אהרן האלה-וולפסון
| לידה |
1754  |
|---|---|
| פטירה |
20 במרץ 1835 (בגיל 81 בערך) פירט, ממלכת בוואריה |
| מדינה |
גרמניה |
| שפות היצירה |
גרמנית, עברית |
  | |
אהרן בן וולף מהאלה (בכתיב שנהג בזמנו: אהרן בן וואָלף מהאללי, מאוחר יותר גורמן לאהרן האללי וואָלפסזאָהן, בגרמנית: Aaron Halle-Wolfssohn; תקי"ד, 1754 – י"ט באדר ה'תקצ"ה, 20 במרץ 1835) היה סופר, מתרגם הוגה ומחזאי יהודי יליד פרוסיה, מחשובי משכילי ברלין בדור שאחרי משה מנדלסון.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעט ידוע על נעוריו של וולפסון. הוא נולד כנראה ב-1754,[1] בעיר האלה על שמה נקרא – אז בדוכסות מגדבורג, נחלה פרוסית – ולפי גרסה אחרת בנידרנאי (צר') שבאלזס. הוא גדל בפיורדא, אליה עבר בגיל ארבע. אביו וולף היה רופא, מקצוע נדיר ליהודי באותם ימים, ושני הוריו נטו להשכלה והיו מנויים על כתבי משה מנדלסון. הבית היה מתקדם מאוד, ודוברה בו בעיקר גרמנית ולא הניב היהודי. לאהרן הוענק חינוך מסורתי. רק ב-1790 החל לחתום את שמו בגרסתו הגרמנית, "וולפסזון", במקום "בן וולף".
ב-1785 עבר לברלין, שם הצטרף לחוג המשכילים סביב מנדלסון; הבירה הפרוסית, בה התגוררו משפחות יהודיות עשירות ומעורות בחברה ששמחו לתמוך במלומדים, הייתה יעד מועדף על אלה האחרונים. הם עסקו בהפצת השפה הגרמנית בין היהודים ובהתעמקות בעברית המקראית, שבה כתבו רבים מפרסומיהם. ב-1788 הוציא האלה את חיבורו הראשון, 'האריה', שעסק בחיה והתפרסם ב"המאסף". הוא הוסיף להיות תורם קבוע לכתב-העת, ובין 1794 ל-1797 שימש כעורכו. עוד ב-1788 הצטרף למפעל חייו של מנדלסון, תרגום התנ"ך לגרמנית 'נתיבות השלום', ויחד עם יואל ברי"ל ערך גרסה כזו של שיר השירים. ב-1789 תרגם את איכה; ב-1790 חבר לדוד פרידלנדר, יצחק אייכל וכתריסר משכילים אחרים בתרגום כל ההפטרות. ב-1791 תרגם את ספר איוב, וב-1800 את ספר מלכים.
וולפסון היה משכיל מתון בתחילת דרכו, ונקט בגישה המנדלסונית האופיינית של הצדקת טיעוניו בכלים מסורתיים. ב-1790 פרסם את עבודתו הידועה ביותר, "אבטליון", ספר לימוד לנערים בעברית. על אף שבכתביו העיר על הטבע הרדיקלי של מפעלו – הוא רמז לכך שביקש להביא לקץ לימוד הפרשנות המקובלת, כמו רש"י, בכפיפה אחת עם פשט המקרא – הקפיד על התנסחות זהירה בפומבי ועל הכלת טקסטים מקובלים בלבד ב"אבטליון", שהיה תולדות עם ישראל לפי המסופר במקורות. במובלע, הנרטיב התבסס על ערכים פילוסופיים של עידן הנאורות והדגיש את חשיבותם. החוברת הייתה הצלחה גדולה, ויצאה במהדורות נוספות כמה פעמים.
