טקטיקה ימית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: הכותרת וסעיף הפתיחה עוסקים בתורת לוחמה ואילו שאר הערך עוסק בהיסטוריה של אמצעי הלחימה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

האדם התחיל להתעניין בספינות מלחמה, כשהבין שהשליטה בימים פירושה שליטה גם ביבשה. ולכן נעשו מאמצים רבים להשתלט על הים. עם הזמן באו גם הפיתוחים בטקטיקה ואסטרטגיה.

עת המשוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הים הראשון שהחלו לשוט בו הציים המלחמתיים הוא הים התיכון.

בהתחלה לא הייתה תוכנית ברורה ונלחמו ללא סדר. ערב רב של ספינות, ששימשו כפלטפורמה ללוחמים הרגליים, התקרבו אחת לשנייה והחיילים פשטו על סיפון האוניה השכנה. במאה שמינית לפנה"ס התחילה להתפתח בפיניקיה תורת הלחימה הימית.

מכיוון שאבק השריפה עוד לא הומצא ובליסטראות למיניהן היו לא מדויקות להחריד, אחת האופציות שהייתה לימאים בימי הקדם פרט לפשיטה על הסיפון הייתה ניגוח ספינת האויב. אפשרות נוספת הייתה שבירת משוטיות. על מנת שהניגוח יהיה מוצלח לספינות המלחמה צורף אייל ניגוח מעץ קשה, בדרך כלל עם מעטפת ארד (ברונזה). הטקטיקה המקובלת הייתה לנסות ולהסובב את חרטום האוניה, שבו נמצא אייל הניגוח כלפי דופן הספינה היריבה או לעבור במהירות לידה, תוך כדי שבירת משוטיה עם אייל הניגוח. כמובן שבמקרה הזה משוטי הספינה הנוגחת היו נמשכים לתוך הספינה על מנת שלא ינזקו.

השיטה המקובלת לתמרון הזה הייתה שבירת קווי האויב. לכן הלכידות של הספינות הייתה הגורם המכריע לניצחון בקרב.

הציים סודרו בדרך כלל בתבניות על מנת להגביר את שיתוף הפעולה בין הספינות השכנות. התבנית המקובלת ביותר הייתה תבנית הקו. הספינות סודרו בקו ישר פחות או יותר וכך הגנו על אגפיהן. תבניות אחרות שהיו בשימוש כגון מעגל או סהר היו בדרך כלל תבניות אד הוק שלא קיבלו תנופה מעבר לקרב ספציפי.

במקרה של ציים גדולים הכוללים כמה עשרות ואף מאות אוניות הצי חולק בדרך כלל למספר פלוגות על מנת להקל על הקשר והפיקוד בין האוניות השכנות.

החידושים בטקטיקה היו מעטים יחסית. החידוש החשוב ביותר נעשה דווקא על ידי הרומאים, עם יבשתי לכל הדעות. על מנת לגבור על הקרתגינים, המנוסים בקרבות ימיים הרומאים הרכיבו מעין גשרים על סיפוני האוניות ובעזרתם פשטו על סיפוני האויב. לא ברור כל כך איך המנגנון הזה פעל, אך ככל הנראה הפעלתו הייתה מסורבלת ביותר כי השתמשו בו אך ורק במלחמה אחת - המלחמה הפונית הראשונה.


ימי הביניים ותחילת העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החידושים הטקטיים היו בעיקר מצידה של האימפריה הביזנטית. עם גילוי האש היוונית, הרכיבו על סיפון האוניה מעין גלילים חלולים ובעזרת ההמצאה החדשה הבעירו את ספינות האויב. בהמשך, לקראת המאה ה-16 עם התפתחות התותחים, כח האש נעשה חשוב יותר, אך היות שרב הדופן היה תפוס על ידי המשוטים, אפשר היה להרכיב את התותחים הימיים רק בחרטום וירכתיים ולכן מספר התותחים היה מצומצם יחסית. כתוצאה מכך, הניגוח נשאר אחד האמצעים היותר טובים להטביע את ספינת האויב.

עת המפרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקום הצורה המאורכת המקובלת בים התיכון, ספינות המפרשים היו עגולות יותר ובעלות שוקע עמוק יותר, וזאת כדי להתאים אותן לשיט באוקיינוס האטלנטי הסוער והקשה בהרבה. כתוצאה מכך, לא הייתה התפתחות רצינית בספינות אלה עד תחילת המאה ה-15.

