצד להשתמש בפרשים קלים וכבדים ומתי לעשות שימוש בחיל רגלים, בארטילריה, בהנדסה קרבית ובכוחות גרילה וכיצד להתמודד מולם, מתי לערוך מצור וכיצד, זאת בצד הנחיות מיקרו-טקטיות בנוגע לתפקודו של החייל או הצוות הבודד במהלך הקרב.

כנספח לספר הגדול "על המלחמה", מובא תמצות בדמות החיבור "עקרונות המלחמה", שנכתב להדרכתו של יורש העצר הפרוסי. החיבור מקיף במסגרת מצומצמת את עיקר רעיונותיו של קלאוזביץ והפך לספר חובה להדרכת קצונה במדינות רבות כצרפת, רוסיה, בריטניה וארצות הברית.[1]

קשה לסכם את עיקרי הגיגיו של קלאוזביץ במספר שורות, שכן מדובר במשנה מורכבת ומפורטת שהוצגה במקורה בעשרה כרכים עבי כרס. ניתן לומר כי הפיסקה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר במשנתו, היא זו שהובאה בספרו הראשון "טיבה של המלחמה", בה טען קלאוזביץ כי: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים".[2] לרעיון זה פירושים רבים, אך הדגש העיקרי העולה ממנו הוא שלכל המלחמות ישנה "תכלית מדינית", דהיינו ישנה מטרה ברורה שעבורה משתמשים במלחמה. רעיון חשוב נוסף שלו הוא הרעיון של ריכוז המאמץ, כלומר מיקוד הצבא במטרה אחת במקום להתפזר לקרבות רבים. היתרונות של רעיון זה הם באפשרות לתת מענה מיידי לצרכים בשדה הקרב, ובאפשרות ליצור יתרון כוח מיידי בשדה הקרב אל מול אויבך. רעיון זה יושם, למשל, במלחמת ששת הימים, כאשר בתחילת המלחמה ישראל התמקדה בחזית הדרומית שלה, מול מצרים, ולקראת סופה תקפה בחזית הצפונית בפלישה לרמת הגולן.

קלאוזביץ, שחי בתקופה בה מרבית המלחמות היו בין מדינות ומעצמות, גרס כי מוכרחים לנהל מלחמה מוגבלת ומסויגת, כלומר להתמקד במטרה ספציפית ובאמצעים מוגבלים. הוא התנגד למלחמות טוטאליות ולמלחמות בהם המלחמה עצמה הופכת להיות המטרה. לצורת מחשבה זו הייתה השפעה לאחר מותו והיא באה לביטוי באירועים היסטוריים מרכזיים. מספרו השני והלאה ניתן למצוא עקרונות או קווים מנחים על המלחמה עצמה, כפי שנראתה במאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. בנוסף חיבר מספר ספרים על מלחמות נפוליאון.

אף שקלאוזביץ נחשב לאבי תורת המלחמה המודרנית, כיום השקפותיו נחשבות פחות פופולריות, בשל כניסתם של גורמים שלא היו בתקופתו, כדוגמת נשק להשמדה המונית שמעורר את הצורך להגביל את המלחמה.

רעיונות עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיונותיו המרכזיים שנידונו בספרו "על המלחמה" כוללים:

  • הגישה הדיאלקטית לניתוח צבאי.
  • שיטות של "ניתוח ביקורתי".
  • ההיגיון הכלכלי של יזמים מסחריים חל גם על ניהול מלחמה ועל משא ומתן לשלום.
  • אופיו של מנגנון מאזן הכוחות.
  • היחסים בין מטרות פוליטיות לבין מטרות צבאיות במלחמה.
  • הקשר הא-סימטרי בין התקפה לבין הגנה.
  • טבעו של "גאון צבאי" (בענייני אישיות ואופי, מעבר לאינטלקט בלבד).
  • "השילוש המרתק" (בגרמנית: Wunderliche Dreifaltigkeit) של המלחמה.
  • הבדלים פילוסופיים בין "מלחמה מוחלטת", "מלחמה אידיאלית" ו"מלחמה אמיתית".
  • ב"מלחמה אמיתית", הניגודים הייחודיים בין "מלחמה של מטרות מוגבלות" לעומת "מלחמה כדי להפוך את האויב לחסר אונים".
  • מלחמה שייכת באופן יסודי לתחום החברתי - ולא לתחומי האמנות או המדע.
  • אסטרטגיה שייכת בעיקר לתחום האמנות, אך היא מוגבלת על ידי ניתוחים "כמותיים" של הטבות פוליטיות לעומת עלויות והפסדים צבאיים.
  • טקטיקה שייכת בעיקר לתחום המדע (הצורה המובהקת ביותר היא בהתפתחות לוחמת המצור).

