איסור הנאה
איסור הנאה איסור הלכתי להשתמש או להפיק תועלת כלשהי מדבר שהוגדר בתורה או בדברי חז"ל כאסור בהנאה, ובהתאם, תוקפו של האיסור הוא דאורייתא או דרבנן. חפץ יכול להיאסר בהנאה על אדם גם בעקבות נדר שלו או של בעל החפץ, ובמקרה כזה תוקף האיסור הוא דאורייתא.
גדר האיסור
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתורה נאסרו מאכלים רבים באיסור אכילה, וחלקם נאסרו גם באיסור הנאה, שמוסיף על איסור האכילה איסור להשתמש בחפץ בכל אופן, גם על ידי נתינתו לבעלי חיים למאכלם, או מכירתו לגוי.
לדעת רבי אבהו[1], כל איסור אכילה שמנוסח בתורה בלשונות "לא תאֹכַל", "לא תאֹכְלוּ" או "לא יֵאַכֵל", כולל גם איסור הנאה מהדבר, אלא אם נכתב במפורש שהדבר מותר בהנאה, כגון באיסור אכילת נבלה שבו נכתב במפורש היתר למכור לגוי[2], ואיסור אכילת טרפה שבו נאמר במפורש היתר להשליכה לכלב[3]. וכן פסק הרמב"ם[4].
לדעת הרמב"ם מי שנהנה מאיסורי הנאה, לדוגמה מי שמכרם לגוי, אינו לוקה[5]. לדעת המגיד משנה טעם הדבר הוא שכל הנאה אינה דרך השימוש האופטימלית במאכלים, שהיא אכילה. לעומת הרמב"ם הריא"ז[6] כתב שהנהנה מאיסורי הנאה, כמו למשל המוכר לגוי איסורי הנאה לוקה[7].
דוגמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]דוגמאות לאיסורי הנאה מהתורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עבודה זרה - כולל הנאה מאפרה לאחר שריפתה
- יין נסך - יין שגוי ניסך לעבודה זרה
- גופת אדם מת (למעט שיער)
- שור הנסקל- (שור שהרג אדם, ונידון למוות בבית דין)
- בשר שהתבשל עם חלב
- כלאי הכרם - תבואה וגפן שגדלו ביחד.
- איסור ערלה - פירות אילן בשלוש שנותיו הראשונות.
שיער נזיר אסור בהנאה
דוגמאות לאיסורי הנאה מדרבנן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חמץ שעבר עליו הפסח - חמץ שהיה ברשות יהודי באחד מימי הפסח, קנסו חז"ל שהחמץ אסור באכילה והנאה.
- סתם יינם: יין של גוי, או שנגע בו גוי, או ששהה ליד גוי ללא השגחה. גזירה זאת היא הרחבה של דין יין נסך, והיא הופכת כל יין שנגע בו גוי ליין החשוד בכך שהוקדש לעבודה זרה, דבר ההופכו ליין נסך האסור בהנאה מן התורה. עם זאת מקור נוסף הובא לגזירת חכמים זו: "יינם משום בנותיהם"[8].
מכירת איסורי הנאה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אסור להשתכר באיסורי הנאה. ישראל שהיה לו תנור ואפה בו נכרי חמץ בפסח, אסור לו לקבל מהנכרי מעות בשכרו, אבל אם קיבל המעות, מותר לו ליהנות מהם[9].
עבר ומכר איסורי הנאה, דמיו מותרים, מלבד בעבודה זרה ובשביעית[10], ויש הסוברים שהדמים אסורים מדרבנן[11]
דמי 'סתם יינם' אסורים לדברי הכל משום שהחמירו חכמים בסתם יינם כדמי יין שנתנסך לעבודה זרה[12].
כילוי וביעור
[עריכת קוד מקור | עריכה]המשנה במסכת תמורה מבדילה בין איסורי הנאה שחייבים שרפה, לבין אלה החייבים קבורה: איסורים שחייבים שרפה מותר להשתמש באפרו אך איסורים החייבים קבורה שנשרפו אפרם אסור.
