אווה פוגלמן

אווה פוגלמן
Eva Fogelman

לידה	המאה ה־20 קאסל, גרמניה
מדינה	ארצות הברית
השכלה	תואר ראשון – ברוקלין קולג' תואר שני – אוניברסיטת ניו יורק דוקטור – אוניברסיטת העיר ניו יורק פוסט-דוקטורט בית הספר לרפואה של אוניברסיטת בוסטון
עיסוק	פסיכולוגית, סופרת, קולנוענית, מרצה
בן זוג	ג'רום צ'אנס
מספר צאצאים	1
https://evafogelman.com

אווה פוגלמן היא פסיכולוגית אמריקאית, סופרת, יוצרת קולנוע וחלוצה בטיפול בהשפעות הפסיכולוגיות של השואה על ניצולים וצאצאיהם. היא מחברת הספר המועמד לפרס פוליצר "מצפון ואומץ: מצילים של יהודים במהלך השואה" ועורכת שותפה של הספר "ילדים בתקופת השלטון הנאצי: נקודות מבט פסיכולוגיות על תהליך הראיון". היא הכותבת והמפיקה המשותפת של הסרט התיעודי עטור הפרסים "שוברים שתיקה: הדור שאחרי השואה" ומחברת שותפה של "ילדים בשואה ותוצאותיה: מחקרים היסטוריים ופסיכולוגיים של ארכיון קסטנברג" (2019).

ביוגרפיה

פוגלמן נולדה במחנה עקורים בקאסל, גרמניה, לאחר מלחמת העולם השנייה. היא היגרה לארצות הברית בשנת 1959, לאחר שחיה בישראל. פוגלמן קיבלה את התואר הראשון שלה בפסיכולוגיה מברוקלין קולג', את התואר השני שלה בייעוץ שיקומי מאוניברסיטת ניו יורק, ותואר דוקטור מ- אוניברסיטת העיר ניו יורק. היא בעלת הכשרה מתקדמת בטיפול משפחתי מהמכון המשפחתי של בוסטון והכשרה בתחום הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת בוסטון.^{[דרוש מקור]}

קבוצות לילדים של ניצולי שואה

ב-1976, בזמן שעבדו בבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד, ביקשו פוגלמן ופסיכולוגים נוספים, להקים מרפאה יהודית לבריאות הנפש באוניברסיטת בוסטון בשיתוף עם ארגון הלל. התוצאה של פרויקט זה, הייתה קבוצת טיפול קצרת מועד, הראשונה לילדים של ניצולי שואה, אותה הובילה פוגלמן יחד עם עמיתתה בלה סברן. ההשראה לקבוצה הגיעה, מקריאת דיאלוג בין כמה ילדים לניצולי שואה, שפורסם בתגובות של "סקירה יהודית עכשווית" ב-1975. הקבוצות, משכו צעירים מקשת רחבה של הקהילה היהודית, מאלה שאימצו בגלוי את זהותם היהודית ועד לאלו שלא ידעו שהם יהודים עד לבגרותם. הקבוצות נתנו למשתתפים הזדמנות ללמוד, מה המשותף להם ומה הייחודי להיסטוריה המשפחתית האישית שלהם; זה גם נתן להם תמיכה, כדי להיות מסוגלים לתקשר עם הוריהם על העבר הנורא שלהם, רבים מהם בפעם הראשונה. בשנת 1978, פתחה פוגלמן את הקבוצה הקצרה הראשונה, לילדי ניצולי שואה בישראל, באוניברסיטה העברית בירושלים, שם עבדה עם ד"ר הלל קליין ואורי לסט, על מחקר ההשפעה הפסיכולוגית של השואה, על ניצולים ומשפחותיהם בישראל.

הטכניקות הטיפוליות פורצות הדרך, שנקבעו בקבוצות אלה, נכתבו במאמרה של הלן אפשטיין, שפורסם ב-19 ביוני 1977, במגזין הניו יורק טיימס תחת הכותרת "יורשי השואה", ומאוחר יותר בספרה בשם "ילדי השואה: שיחות עם בנים ובנות של ניצולים". המאמר של אפשטיין ניסח, את מה שחשו ילדים רבים של ניצולים, אך לא הצליחו לתאר במילים: שהם חשו תחושת אבל, שלא הוכרה על ידי הקהילה היהודית הגדולה. הבנה זו העניקה השראה לילדים של ניצולי השואה, לרצות להתחבר זה לזה, ועוררה תנועה של דור שני לניצולי שואה. קבוצות אלו קיבלו צורות שונות, במונחים של קבוצות מוגבלות בזמן, לעומת קבוצות פתוחות, כאשר חלקן משלבות דורות מרובים, ילדים ניצולים או דור שלישי, ואחרות משתמשות בשיטות שונות, כגון עזרה עצמית ומנהיגות פסיכואנליטית, פסיכודרמה, ופסיכותרפיה פסיכודינמית.