פעילותו החינוכית לא הוגבלה לכך, ומ-1791 שימש כמנהל ב"בית הספר המלכותי הווילהלמיני" ליהודים בברסלאו, שם נדרשו המורים לעברית ללמד את השפה באופן מדעי ורציונלי, ו”לא להיתפס לשיטות של היהודים בפולין”. מהמחצית השנייה של שנות ה-90, עם מינויו לעורך "המאסף", נעשה יותר קיצוני. הוא השתתף באופן פעיל בפולמוס הלנת המת בין המשכילים לרבנות המסורתית, בשאלה האם יש צורך לדחות את הקבורה עד שהמוות יוודא על ידי רופא כדי להבטיח שחולים לא ייפלו קורבן לרשלנות. הוא נקט בעמדה בלתי-מתפשרת ופרסם סאטירה עוקצנית על הנושא, "שיחה בארץ החיים" (1797). לאחר שמשפחה עשירה בברסלאו מיהרה לקבור את מתה שנפטר בשישי בטרם שבת, התחפש וולפסון למת עטוף בתכריכים והבעית את הרב המקומי, רבי ישעיה פיק ברלין. עם התמעטות הקהל של "המאסף", שרובו כבר מנה דוברי-גרמנית בלעדיים, הפך הטון של כתב העת לטהרני יותר, והוא גינה בחומרה את יהודי מזרח אירופה, שהוצגו כערב רב של בורים המאמינים באמונות טפלות. בשנים אלה הסתכסך עם שני משכילים בולטים שהפגינו קו מתון יותר: הרב ברוך ייטלש מפראג, שפרסם הספד על הנודע ביהודה; ויצחק סטנוב שגילה עמדה מורכבת כלפי הקבלה, אותה דחה העורך החדש בלעג בוטה. שמואל פיינר כתב עליו ש"מילא את תפקידו של רובספייר" בשורות ההשכלה, כטהרן תקיף המתנגד לכל פשרה.
וולפסון היה חבר באגודות שנועדו להפיץ את השפה הגרמנית בקרב ההמונים, אך למרות התיעוב שרחש לניב היהודי, פרסם ב-1796 את "לייכטזין אונד פרעממעלייא" ('קלות דעת וצביעות'; נהגה: "לייכטזין אונד פרֶמֶלַיי"), אחת מעבודותיו שנועדו להחליף את הפורים שפיל המסורתי, ונחשבת למחזה היידי המודרני הראשון. ההצגה, בעצם גרסה יהודית של "טרטיף" למולייר, לא הייתה על טהרת השפה: רוב החלקים החיוביים בעלילה, המציגים את גישתו המשכילית של המחזאי, נכתבו בגרמנית באותיות עבריות, בעוד שהדמויות השליליות דוברות יידיש בבירור. "קלות דעת וצביעות" עסק ברב נוכל מהמזרח בשם ר' יוספק'ה המרמה שוטה אדוק, ר' חנוך, ומשכנעו לתת לו את בתו ייטכן לאשה. ייטכן נמלטת בפחד עם ידיד גוי בשם פון שנאפס, אך זה מוכרה לזנות. אביה מוצא אותה ומגלה שיוספק'ה עצמו הוא לקוח קבוע בבית-הבושת, מחלץ את בתו בטרם אונה לה רע ומארס אותה עם מחזרה האוהב והמודרני מרקוס.[2] ב-1802 פרסם מחזה נוסף בשם "דוד, דער בעזיגער דעס גלית" ('דוד, מנצחו של גלית'; נהגה: "דוד, דֶר בֶּזיגֶר דֶס גלית"). הלשון הייתה עודנה שפתם של המוני היהודים בפרוסיה, בנסיכויות ובאימפריה הרומית הקדושה, והוא חש הכרח לפנות אליהם כך שיבינו.
ב-1804 פרסם את "ישורון", חיבור אפולוגטי על היהדות, בו הגן עליה מהתקפות הנוצרים בני זמנו וניסה לבססה על הפילוסופיה הנאורה המקובלת בימיו. בין היתר, הכחיש את הטענה הנוצרית כי "כל נדרי" מאפשרת ליהודים למעול בשבועותיהם. על אף שאימץ עמדות רדיקליות אחדות בימי חייו, וסבר כי יש לטהר את הדת מכל יסוד שבטי ומדיני, נותר וולפסון מנדלסוני במידה ניכרת: הוא האמין באמת ובתמים כי יש לשמור מצוות לפי המקובל וכי הספרות הרבנית כולה נושאת מסר ערכי חשוב. החוברת הכילה גם רב-שיח דמיוני בין הרמב"ם, מנדלסון ויהודי מזרחי (=פולני), שבה מביע הרמב"ם שאט נפש כלפי האחרון, החסר כל הערכה לכתביו הפילוסופיים. ב-1806 חיבר פירוש גרמני לספר חבקוק, ומאז ועד יום מותו כמעט ולא כתב דבר.