סיבה נוספת לפיגור אחרי אגן הים התיכון הייתה כלכלית. רוב הארצות האירופאיות היו עניות יחסית למדינות הגובלות בים התיכון והחזקת צי גדול הייתה מטלה כבדה מדי עבור רובן, מה גם שלא היה להן צורך בצי זה היות שלא היו להן אינטרסים מחוץ ליבשת אירופה.

ואולם, עם הופעת תותחים משופרים לקראת המאה ה-16 החלו להופיע ציים רציניים באירופה. הציים המלחמתיים באו לחזק את התגליות של הפורטוגלים באפריקה והודו ואחריהם של ספרד באמריקה הדרומית והאוקיינוס השקט.

במאה ה-15 חלה התפתחות גדולה ביכולת השיוט והמפרשים, והחלו לבנות ספינות מלחמה, אשר הכח שהניע אותן היה הרוח ולא הזרוע האנושית. ספינות אלו היו מסוגלות להפליג באוקיינוס, ונשאו תרנים ועליהם מפרשים מרובעים, שאיפשרו שיט בזוויות קרובות יותר לרוח, והיו חמושות בתותחים כבדים בהרבה.זו הייתה ספינת הקרב, שהפכה את הגליאות למיושנות, למעט פעילות ליד החוף במזג אוויר נוח. התפתחותה של ספינת הקרב, והופעתם של ציי מלחמה גדולים, שהיה ביכולתם להפליג כצי למשך חודשים ארוכים, יצרו את הצורך בהתאמת העקרונות הישנים של לוחמה ימית לתנאים החדשים.

השימוש באיל ניגוח הוא בלתי אפשרי לספינה המונעת בכוח הרוח; ספינת מפרש יכולה לנגח רק כשיש לה רוח בכיוון ובעוצמה מתאימים. ואולם, עדיין ניתן לבצע השתלטות על ספינת האויב.

במאה ה-17, עם גידול בהשפעת מטח הדופן של הספינות החלה להופיע טקטיקת הטור העורפי. במסגרתה האוניות הסתדרו אחת אחרי השנייה וירו ביריבותיהן מטחי דופן על מנת להטביען.

הציים הגדולים היו מחולקים בדרך כלל לפלוגות על מנת להקל על השליטה בהם. אחרי מספר מטחי דופן האוניות ניסו להתקרב אחת אל השנייה על מנת לפשוט על סיפון האוניה השכנה.
הסיבה שבגינה הפשיטה על הסיפון עדיין הייתה נחוצה, היא חולשת התותחים. בתותחים מהעת ההיא היה קשה מאוד להטביע ספינה גדולה.

נקודת התורפה של הספינה הייתה דווקא הירכתיים ולא הדופן. כדור תותח שפגע בירכתיים יכול היה לעוף לאורך כל הספינה ולהרוג עשרות אנשים ולהוציא מכלל שימוש תותחים רבים. פגז שפגע בדופן היה הורג מקסימום 5-6 אנשים והורס תותח אחד.

בעת המלחמות בין אנגליה להולנד שופרה טקטיקת הטור העורפי. באנגליה אפילו נכתב ספר "הוראות קבע ללחימה" שפירטו את ההתנהגות הרצויה של האדמירל בקרב. אם האדמירל הפסיד, אך נצמד להוראות הקבע, הוא היה מזוכה. אם הפסיד ולא נצמד להוראות היה מורד בדרגה ואף מוצא להורג.

הטקטיקה האנגלית במאות ה-17 וה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטקטיקה האנגלית המקובלת במאה ה-17 הייתה טקטיקת הטור העורפי. בהתחלה האנגלים בנו ספינות גדולות יחסית עם יותר מ-100 תותחים, אך לקראת המאה ה-18 וה-19 חדלו מכך ואונית המערכה התקנית נשאה בערך 70-80 תותחים. השייטת הממוצעת כללה 15-30 אוניות מערכה ואי אלו פריגטות. כאשר הציים התקרבו זה אל זה, האנגלים נטו לתפוס את הצד שממנו נושבת הרוח על מנת שהתותחים היותר כבדים, הנמצאים בסיפונים הנמוכים, יוכלו לירות. בקרב הם שאפו לפגוע בגוף האוניה ולהטביעה.