כנסים והתכנסויות לדורות של ניצולי שואה

כנס בינלאומי ראשון על ילדי ניצולי שואה

בקיץ 1976, אווה פוגלמן, בלה סברן ומשה ולדוקס נפגשו עם הרב אירווינג גרינברג, ראש מרכז המשאבים היהודי הלאומי (כיום המרכז היהודי הלאומי ללמידה ומנהיגות ), כדי לדון באפשרות לתת חסות לכנס ניצולי הדור השני. חסיד ענק של חינוך והנצחת השואה, הרב גרינברג תמך ברעיון וקיבל את הכספים מספר שנים לאחר מכן למתן חסות לוועידה הבינלאומית הראשונה לילדי ניצולי השואה, שהתקיימה ב-4–5 בנובמבר 1979, בהיברו יוניון קולג'. בעיר ניו יורק. הלן אפשטיין הייתה הדוברת המרכזית. הכנס משך אליו יותר משש מאות בני הדור השני מרחבי ארצות הברית שחזרו לבתיהם והקימו ארגונים וקבוצות למען אנשים כמותם.

הכינוס העולמי הראשון של ניצולי השואה

במהלך תקופה זו, פוגלמן הייתה סטודנטית לתואר שני ב־CUNY Graduate Center, שלמדה פסיכולוגיה חברתית ואישיותית. בשנת 1980, כאשר האספה האמריקאית של ניצולי השואה (הידועה כיום בשם האספה האמריקאית של ניצולי שואה יהודים וצאצאיהם) החלה לארגן את המפגש הבינלאומי הראשון של ניצולי השואה, הם פנו לכמה מבני הדור השני כולל פוגלמן, מנחם וז'אן בלוך רוזנזפט, ז'נט פרידמן, וחיים ודינה זלוטוגורסקי לשלב תוכנית דור שני בכנס. בשנת 1981 התכנסו בירושלים עשרת אלפים ניצולים וצאצאיהם. אלי ויזל כתב שבועה ביידיש, על חובות מורשת השואה, שהדור השני קיבל על עצמו. פוגלמן הייתה מהחברים המייסדים של הרשת הבינלאומית לילדים של יהודים ניצולי שואה, שנוסדה בספטמבר 1981, בעקבות הכינוס העולמי הראשון. מנחם רוזנזפט היה יו"ר מייסד. ארגון זה נתן חסות והיה שותף לכנסים גדולים, לילדים של ניצולים בניו יורק ב-1984 וב-1986, בלוס אנג'לס ב-1987, בישראל ב-1988, בוושינגטון ב-1983, בפילדלפיה ב-1985, ותמך במצוקת יהודי אתיופיה ב-1982 על ידי אירוח עצרת בניו יורק. בשנת 1985, במהלך מה שנקרא מחלוקת ביטבורג, הארגון גייס הפגנה של ניצולים וילדים של ניצולים, כדי למחות על ההוקרה של הנשיא רונלד רייגן וקנצלר מערב גרמניה הלמוט קוהל לנופלים של חברי הוואפן-אס-אס הגרמנים, שנקברו בבית הקברות בביטבורג בזמן מלחמת העולם השנייה. באותו יום הם הנציחו את קברי האחים של ברגן בלזן.

לשבור את הדממה

בשנת 1978, פוגלמן הובילה יחד עם ד"ר הנרי גרונבאום בקיימברידג', קבוצה המיועדת לילדים של ניצולי שואה. הקבוצה הפכה לנושא הסרט התיעודי, עטור הפרסים, "שוברים את הדממה: הדור שאחרי השואה" (PBS 1984), בבימויו של ד"ר אדוארד מייסון ובכתיבה והפקה משותפת של פוגלמן. הסרט זכה להערכה בינלאומית והוצג בפסטיבל ברלין (1985), בסינמטק ירושלים ותל אביב, באיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי, במוזיאון היהודי של ניו יורק ובתיאטרון הציבורי ג'וזף פאפ. הסרט קיבל סרט כחול בפסטיבל הסרטים האמריקאי, פרס נשר הזהב של CINE ופרס מהמועצה הלאומית ליחסי משפחה.

