מעילה (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מעילה היא שימוש בחפץ, בהמה או כסף השייך להקדש, שלא לצורך המקדש או הקרבנות. מכאן בא השימוש הנפוץ בימינו למעילה, במשמעות: שימוש במשהו שניתן בידיו של אדם שלא לצורך אליו יועד, ובכלל זה: מעילה בכסף, מעילה בסמכויות, מעילה באמון.

המקור להלכות המעילה בתורה מופיע בספר ויקרא, פרק ה', פסוקים י"ד-ט"ז. במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי הלכות מעילה מרוכזות במסכת מעילה.

איסור המעילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם שלקח מן ההקדש שווה פרוטה, או השתמש בחפץ של הקדש שימוש השווה פרוטה חייב להחזיר את שווי החפץ או השימוש בתוספת חוֹמֶש - בסך הכל 125% (כך שתשלום החומש יוצא חמישית מהסכום הכולל). בנוסף, מתחייב המועל בעונש; מיתה בידי שמיים או מלקות (לפי מחלוקת התנאים והראשונים בעניין[1]) למועל במזיד, וקורבן אשם - כבש בן שנה - למועל בשגגה.

באיסור מעילה נכלל גם האיסור לגזוז בהמה המוקדשת לקרבן, אף שלא לצורך שימוש בצמר. הגזיזה והשימוש בבהמה המוקדשת למקדש שלא לצורך הקרבה, אסור רק מדרבנן, ואין עליהם קרבן ותשלום חומש.

איסור המעילה לא חל על דברים שהותר שימושם לאדם, אף שהותר לאנשים מסוימים בלבד, כגון בשר הקרבנות - שהותר לאכילת הכהנים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מעילה באתר מכון המקדש, הערות 2, 3, 4, 5. נפסקה ההלכה כדעה המחייבת רק מלקות. ראה תוספות דיבור המתחיל "מה" בתלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"כ, עמוד ב'