מ-1807 ועד 1813 שימש כמורו הפרטי של יעקב בער הצעיר (לימים, המלחין ג'אקומו מאיירבר), והמשפחה האמידה דאגה לפרנסתו ושילמה לו גם לאחר מכן קצבה חודשית קבועה. בשנות ה-20 שב לפיורדא, ושם היה מעורב בנסיונות פרנסי הקהל הליברלים לעצב מחדש את ישיבת פיורדא כבית מדרש מודרני לרבנים ברוח ההשכלה. בתקופה זו היה מורה עבור צעירים מבני פיורדא שנמשכו להשכלה, בהם לאופולד שטיין, לימים רבה הרפורמי של פרנקפורט. אולם, תכניותיו של וולפסון נדחו בידי השלטונות, וזמן לא רב לאחר מכן ניתן צו לסגירת הישיבה.[3] עוד במפנה המאה קרסו השכלת ברלין ורוב ספיחיה: הציבור המסורתי הקטן ששמר על הזיקה אל השפה העברית דחה את רעיונות התנועה, והצעירים המשתלבים כמעט ולא התעניינו בנושאים יהודיים ושאפו לדבר רק גרמנית. וולפסון מת בפיורדא ב-1835, בגיל 79.
פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אהרן וואלפסזאהן מהאללע, שיחה מארץ החיים (חלק ראשון), המאסף, 14 באוגוסט 1794 (עד עמ' 69); חלק שני, המאסף, 11 בספטמבר 1795 (עד עמ' 57); חלק שלישי, המאסף, 1 בספטמבר 1796 (עד עמ' 48); חלק רביעי, המאסף, 15 בספטמבר 1797 (עד עמ' 22).
- אבטליון: מבוא הלמוד לנערי בני ישראל, ברלין: דפוס חנוך נערים, תק"ן, בספרייה הלאומית
- אבטליון והוא מבוא הלמוד לנערי בני ישראל ולכל החפצים בלשון עבר, וינה: דפוס א. שמיד, 1814, בגוגל ספרים
- לייכטזין אונד פרעממעלייא, אמסטרדם: דפוס יוחנן לוי רופא ובנו בנימן, תקנ"ח, באתר היברובוקס
- דיא שטאלצע ושתי, מחזה פורים ביידיש מ-1796
בתרגום
- דוד הופשטיין, "לייכטזינן אונ צוויעס", בתוך: די קאָמעדיעס פונ דער בערלינער אופקלערונג, מעלוכע פארלאג פאר די נאציאָנאלע מינדערהייטנ אינ אוסר"ר, 1933. עמ' 127–157. (תרגום של "קלות דעת" ליידיש סובייטית)
- קלות דעת וצביעות: (ר’ חנוך ור’ יוספכי); עם מבוא מאת דן מירון, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, תשל"ז.
- Leichtsinn und Frömmelei. ein Familiengemälde in drei Aufzügen; mit einem Nachwort herausgegeben von Gunnar Och und Jutta Strauss, Röhrig Verlag, 1995.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Jeremy Asher Dauber, 'Aaron Halle-Wolfssohn', in: Antonio’s Devils: Writers of the Jewish Enlightenment and the Birth of Modern Hebrew and Yiddish Literature, Stanford Uni. Press, 2006. עמ' 164–206.
- Jutta Strauss, 'Aaron Halle-Wolfssohn: Ein Leben in drei Sprachen', in: Anselm Gerhard, Musik und Ästhetik im Berlin Moses Mendelssohns, Walter de Gruyter, 1999. עמ' 57–74.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כתבי אהרן האלה-וולפסון בפרויקט בן-יהודה
- אהרן האלה-וולפסון, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- אהרן בן וולף האלה, במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- גצל קרסל, אהרן האלה-וולפסון, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית), אנציקלופדיה יודאיקה
- משה דור, ר' חנוך ור' יוספכי יצחקו לפנינו בנִבלות-פה וליצנות, מעריב, "ימים ולילות", 27 בדצמבר 1974, המשך (עם העלאת "קלות דעת וצביעות" בתיאטרון הבימה)
- יצחק בן-מרדכי, במלכודת התמימות, דבר, 28 באוקטובר 1977 (עם הופעת התרגום העברי של מחזהו "קלות דעת וצביעות")
- עמית נאור, כך יצאה לאוויר העולם המקראה הראשונה בעברית: אבטליון, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, אוגוסט 2019
אהרן בן זאב וולפסון (1754-1835), מהלה, דף שער בספרייה הלאומית