מצפון ואומץ

בהיותה בישראל, בשנת 1981, לרגל הכינוס העולמי הראשון, פוגלמן החלה לאסוף נתונים על לא-יהודים שהצילו יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. פרויקט זה, המכונה "פרויקט הצלה", נתמך על ידי ד"ר ג'ון סלאוסון מהוועד היהודי האמריקאי והפך לעבודת הדוקטורט שלה, המצילים: מחקר סוציו-פסיכולוגי של התנהגות אלטרואיסטית בתקופת הנאצים, שהוצגה ב-1987 במרכז לבוגרים של אוניברסיטת ניו יורק. מסירותה לאנשים האמיצים הללו הובילה אותה, בשנת 1986, לייסד יחד עם הרב הרולד שולווייס, את הקרן לתמיכה בנוצרים צדיקים, אשר בשנת 1987 תהפוך לקרן היהודית למצילים נוצרים, פרויקט של הליגה נגד השמצה. הקרן, המכונה היום הקרן היהודית לחסידים, תומכת כיום כלכלית ביותר מ-450 מצילים, לא יהודים, ברחבי העולם. פוגלמן ארגנה כנסים באוניברסיטת פרינסטון, ברחבי ארצות הברית ובעולם, בנושא. מחקריה הגיעו לשיאם, בספר המועמד לפרס פוליצר, מצפון ואומץ: מצילים של יהודים בתקופת השואה, שפורסם ב-1994. הספר גם קיבל פרס מאמנסטי אינטרנשיונל, פרס כריסטופר ופרס מהאגודה האוניברסליסטית יוניטרית. הוא פורסם באנגלית, גרמנית (בשם: Wir waren keine Helden: Lebensretter im Angesicht des Holocaust Motive, Geschichten, Hintergründ), וצ'כית (בשם: Svĕdomí a odvaha: Zachránci Židů za holocaustu). הספר היה רב מכר של "סן פרנסיסקו כרוניקל". אליזבת סוואדוס, מלחינה, מחזאית וסופרת המועמדת לטוני, הלחינה וביצעה קנטטה מצפון ואומץ (1994), המבוססת על הספר, עם המקהלה הבינלאומית של ארגון האומות המאוחדות.

ילדים ניצולי שואה

מחקר בינלאומי על רדיפה מאורגנת של ילדים

בשנת 1984, פוגלמן איחדה כוחות עם הפסיכואנליטיקאית ד"ר ג'ודית קסטנברג ועם עו"ד מילטון קסטנברג, כדי להרחיב את המחקר הבינלאומי לגבי רדיפה מאורגנת של ילדים, פרויקט של חקר התפתחות הילד. הם החלו פגישות חודשיות עם ילדים ניצולי שואה בעיר ניו יורק, שלימים הפכה לאגודה הלאומית לניצולי שואה לילדים (NACHOS). קבוצות אחרות התחילו בלוס אנג'לס, שיקגו ובערים אחרות בעולם. קסטנברג ואנשי מקצוע אחרים בבריאות הנפש, ברחבי העולם, ראיינו 1,500 ילדים יהודים ניצולי שואה, מטפלים וגבו עדויות מילדים אחרים, משנת 1981 ועד היום. ארגון נוסף שצמח מקבוצות ראשוניות אלו, הוא הפדרציה העולמית של ניצולי השואה וצאצאיהם, שנקראה בעבר הפדרציה העולמית של ניצולי השואה. הארכיון כיום נמצא במכון אברהם הרמן ליהדות זמננו, באוניברסיטה העברית בירושלים. ביד ושם יש גם עותק של הארכיון. הארכיון שימש מקור לעבודות דוקטורט ולמספר ספרים וכתבי עת, כולל "ילדים בתקופת השלטון הנאצי: נקודות מבט פסיכולוגיות על תהליך הריאיון", "העד האחרון" ו"ילד ניצולי השואה".

קרן הילד המסתתר

ב-1989 פנתה מרים אברמוביץ', במאית ומפיקה-שותפה של "כאילו זה היה אתמול", לפוגלמן, בני הזוג קסטנברג וז'אן בלוך רוזנספט בחזונה לארגן מפגש בינלאומי, של ילדים ניצולים שהוסתרו במהלך השואה. ילדים מוסתרים היו אלה ששרדו את השואה, על ידי כך שהוחבאו במנזרים, בבתי יתומים, בבתים לא-יהודים, או שהסתתרו בעצמם, עם או בלי מסמכים מזויפים, ביערות או באופן גלוי לעין. מילטון קסטנברג סיפק את המימון הראשוני הדרוש לתכנון ההתכנסות הבינלאומית הראשונה של ילדים מסתתרים, בחסות ה-הליגה נגד השמצה, שהתקיימה ב-1991. יותר מ-1,600 ילדים מסתתרים ומשפחותיהם השתתפו מכל רחבי העולם. כתוצאה מכך הוקמה קרן הילד ההמסתתר ומפגשים מקומיים וכנסים בינלאומיים נמשכים עד היום.

