שלמה סימונסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שלמה סימונסון
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

שלמה סימונסון (30 באוקטובר 1923 - 14 במרץ 2019) היה היסטוריון ישראלי, ממקימי החוג להיסטוריה של עם ישראל, המכון לחקר התפוצות ובית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב. סימונסון היה ממייסדי האוניברסיטה והספרייה המרכזית שלה ושימש כרקטור האוניברסיטה[1]. מחקריו עוסקים בתולדות היהודים בימי הביניים, ביחסי היהודים עם הכנסייה הקתולית וביהדות איטליה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד ב-30 באוקטובר 1923 בברסלאו (אז בגרמניה). בשנת 1933 עלה לארץ ישראל. הוא סיים לימודי תואר שני מהאוניברסיטה העברית בשנת 1946. נושא עבודת התזה שלו הייתה "הכנסייה הקתולית והממלכה הצלבנית בירושלים". בשנת 1952 סיים דוקטורט באוניברסיטת לונדון. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בלאונה דה מודנה.

בשנת 1954 החל ללמד באוניברסיטה העברית, ובשנת 1955 החל ללמד באוניברסיטת תל אביב. בתקופה זו היה חבר בארגון שורת המתנדבים במשך שנתיים[2], אז עזב יחד עם ישעיהו ליבוביץ מפני שסבר שהמשטר מושחת ללא תקנה ואין טעם לרדוף מושחת בודד זה או אחר, אלא יש לפעול במישור הפוליטי להחלפת השיטה[3]. בין השנים 1961–1964 היה מנהל הספרייה המרכזית באוניברסיטת תל אביב, ועמד בראש ועדה לבניית הספרייה בקמפוס החדש ברמת אביב[4]. בהמשך היה יו"ר ועדת הספרייה של האוניברסיטה[5]. בשנת 1963 מונה לפרופסור חבר[6] ובשנת 1968 מונה לפרופסור מן המניין[7]. בשנת 1964 ייסד את המרכז לחקר התפוצות, בראשו עמד עד 1992. בשנת 1970 היה ממייסדי המכללה למורים בבית ברל[8]. באותה שנה היה גם ממייסדי בית התפוצות. בין השנים 1971 ל-1977 היה רקטור אוניברסיטת תל אביב[9]. בשנת 1993 יצא לגמלאות.

סימונסון שירת בהגנה ובצה"ל, היה קצין בחיל הרגלים והשתתף במלחמת העצמאות, מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים.

בשנת 1965 זכה בפרס יד יצחק בן צבי על ספרו "תולדות יהדות דוכסות מנטובה"[10]. בשנת תשנ"ה הוענק לו "פרס שזר לחקר תולדות ישראל".

נישא לגבריאלה מנפילד, ואב לשני בנים ובת. התגורר בהרצליה. אחד מבניו, ד"ר אוריאל סימונסון, מלמד במחלקה ללימודי המזרח הקרוב באוניברסיטת פרינסטון ובחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. תחביבו של סימונסון היה טיפוס הרים[11].

סימונסון התנגד לסבסוד שכר הלימוד באוניברסיטה, וטען שהסבסוד מביא לאוניברסיטה סטודנטים שאינם רציניים בלימודיהם[12]. סימונסון גם התנגד להקמת אוניברסיטאות נוספות, וטען שיש להשאיר מקום גם למקצועות לא-אקדמיים, כמו הנדסאים ומורי בתי ספר יסודיים[13].

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "ריאיון עם פרופסור שלמה סימונסון", זמנים 115, קיץ 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עופר אדרת, "ההיסטוריון שהקים אוניברסיטה והתאכזב", הארץ, 11 במאי 2019
  2. ^ שורת המתנדבים הגישה כתב הגנת בתביעת עמוס בן גוריון, דבר, 20 בפברואר 1956
  3. ^ שורת המתנדבים התכנסה בדלתיים סגורות, דבר, 19 באוגוסט 1956
    פרופ' ליבוביץ מסביר עזיבתו את השורה, דבר, 10 ביולי 1956
    ד"ר סימנסון: היתה לי מטרה פוליטית, דבר, 20 במרץ 1957; המשך
  4. ^ אדריכלים מסיירים בארה"ב בשביל אוניברסיטת ת"א, מעריב, 4 באוגוסט 1964
  5. ^ הספריות בכל המכללות סובלות ממחסור כרוני בספרים שונים, מעריב, 18 בדצמבר 1967
  6. ^ מינויים חדשים באוניברסיטת תל אביב, מעריב, 25 ביולי 1963
  7. ^ העלאות ומינויים באוניברסיטת ת"א, דבר, 20 במרץ 1969
  8. ^ יועד תמרי, מהפכה איטית בבית ברל, דבר, 5 בפברואר 1971
  9. ^ צבי אילן, פרופ' ש. סימונסון רקטור אוניברסיטת ת"א, דבר, 23 בדצמבר 1971
  10. ^ הענקת פרסי יד בן צבי, דבר, 4 במאי 1965
  11. ^ טדי פרויס, הרבה מילים על מעט ייעול, דבר, 30 בדצמבר 1975
  12. ^ שרגא הר-גיל, הפרופסור המרדן: כולם משנוררים, מעריב, 27 בפברואר 1967
  13. ^ הצעה להנהיג שכ"ל ריאלי באוניברסיטאות, דבר, 9 במרץ 1975