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוסיה ובריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, קלאוזביץ' נפטר לפני שהספיק לסיים את ספרו, ואף על פי כן לספרו ולרעיונותיו היו השפעה מרחיקת לכת על התאוריה הצבאית בזמנו ובפרט על המחשבה הצבאית הפרוסית. במבוא להוצאה אמריקאית של "עקרונות המלחמה" נכתב: "לשום ספר... לא הייתה השפעה על תולדות ימינו כעל ספר זה של קלאוזביץ, שהיה אביה הרוחני של מכונת המלחמה הגרמנית האדירה." הספר שימש כמסד עליו התחנכו כל הגנרלים הגרמנים הבכירים, בהם: הלמוט פון מולטקה הזקן, יורשו, אלפרד פון שליפן (אביה של תוכנית שליפן לכיבוש צרפת במלחמת העולם הראשונה), המרשל פרדיננד פוש, וראשי הורמאכט הנאצי (שהרפתקנותו ההרסנית של היטלר שיבשה את תוכניותיהם שנערכו לפי עקרונות קלאוזביץ).[1] במכתב ההתאבדות של אדולף היטלר כתב פיהרר הרייך השלישי ש"הוא מקווה שבשום מצב לא יפסיק העם הגרמני את המאבק, בנאמנות לערכי הגנרל הגדול קלאוזביץ".

הגותו של קלאוזביץ' השפיעה גם על המחשבה הבריטית, אם כי בהתחלה יותר בתור הגות היסטורית מאשר הגות תאורטית (ראו למשל את מאמרו של ארתור וולסלי על מחקרו של קלאוזביץ בנוגע למלחמת 1815). מאוחר יותר, עבודתו באה לידי ביטוי בעקבות המבוכה הצבאית של בריטניה במלחמת הבורים (1899-1902).

למעט מספר הוגים חריגים (כמו למשל ג'ון מקאולי פאלמר, רוברט מ. ג'ונסטון, הופמן ניקרסון), לקלאוזביץ' הייתה השפעה מועטה על המחשבה הצבאית האמריקנית לפני 1945, אם כי הגנרלים אייזנהאואר ופטון היו קוראים נלהבים של כתביו כבר באותה תקופה.

לנין והסובייטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא השפיע על מספר הוגים כגון קרל מרקס, פרידריך אנגלס, ולדימיר לנין, ליאון טרוצקי ומאו דזה דונג, ובעקבות כך השפיע גם על המסורת הסובייטית ברוסיה ועל הקומוניסטים הסיניים.

לנין עצמו היה מעריץ גדול של קלאוזביץ וקרא לו "אחד הסופרים הצבאיים הגדולים"; השפעתו על הצבא האדום הייתה עצומה. לנין הגה את רעיון המלחמה הבלתי נמנעת בין המדינות הקפיטליסטיות בעידן האימפריאליזם, והציג את המאבק המזוין של מעמד הפועלים כדרך האפשרית היחידה לחיסול המלחמה הזאת, בין היתר בהשראת קלאוזביץ'.[3]

ההיסטוריון הרוסי א.נ. מרסאלוב ציין כי:

"זו היתה אירוניה שההשקפה בברית המועצות היא שהיה זה לנין שעיצב את היחס לקלאוזביץ; ושהצהרתו של לנין שהמלחמה היא המשך הפוליטיקה נלקחת מעבודתו של הוגה אנטי-מהפכני."

המתמטיקאי האמריקאי, אנטול רפופורט, כתב בשנת 1968 כי קלאוזביץ', כפי שפירש לנין, היה הבסיס לכל החשיבה הצבאית הסובייטית מאז 1917, וציטט את דברי המרשל וסילי סוקולובסקי:

"בתיאור מהותה של המלחמה, המרקסיזם-לניניזם יוצא מנקודת הנחה שהמלחמה היא אינה מטרה בפני עצמה, אלא היא כלי של הפוליטיקה. הפוליטיקה היא הסיבה והמלחמה היא רק הכלי, ולא להיפך, ולכן היא נותרת רק כדי להיות כפופה בפני נקודת המבט הפוליטית."

