אליעזר מרגולין

אליעזר מרגולין

דיוקנו של אליעזר מרגולין במלחמת העולם הראשונה
לידה	26 במרץ 1875 בלגורוד, האימפריה הרוסית
פטירה	2 ביוני 1944 (בגיל 69) סידני, אוסטרליה
מקום קבורה	רחובות (1950)
תאריך עלייה	1892
מדינה	הממלכה המאוחדת
כינוי	"חוואג'ה נזר"
השתייכות	חיל רגלים
תקופת הפעילות	14 בספטמבר 1914 – 1921 (כ־6 שנים)
דרגה	לויטננט קולונל
תפקידים בשירות
מפקד הגדוד העברי, מושל צבאי
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם הראשונה
עיטורים
אות השירות המצוין כוכב 1914-1915
תפקידים אזרחיים
חקלאי, נהג, סוחר
הנצחה
רחובות בערי ישראל, גרעין התיישבות

קולונל אליעזר (לָזָר) מרקוביץ' מרגולין (5 בפברואר או 26 במרץ 1875, בלגורוד, האימפריה הרוסית – 22 ביוני 1944, סידני, אוסטרליה) היה ממפקדי הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה.

אליעזר מרגולין, עומד שני מימין בחברת מתיישבי ראשון לציון ורחובות, 1893-4

אליעזר מרגולין נכנס עם חיילי גדוד 39 של קלעי המלך לבן שמן

סמל הגדוד העברי "הראשון ליהודה"

אנדרטת מרגולין באביחיל, ועליה סמל "הגדוד הראשון ליהודה"

טבלת הנצחה על אנדרטת מרגולין באביחיל

קורות חיים

מרגולין נולד בשנת תרל"ה בעיר בלגורוד שבאימפריה הרוסית, מחוץ לתחום המושב. אחיו הגדול, משה מרקוביץ' מרגולין (1862–1939), היה סופר רוסי, עורך העיתון Еврейская жизнь ("חיים יהודיים") ומעורכי הלקסיקון האנציקלופדי ברוקהאוס-אפרון. בילדותו לא קיבל חינוך ציוני, ונמשך דווקא לתרבות הרוסית. התחנך בגימנסיה רוסית בבלגורוד, ידע בעל-פה את שירי פושקין ולרמונטוב, אהב את מרחבי השדות של הדון והוולגה והעריץ את הקוזקים על רוח החופש הפועמת בהם ועל סוסיהם המהירים.

לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני קיסר רוסיה בשנת 1881, הלך מצב היהודים ברוסיה והורע בהדרגה. ב-1892 החליטו הוריו של מרגולין לעלות לארץ ישראל ולקנות משק חקלאי במושבה רחובות, ומרגולין בן ה-17 עלה איתם, למורת רוחו.

1892–1902: חקלאי ברחובות

מרגולין הוטל לפתע לארץ שוממה, ונתגלה לו כי השפה העברית אינה משמשת רק לתפילה אלא היא גם שפת דיבור וכותבים בה סיפורים ושירים. הוא ראה גם בפעם הראשונה יהודים עובדים ולא רק מסתובבים ועוסקים במסחר עם איכרים ו"פריצים". הוא החל לעבוד במרץ בכרם ובשקדים של משק הוריו. שומר המושבה לימד אותו לקלוע ברובה, ושומר הכרמים, בדואי, לימד אותו רכיבה על סוסים. צעירי רחובות התארגנו בפיקודו של מרגולין שאימן אותם ברכיבה ובקליעה למטרה. כאשר ביקר הרצל ברחובות בשנת 1898 היה מרגולין בראש יחידת רוכבים שקיבלה את פניו. מרגולין היה לבוש בעבאיה וכאפיה. זה עשה רושם רב על הרצל, וכשניגש מרגולין ללחוץ את ידו טפח לו בחיבה על כתפיו. למרגולין היו גם חברים ערבים רבים, שהעריצו אותו וקראו לו "חוואג'ה נזר".

כאשר נפטרו הוריו של מרגולין, בהפרש זמן קצר האחד מהשנייה, נקלע המשק שלו לקשיים והוא הסתבך בחובות ותשלומי ריבית. ממורמר ומאוכזב החליט למכור את המשק ולהגר לאוסטרליה. לפני שעזב את המושבה מצא מגורים לאחיו ואחותו הקטנים ממנו, הלך לבית הקברות ברחובות להיפרד מהוריו, ונשבע כי יישוב לארץ כספן בצי הבריטי, כדי לשחרר אותה משעבוד הטורקים המושחתים ומן המלווים בריבית.

