רחל שניאורסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רחל שניאורסון
Rachel-Schneerson.jpg
לידה 25 באפריל 1932 (בת 88)
ורשה, הרפובליקה הפולנית השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע אימונולוגית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס לסקר-דיבייקי למחקר קליני (1996)
  • פרס הנסיך מחידול (2017)
  • NICHD Hall of Honor (2003) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רחל שניאורסוןאנגלית: Rachel Schneerson; נולדה ב-25 באפריל 1932) הייתה מדענית בכירה במעבדה לחיסון התפתחותי מולקולרי ועמדה בראש המדור למחלות חיידקים פתוגנים וחיסון במעבדה במכון הלאומי יוניס קנדי שרייבר לבריאות הילד ופיתוח אנוש במכונים הלאומיים לבריאות של ארצות הברית. שניאורסון ידועה בעיקר בזכות הפיתוח שלה לחיסון נגד דלקת קרום המוח החיידקית (Haemophilus influenzae מזן b‏ - Hib) עם עמיתה ג'ון ב. רובינס.

שניאורסון קיבלה את פרס אלברט לסקר לשנת 1996 למחקר רפואי קליני[1][2] ואת פרס פסטר מטעם יוזמת החיסון לילדים בארגון הבריאות העולמי,[3] שניהם יחד עם עמיתה רובינס. בשנת 1998 היא קיבלה פרס ציטוט מטעם האגודה האמריקאית למחלות זיהומיות.[4]

שניאורסון פרשה משירות פדרלי בשנת 2012.

חינוך וקריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחל שניאורסון נולדה בוורשה, פולין למשפחת שניאורסון מצאצאי ר' שניאור זלמן מלאדי. אביה היה נכד ר' שמריה נח שניאורסון האדמו"ר מחב"ד-קאפוסט בבאברויסק.[5] ב-1958 היא סיימה תואר ברפואה בבית הספר של האוניברסיטה העברית בירושלים. שניאורסון עשתה סטאג' בבית החולים תל-השומר, ואחר כך במחלקת ילדים בבית החולים הלל-יפה. בשנת 1966 קיבלה הסמכה ברפואת ילדים והפכה לרופאת ילדים בכירה בתל-השומר.

בשנת 1969 הגיעה לארצות הברית כדי להיות מדריכה במחלקה לרפואת ילדים ובמעבדה לאימונולוגיה במכללת אלברט איינשטיין לרפואה בניו יורק, שם פגשה את ג'ון ב. רובינס. השניים הפכו לצוות מחקר, והקדישו את מחקרם לפיתוח חיסונים להגנה על ילדים מפני מחלות חיידקיות.

שניאורסון ורובינס הגיעו למכון הלאומי לבריאות הילד (NICHD) בשנת 1970 לאחר שגויסו על ידי המנהל המדעי, צ'ארלס לואי. בשנת 1974 נסעו השניים למחלקה למוצרים חיידקיים, שם נבחר רובינס לתפקיד הראשי, בלשכה לביולוגיה במנהל המזון והתרופות האמריקאי. שניאורסון התקדמה ממדענית אורחת לעמיתת צוות בכירה כקצינת מחקר רפואי במחלקה. בשנת 1983 שניאורסון ורובינס חזרו ל- NICHD לעמוד בראש המעבדה לחיסון התפתחותי מולקולרי. בשנת 1998, שניאורסון ורובינס נבחרו לראשי המדור בנושא פתוגנזה של מחלות חיידקים. השניים המשיכו להוביל את המעבדה עד פרישתם ביולי 2012.

מחקר בולט[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחל שניאורסון ידועה בעיקר בזכות עבודתה בנושא החיסון נגד Haemophilus influenzae מזן B, או Hib. לפני השימוש בחיסון, היב הדביק 20,000 ילדים בארצות הברית מתחת לגיל 5 בכל שנה; 5% מהם מתו, ושליש נותרו עם מוגבלות שכלית, חירשות או התקפים. זה היה הגורם המוביל לנכות שכלית בארצות הברית.[6]

שניאורסון ורובינס האמינו שהם יכולים לגרום לחסינות על ידי הזרקת אנטיגן יחיד - הפוליסכריד (סוכר) משטח החיידק - לילדים. מעטים אחרים האמינו שתהליך זה יכול לעבוד מכיוון שהאמונה המקובלת באותה תקופה הייתה כי חלבונים, ולא סוכרים, הם אימונוגנים. מחקר חיסונים באותה העת התמקד בשימוש בחיידקים שלמים שנהרגו, או בחיידקים מוחלשים, שעלולים לגרום לעיתים לתופעות לוואי קשות.

מחקרים בבעלי חיים, בני אדם מבוגרים וילדים תיעדו כי הזרקת הפוליסכריד בלבד יכולה לגרום לרמות הגנה של נוגדנים ל-Hib. השימוש בפוליסכרידים ביטל גם רבות מתופעות הלוואי הקשות של חיסונים נגד חיידקים. מדענים הנתמכים על ידי המכון הלאומי לאלרגיה ומחלות זיהומיות עשו בדיקות חיסון נוספות. בשנת 1985 הופקו והורשו שלושה חיסונים מטוהרים נגד פוליסכריד. אך בקרב תינוקות, שמערכת החיסון שלהם לא בשלה, רמת ההגנה הייתה נמוכה מדי והחיסון לא מנע את התפרצות ההיב. למעשה, מדענים רבים האמינו כי חיסון מבוסס פוליסכריד לעולם לא יעבוד מכיוון שההגנות הבלתי בשלות של מערכת החיסון לתינוקות לא היו מספיק בקיאות כדי לאתר את הפוליסכריד ולייצר נוגדנים.

שניאורסון ורובינס ניסו תהליך חדש: הם קישרו את הפוליסכריד החלש לנשא חלבון, כזה שזוהה בקלות על ידי מערכת החיסון הבלתי בשלה של תינוקות, במאמץ להגביר את האנטיגניות שלו. התהליך החדש - שנקרא חיסון "מצומד" - עבד. החיסון המצומד ל-Hib ייצר רמות נוגדנים גבוהות, הרבה מעל לנדרש להגנה, בקרב תינוקות מזריקות החל מגיל חודשיים ונמשך שנים מעבר לכך.[7] החיסון קיבל רישיון מטעם מנהל המזון והתרופות האמריקאי והפך לחלק מסדרת החיסונים הסטנדרטית לתינוקות בשנת 1987. בתוך מספר שנים בלבד, מקרי היב ירדו לפחות מ-100 בשנה, ירידה של 99%. מרבית רופאי הילדים שהוכשרו מאז 1995 מעולם לא ראו מקרה של היב. במדינות בהן נעשה שימוש בחיסון, כולל ארצות הברית, היב כבר אינו גורם לנכות שכלית נרכשת.[8][9][10]

לאחר ההצלחה של חיסון היב, שניאורסון ורובינס המשיכו בעבודתם על אנטיגנים יחידים וחיסונים מצומדים. המאמצים שלהם הובילו לפיתוח ורישוי של חיסונים נגד שעלת (שיעול קולם),[11] טיפוס,[12] סטפילוקוקוס[13] זיהומים (דלקת ריאות, אוראוס,[14] וקבוצה B), סוגים מסוימים של מלריה,[15] וגחלת.[16]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]