והוסיף:

"באשר התלהבותו של לנין מקלאוזביץ, זה כנראה נבע מהאובססיה שלו לשלטון ולכוח. כל התפיסה המרקסיסטית של ההיסטוריה היא זו של מאבקים מתמשכים על הכוח, בעיקר בין המעמדות החברתיים. זה יושם כל הזמן על ידי לנין במגוון של הקשרים. כך, כל ההיסטוריה של הפילוסופיה של לנין מופיעה בכתביו כמאבק בין "אידיאליזם" לבין "מטריאליזם". גורלה של התנועה הסוציאליסטית ייקבע על ידי מאבק בין המהפכנים והרפורמיסטים. הסכמתו של קלאוזביץ בנוגע למאבק על הכוח כנושא מהותי בפוליטיקה הבין-לאומית בוודאי הרשימה את לנין כמשהו כרעיון ריאליסטי מובהק."

קלאוזביץ השפיע ישירות על מאו דזה דונג, שקרא את "על המלחמה" בשנת 1938 וארגן סמינר על קלאוזביץ עבור מנהיגות המפלגה הקומוניסטית. התוכן ה"קלאוזביציאני" בכתביו של מאו אינו, לפיכך, רק תחייתה של הגותו של לנין, אלא הוא משקף את מחקרו המעמיק של מאו בנושא. הרעיון שמלחמה כוללת "חיכוך" פנימי המעוות במידה כלשהי את כל ההסדרים הקודמים, הפך למטבע נפוץ בתחומים כגון אסטרטגיה עסקית וספורט.

המונח "מרכז הכבידה", בהקשרו הצבאי, נגזר משימושו של קלאוזביץ' ממכניקה ניוטונית. בתורת הצבא האמריקני, "מרכז הכבידה" מתייחס לבסיס כוחו של היריב ברמה המבצעית, האסטרטגית או הפוליטית, אם כי זהו רק פן אחד של השימוש של קלאוזביץ במונח.

המאה ה-20 וה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסטרטגיית ההרתעה של ארצות הברית בשנות החמישים הייתה בזכות ההשראה ששאב הנשיא דווייט אייזנהאואר מקלאוזביץ כשהיה קצין צעיר בשנות העשרים של המאה ה-20. אייזנהאור התרשם מאוד מהדוגמה של קלאוזביץ בספרו "על המלחמה" על האפשרות התאורטית והאידיאלית למלחמה "מוחלטת", כאמצעי להוכיח עד כמה יהיה זה אבסורדי לנסות ליישם אסטרטגיה כזו בפועל.

מנקודת מבטו של אייזנהאואר, ההרתעה הטובה ביותר למלחמה תהיה להראות לעולם עד כמה מזעזעת יכולה להיות "מלחמה גרעינית מוחלטת" אם היא תתרחש אי פעם; מכאן הוא הציע שארצות הברית תארגן סדרה של ניסויים גרעיניים רבים שיערכו באוקיינוס ​​השקט, תוך מתן עדיפות ראשונה לתקציב הביטחון לנשק גרעיני ומערכות אספקה ​​של נשק קונבנציונלי, והצהרות חוזרות ונשנות בקרב הציבור על כך שארצות הברית תהיה מסוגלת ומוכנה להשתמש בכל עת בנשק גרעיני.

בדרך זו, ובאמצעות דוקטרינת ההתנגדות המסיבית, קיווה אייזנהאואר לחזות בחזון "המלחמה המוחלטת" הגרעינית של קלאוזביץ' כדי למנוע מברית המועצות או מסין מלהסתכן אי פעם בפתיחת מלחמה (או אפילו ביצירת תנאים העלולים להוביל למלחמה) מול ארצות הברית.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו עוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 הקדמה לספר "עקרונות המלחמה" מאת שמעון יפתח, הוצאת מערכות
  2. ^ רוג'ר אשלי לאונרד, על המלחמה – מדריך קצר לקלאוזביץ (תרגם: עמנואל לוטם), מערכות, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב, תשל"ח-1977, עמוד 65.
  3. ^ Lenin and Clausewitz: The Militarization of Marxism, 1914-1921, Military Affairs, 1985
  4. ^ ביקורת: אבי קובר, ‏על ספרו של מיכאל הנדל, מערכות ‏313-312, 1988, עמ' 55-54 .