טראומות היסטוריות קשורות

פוגלמן הכשירה אנשי מקצוע רבים בתחום בריאות הנפש, לטיפול באנשים שסבלו מטראומה היסטורית מסיבית, כמו ארמנים, ילידים, אפרו- אמריקאים, וייטנאמים, קובנים, גוואטמלים, ניקרגוואים, אל סלבדורים וקמבודים. היא ייסדה וניהלה תוכנית הכשרה, עם הפסיכולוג אל ברוק, במכון ההכשרה לבריאות הנפש בעיר ניו יורק בשם "פסיכותרפיה עם דורות של השואה וטראומות קשורות". משנת 1985 עד 2010, הכשירה תוכנית זו, אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש לטפל באוכלוסיות שעברו טראומה היסטורית בשיטות אישיות, משפחתיות וקבוצתיות. תוכנית זו מימנה גם את הרצאות הזיכרון לשואה של קסטנברג בשנים 1991 עד 2003 לזכרם של יהודית ומילטון קסטנברג.

התיאוריות של פוגלמן על תהליך האבל של הדור השני של ניצולי השואה היו מודל עבור מריה סוס צהוב לב אמיץ, פרופסור באוניברסיטת ניו מקסיקו ומייסדת רשת Takini, במחקר והכשרה של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש לעבודה עם אינדיאנים.

פרויקטים נוכחיים

לפוגלמן פרקטיקה פרטית פעילה במרכז מנהטן, שם היא מתמחה בעבודה עם יחידים, זוגות, משפחות וקבוצות בפסיכותרפיה פסיכואנליטית. תחומי המיקוד העיקריים שלה הם השואה וטראומות נלוות, מערכות יחסים בלתי אפשריות, עסקים משפחתיים רב-דוריים, עקרות, זהות ויצירתיות. היא גם מפקחת על אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש ומייעצת לארגונים ועסקים. היא כותבת פרסומים פופולריים כמו גם אקדמיים במגוון נושאים, כולל, התעללות מינית כנשק של מלחמה ורצח עם, פילושמיות, אנטישמיות וסוגיות זוגיות. פוגלמן נואמת לעיתים קרובות בכנסים אקדמיים, כמו גם בפני הקהל הרחב. בין היתר, היא דיברה באוניברסיטה החופשית של ברלין, מכללת המשטרה, בווילינגן-שוונינגן, גרמניה, האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת אוקספורד, האוניברסיטה ההיגלונית בקרקוב, פולין, אוניברסיטת פרינסטון, אוניברסיטת ייל, אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת האטלנטית של פלורידה, אוניברסיטת מישיגן, אוניברסיטת אורגון, ובסטוקהולם. היא כתבה עבור ארגון התקשורת פסיכולוגיה היום, לילית (כתב עת), הפורוורד, בולטימור ג'ואיש טיימס, הבוסטון גלוב, רשומות הקונגרס, הסוכנות היהודית לטלגרפיה (JTA), מגזין מומנט, American Jewish History, כתב העת תיקון, סקירה פסיכואנליטית, ירחון הקונגרס, מחקרים על שואה ורצח עם, ו"נשים: כתב עת ללימודי נשים יהודיות וסוגיות מגדר", בין היתר.^{[דרוש מקור]} היא הייתה חברה במועצות המנהלים של iVolunteer, מחקר התפתחות הילד, מכון הדסה-ברנדייס, הידידים האמריקאיים של מרכז הייעוץ לנשים בישראל, המכון להכשרה לבריאות הנפש, קרן גני הקודש ובית ספר יום בית רבן. היא יועצת למוזיאון הזיכרון לשואה של ארצות הברית וסגנית נשיא האספה האמריקאית של יהודים ניצולי שואה וצאצאיהם. היא גם בוועדה המייעצת לעריכה של עלון הקרן לילד המסתתר.

כעת היא עובדת על ספר עם שלום סאליבן בשם "מלכודת ההעברה", על גורמים לא מודעים, המשפיעים על מערכות יחסים אינטימיות וכיצד לגלות את העיוותים הנגרמים מהשפעות אלו.