במאה ה-17 ואף במאה ה-18 אנגליה לא הייתה מלכת הימים. צרפת והולנד שאפו גם הן להשתלט על הים. ההבדל העיקרי בין הטקטיקה האנגלית לצרפתית וההולנדית הייתה בשוקע האוניות. השוקע של האוניות ההולנדיות היה נמוך יותר בגלל המפרצים הצרים של הולנד שבהם נאלצו לעבור. הצרפתים ניסו לתפוס את הצד שאליו נושבת הרוח על מנת לנתק מגע בקלות רבה יותר אם הקרב היה משתבש. בקרב הצרפתים ניסו לפגוע במעטה האוניות היריבות על מנת לשבש את כושר התמרון. ככלל הצרפתים וההולנדים היו הרבה יותר גמישים בקרבותיהם ולא ניסו לפרסם ספרים עם קוד נוקשה, אשר חייב את הקצונה הבכירה.

עת השריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה המשוריינת החלה למעשה במלחמת האזרחים האמריקאית בקרב האמפטון רודס המפורסם בין ה"מוניטור" ל"וירג'יניה" ב-9 במרץ 1862. הקרב הסתיים בתיקו, אך פתח את העידן המשוריין. בהתחלה הספינות המשוריינות הוא ספינות עץ שהוסיפו להן לוחות פלדה, אך בהמשך הדרך הספינות נבנו מפלדה מכף רגל ועד ראש. שינוי חשוב נוסף היה הכנסת מנוע קיטור ימי. כתוצאה מהשינויים האלה, השתנתה הטקטיקה הימית. במקום לשוט במקביל לאויב ולנסות להכריע אותו במטחי דופן של עשרות תותחים, הרכיבו צריחים על סיפון הספינה ושמו שם את התותחים הראשיים. הדבר נועד למנוע מהספינה להפנות את דופנה כלפי האויב ולהסתכן בכך בפגיעה. בזכות התותחים הגדולים יותר שהתחילו עם 9 ו 11 אינץ' למוניטור ווירג'יניה, הגיעו לתותחי ענק של 15 ו18 אינצ'ים לקראת מלחמת העולם השנייה. לפעמים התקינו גם אייל ניגוח, אם כי זה היה נדיר למדי. השתנה גם סוג הספינות. הפריגטות והקורבטות איבדו ממעמדן והסיירות והמשחתות תפסו את מקומן. הטקטיקה המקובלת הייתה התנגשות בין אוניות המערכה של הצדדים כאשר שני המבנים המקובלים היו ה"טריז" שתפקידו לפרוץ דרך שורות האויב והטור העורפי הישן והטוב. הבעיה עם הטריז, שהתותחים של הספינות שנמצאות בעומקו לא באים לידי ביטוי. ואילו הטור שביר ויכול להבקע על ידי הטריז.

עת נושאות המטוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת מלחמת העולם השנייה החלו להופיע נושאות מטוסים, שתפקידן העיקרי היה איסוף מודיעין. עם ההתפתחות בכלי הטיס, נוספו להן גם מטוסי קרב ומפציצים.

טקטיקה של הצוללות ונגדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצוללות בתחילת מלחמת העולם השנייה, פעלו באופן עצמאי ובמשך רוב הזמן מעל לפני המים תוך שהם מנצלות את צלליתם הנמוכה כדי לגלות את האויב בטרם התגלו בעצמם. לאחר גילוי האויב הייתה הצוללת יורדת אל מתחת לפני המים ומנסה לשגר טורפדו לכוון ספינת האויב.

ככל שהתפתחה המלחמה השתנה אופן השייט של ספינות בעלות הברית במימי האוקיינוס, מספינות בודדות ללא ליווי צבאי, התאגדו הספינות ושטו בשיירות עם לווי של ספינות נגד צוללות. שינוי זה הצריך את הגרמנים לפתח טקטיקה חדשה, וזו באה בדמות "עדת הזאבים". בשיטה זו, צוללת שאיתרה שיירה נמנעה מליצור מגע איתה ושידרה לכל יתר הצוללות את מיקום השיירה. הצוללות באזור היו מתקבצות יחדיו ופותחות בהתקפה מתואמת. טקטיקה זו גבתה מחיר יקר מבעלות הברית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]