מהתורה אין חובה לשרוף או לקבור את 'איסורי הנאה' מלבד חמץ בפסח וממון עיר הנידחת שחובה לשורפם. אמנם אף שאין חובה, מכל מקום ראוי לכלות מן העולם כל דבר שאסור בהנאה מחשש שיבואו לתקלה על ידם.
דינים מיוחדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישנם דינים מיוחדים שנובעים כתוצאה מכך שהחפץ נאסר בהנאה:
- קידושין באיסורי הנאה - ככלל, קידושין באיסורי הנאה אינם חלים. יש שביארו דבר זה בטעם שאיסורי הנאה נחשבים כחסרי ערך ממוני. לדוגמה: מי שקידש אשה בחמץ בפסח, אין הקידושין חלים. לגבי קידושין בחמץ בערב פסח שאיסור חמץ בזמן זה הוא רק מדרבנן, ישנן כמה שיטות בראשונים[13].
- מצוות לאו להנות נתנו - מותר לקיים מצוות באיסורי הנאה כשאין הנאה הנלווית לקיום המצווה, על פי הכלל שמצוות לאו להנות נתנו, דהיינו שאין קיום מצווה נחשב להנאה.
- כתותי מיכתת שיעוריה - יש מאיסורי הנאה שחייבים שרפה או קבורה ולכן חפץ שנכנס תחת חיוב זה, אינו ראוי לקיום מצווה אם מתנאי המצווה שיהיה בו גודל מסוים ('שיעור') ונחשב ש'כתותי מכתת שיעוריה' כאילו הוא חתוך לחתיכות ואין בו שיעור. לכן לולב של איסורי הנאה פסול ואין יוצאים בו ידי חובת מצוות נטילת לולב.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף כ"א, עמוד ב'; ובתלמוד ירושלמי, מסכת פסחים, פרק ב', הלכה א' רבי אבהו אומר בשם רבי אלעזר בן פדת
- ^ ספר דברים, פרק י"ד, פסוק כ"א
- ^ ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ל'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ח', הלכה י"ד
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ח', הלכה ט"ז.
- ^ הובא בשלטי הגיבורים לפסחים ה עמוד ב בדפי הרי"ף אות ד.
- ^ כך נראה לכאורה גם מדברי התוספות לתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף כ"א, עמוד ב' דיבור המתחיל "כל מקום" ששאלו מהי הסיבה שמי שעבר על איסור הנאה מחמץ אינו חייב כרת, ומשמעות מסקנתם היא שחיוב עונש יש בו ורק חיוב כרת אין.
- ^ ראו: הלכות הרחקה מגויים, בפסקה "סתם יינם".
- ^ שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תנ סעיף ד
- ^ תלמוד בבלי מסכת קידושין דף נח עמוד א.
- ^ ראו רא"ש מסכת קידושין שם "דאע"פ דאיסורי הנאה לא תפסי דמיהן גזרו רבנן שלא יהנה מחליפיהן גזירה אטו הן עצמם"
- ^ תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף סב עמוד ב - איבעיא להו שכרו לסתם יינן מהו מי אמרי' כיון דאיסורא חמור כדיין נסך שכרו נמי אסור - וכך מסקנת הגמרא.
- ^ לשיטת השולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ח, סעיף כ"א יש הבחנה בין מי שקידש בחמץ גמור לאחר חצות היום בערב פסח, קידושיו אינם חלים כלל. מי שקידש בחמץ שאיסורו דרבנן לאחר חצות וכן מי שקידש בחמץ גמור מתחילת השעה השישית של ערב פסח (כלומר שעה זמנית אחת לפני חצות היום) קידושיו הם ספק קידושין, ואילו מי שקידש בחמץ דרבנן בשעה זו קידושיו הם קידושין גמורים. שיטות אחרות יש לרז"ה, לרמב"ם לרא"ש ולרי"ף. לשיטת הרז"ה (מובא במסכת פסחים דף ג עמוד א בדפי הרי"ף) בכל שעות היום של ערב פסח חלים הקידושין.