מפקד בצבא האוסטרלי

מרגולין הגיע לאוסטרליה ב-10 באפריל 1902, בחוסר כל. הוא עבד כנהג משאית ובעבודות מזדמנות עד שלמד אנגלית ופתח בסידני מפעל קטן לתרופות. בהמשך נדד ברחבי אוסטרליה וניסה כוחו בחקלאות, אך נכשל. הוא פנה לעסוק במסחר, שאותו שנא, והגיע לעיירת הכורים קולי שבאוסטרליה המערבית. שם פתח חנות משקאות. הוא הצליח במסחר, צבר מעט הון והתכונן לחזור לארץ ישראל, אך אז פרצה מלחמת העולם הראשונה.

ב-19 בספטמבר 1914 התנדב מרגולין לצבא האוסטרלי, ונשלח למצרים במסגרת חיל המשלוח האוסטרלי–ניו זילנדי (אנזא"ק). משם נשלח לחזית גליפולי, שם נפצע והועלה לדרגת קצין. עם כישלון המערכה בדרדנלים נשלח לצרפת, שם עלה בסולם הדרגות. בקרב על נהר סום קיבל את אות השירות המצוין (Distinguished Service Order,‏ DSO). מספר פעמים התפוצצו פצצות על ידו, חבריו נהרגו והוא יצא שלם בגופו. הוא התקדם בסולם הדרגות והגיע לדרגה של לויטננט קולונל. מרגולין נפצע שלוש פעמים. הפציעה השלישית הייתה קשה, והוא פונה ללונדון, ושכב שבועות רבים בבית החולים. כשהחלים קיבל שחרור מהצבא, והתכוון לשוב לאוסטרליה. באותו הזמן שמע לראשונה על הגדודים העבריים. זאב ז'בוטינסקי, שהיה באותו הזמן בלונדון, נפגש עם מרגולין ושכנע אותו להצטרף כמפקד בגדודים העבריים.

מפקד בגדודים העבריים

מרגולין היה באותה התקופה המפקד היהודי הנערץ ביותר. הוא קיבל את הפיקוד על הגדוד העברי השני, שנקרא גם "גדוד 39 של קלעי המלך", והורכב בעיקר ממתנדבים יהודים מארצות הברית. מרגולין מוזכר בשירו המפורסם של אריה רובינשטיין, "אריה, אריה":

בערב נתנו לנו בשר

באמת שלא היה טרי

טענו לפני מרגולין השר

אמר: אכול ותהיה בריא.

בספטמבר 1918 היה מרגולין בראש כוח מגדוד 39 ויחידות מגדוד 38. הכוח חצה את הירדן במעבר אום-שורט וכבש את העיירה א-סלט. מרגולין היה מושל צבאי בעיירה זו במשך שבועיים.

עם תום מלחמת העולם הראשונה פורקו גדודים 38 ו-39, שהיו מורכבים ממתנדבי חו"ל, והוקם גדוד ממתנדבי ארץ ישראל, שנקרא הגדוד "הראשון ליהודה". סמל הגדוד היה מנורה ומתחתיה המילה קדימה בעברית.

קיומו של כוח יהודי היה לצנינים בעיני הבריטים והערבים. הוחלט להקים כוח מעורב יהודי-ערבי תחת פיקוד בריטי, אשר ייקרא "חיל ההגנה לפלשׂתינה" (Palestine defense force). הכוח היהודי בפיקודו של מרגולין היה אמור להיות בצפון הארץ, והערבי – בדרומה.

מאורעות מאי 1921: סיום הקריירה הצבאית

ב-1 במאי 1921 פרצו פרעות תרפ"א במקומות שונים בארץ; המהומות הקשות ביותר היו ביפו. "ההגנה" לא הייתה מוכנה לכך, וביום המהומות הראשון נרצחו 13 יהודים. המקרה הקשה ביותר היה ב"בית העולים" ברחוב עג'מי, שם נרצחו 13 יהודים על ידי פורעים ערבים בסיוע שוטרים ערבים. ביום השני לפרעות נרצח הסופר יוסף חיים ברנר.

במחנה סרפנד היו 30 חיילים משרידי הגדוד העברי. ישראל שוחט, שהיה אחראי על ההגנה באזור, טלפן לסמל בגדוד יצחק אולשן (אולשנסקי) וביקש ממנו להגיע בדחיפות לתל אביב. כשהגיעו אולשן וחברו למקום והסתברה להם חומרת המצב, הם הזעיקו את חבריהם. מרגולין לא שותף בעניין, כי לא רצו להפליל אותו בפעולה שמשמעותה הפרת פקודות הצבא ומשפט צבאי.

כאשר נודע הדבר למרגולין הוא לא כעס על חייליו על מעשם, אלא על כך שלא הודיעו לו כדי שיוכל לצאת בראשם. הוא ידע שבכך הוא חורץ את דינו ומסיים את הקריירה הצבאית שלו אבל לא היה לו אכפת; בתור יהודי הוא בחר ללא היסוס לצאת ולעזור לאחיו היהודים.

מרגולין הגיע לתל אביב, והחל לגייס את משוחררי הגדוד העברי ששהו בתל אביב. הוא ארגן אותם בעמדות בגבולות העיר, ולמחרת עם התחדשות המהומות הם פתחו באש אל התוקפים. הוא ארגן יחידה שחדרה לנמל יפו וצעדה בסך ברחובות העיר. פעולות אלה גרמו לסיום המהומות.

פעילות הגדוד העברי במאורעות 1921 היו סיבה מספקת לפירוקו. הבריטים פיטרו את כל החיילים אך לא העמידו אותם למשפט צבאי.

מרגולין נאלץ לעזוב את הארץ כדי שלא יועמד למשפט צבאי. בתחנת הרכבת בלוד אמר לחייליו: "התיאשתי מהשלטון אבל לא מהארץ. לכן, להתראות".

אחרית ימיו

מרגולין נסע ללונדון, שם ביקש למצוא לו תפקיד במשטרה, אך ללא הצלחה. הוא חזר מאוכזב לאוסטרליה ב-1921, והשתקע בפרת'. מכתביו משם היו ספוגים מרורים וגעגועים לארץ ישראל.

בשנת 1926 נישא להילדה מירטל לבית אנגלד. לשניים לא היו ילדים.

מרגולין נפטר ב-22 ביוני 1944 א' תמוז התש"ד בגיל 69 ונקבר בסמוך לפרת'.

קבורתו בישראל והנצחתו

קברו של אליעזר מרגולין בבית הקברות ברחובות

בינואר 1950 הובא על פי צוואתו לקבורה בבית הקברות ברחובות, ליד קבר הוריו. בלוויה השתתפה צמרת הממשלה והצבא וחבריו משוחררי הגדודים העבריים.

בשנת 2010, לאחר שנים של הזנחה, תרמה קרן ריצ'רד פראט (קרן אוסטרלית שהקים אוסטרלי ממוצא יהודי ב-1978) 30 אלף שקל לשיפוץ הקבר. ב-14 בנובמבר אותה שנה, נחנך הקבר המשופץ בטקס בהשתתפות שגרירת אוסטרליה בישראל, אדריאנה פונקלר, מנהלת מוזיאון בית הגדודים, רחל סילקו וראש עיריית רחובות, רחמים מלול.

בערים ירושלים, תל אביב, ראשון לציון, רחובות ונס ציונה נקראו רחובות על שמו. חלקם נקראו "קולונל מרגולין".

במוזיאון "בית הגדודים" במושב אביחיל יש אגף המוקדש למרגולין, ובו מסמכים ואביזרים מתקופת שירותו הצבאי. במושב, ב"כיכר מרגולין" יש אנדרטה לזכרו, ועליה סמל "הגדוד הראשון ליהודה". על שלט ההנצחה כתוב: "האיש החזק אשר אהב את חייליו ואת עמו".

לקריאה נוספת

• משה סמילנסקי, משפחת האדמה, כרך ג.
• ספר תולדות ההגנה, כרך ב, חלק ראשון.

• Gouttman, Rodney, An Anzac Zionist Hero: the Life of Lieutenant-Colonel Eliazar Margolin, London; Portland, OR: Vallentine Mitchell, 2006.

• המפקד הראשון ליהודה, יהואש ביבר
• יהודה ארז,"אגרות דוד בן-גוריון", הוצאת עם עובד ואוניברסיטת תל אביב, 1971, כרך ראשון, ערך: מרגולין אליעזר, עמוד 454.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אליעזר מרגולין בוויקישיתוף

• דוד תדהר (עורך), "קולונל אליעזר מרגולין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2324
• מ. סמילנסקי, ‏קולונל אליעזר מרגולין - לזכרו, מערכות 87-88 ינואר 1955
• אליעזר לזר מרגולין(הקישור אינו פעיל): פרטיים ביוגרפיים, מתוך: Elena Govor,‏ Russian Anzacs in Australian History‏ (Sydney, 2005) (באנגלית)
• יובל מלחי "קטעים בהיסטוריה" - המלחמה הגדולה פרק 53 הגדודים העבריים פורסם 17 אפריל 2012

• Suzanne Welborn, Margolin, Eliezer (Lazar) (1875-1944), Australian Dictionary of Biography, Volume 10, Melbourne University Press, 1986, pp 408-409.