אסאטה שאקור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך מוטה לטובתה של שאקור, מטשטש את פשעיה ומעניק משקל גדול מאוד לטענות כלפי רשויות החוק. מלבד זאת, יש בו פרטים טפלים ותרגמת קלה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
שכתוב
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך מוטה לטובתה של שאקור, מטשטש את פשעיה ומעניק משקל גדול מאוד לטענות כלפי רשויות החוק. מלבד זאת, יש בו פרטים טפלים ותרגמת קלה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
אסאטה שאקור
Assata Shakur
לידה 16 ביולי 1947 (בת 76)
ג'מייקה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה JoAnne Deborah Byron עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית
כינויים נוספים Joanne Chesimard, JoAnne Deborah Byron
פעילות בולטת פעילות פוליטית במסגרת מפלגת הפנתרים השחורים וצבא השחרור השחור (BLA)
ידועה בשל בריחתה מהכלא ומארצות הברית, והפיכתה לאישה המבוקשת ביותר של ה-FBI
השכלה הסיטי קולג' של ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1970
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אסאטה אולוגבלה שאקור (באנגלית: Assata Olugbala Shakur; נולדה ב-16 ביולי 1947 כג'ואן דברה ריימונד – ידועה גם בשם משפחתה לאחר הנישואים: צ'סימארד) היא פעילה אפרו-אמריקאית, חברה במפלגת הפנתרים השחורים (BPP), ובצבא השחרור השחור (BLA), אשר הורשעה ברצח, נמלטה לקובה ובה קיבלה מקלט מדיני.

ב-1977 הורשעה שאקור ברצח שוטר ופציעת שוטר אחר במהלך אירוע ירי בניו ג'רזי ב-1973. ישבה בכלא במהלך רוב שנות ה-70, עד שנמלטה ב-1979. לאחר מספר שנים במנוסה, הגיעה לקובה ב-1984, שם קיבלה מקלט מדיני, וממשיכה להתגורר שם מאז. ב-2 במאי 2005 הכריזה הבולשת הפדרלית עליה כטרוריסטית מקומית (אמריקאית) והציעה פרס של מיליון דולר על סיוע בלכידתה. ב-2 במאי 2013 הכניסה אותה הבולשת הפדרלית לרשימת הטרוריסטים המבוקשים ביותר, והיועץ המשפטי של מדינת ניו ג'רזי הוסיף עוד מיליון דולר לפרס על ראשה. היא האישה הראשונה להתווסף לרשימת הטרוריסטים המבוקשים ביותר.[1]

נעוריה ותחילת הפעילות הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסאטה שאקור נולדה בקווינס שבניו יורק, בשם ג'ואן דברה ביירון (JoAnne Deborah Byron). הוריה התגרשו זמן קצר לאחר לידתה. שאקור העבירה את ילדותה המוקדמת בין בית אמה בניו יורק לבית סביה בווילמינגטון שבקרוליינה הצפונית, בדרום שהיה מופרד גזעית באותה תקופה. היא נשרה מלימודיה בתיכון בגיל 17, ובשלב מסוים אף ברחה מהבית. היא התגוררה אצל אנשים זרים, לדבריה, חוותה תקיפה מינית, לא הצליחה למצוא עבודה והתקיימה מגנבה. כשדודתה מצאה אותה חיה כך היא לקחה אותה אליה הביתה, ובעזרתה סיימה שאקור לימודי תעודה, שאפשרו לה ללמוד לתואר ראשון בסיטי קולג' של ניו יורק בשנות ה-20 לחייה.[2]

שאקור השתתפה במגוון פעילויות פוליטיות בעת לימודיה לתואר, כולל הפגנות נגד מלחמת וייטנאם, שביתות נגד העלאת מחירי שכירות, ופעולות נגד גזענות ואפליה. שאקור נעצרה על ידי המשטרה בפעם הראשונה ב-1967, כאשר היא ועוד כמאה סטודנטים חסמו את הכניסה לבניין במכללה. שאקור וחבריה הפגינו נגד היעדר קורסים בלימודי שחורים בתוכנית הלימודים, וכן היעדרם של חברי סגל שחורים.

בזמן לימודיה, ב-1967, נישאה ללואיס צ'סימארד (Louis Chesimard). השניים נפרדו כעבור שנה, ובאוטוביוגרפיה שלה ייחסה שאקור את הפרידה לחוסר הסכמה לגבי תפקידי מגדר.

לאחר סיום לימודיה בגיל 23, החלה בפעילות בארגון רדיקלי בשם הפנתרים השחורים. שאקור הפכה לאחת ממנהיגי התא בהארלם. היא עזבה את הארגון בעקבות התנהגות שהגדירה כ"מצ'ואיסטית" בארגון הפנתרים השחורים, ומה שלדבריה היה אי-התמקדות בהיסטוריה שחורה:[2]

הבעיה העיקרית נבעה מכך שבפנתרים השחורים לא הייתה גישה שיטתית להשכלה פוליטית. הם קראו את הספר האדום, אבל לא ידעו מי הם הארייט טאבמן, מרקוס גארבי ונאט טרנר. הם דיברו על יחסים בין-קהילתיים, אבל איכשהו עדיין האמינו שמלחמת האזרחים הייתה מלחמה לשחרור העבדים. רבים מאוד מהם בקושי הבינו היסטוריה כלל, בין אם היסטוריה שחורה, אפריקאית, או אחרת. [...] זו הייתה הסיבה העיקרית שרבים מחברי המפלגה המעיטו בערך ההתאחדות עם ארגונים שחורים אחרים ובמאבקים קהילתיים.

באותה שנה, שינתה את שמה לאסאטה (זו שנאבקת, שם מערב אפריקאי שמקורו בשם הערבי עאישה) אולוגבלה (אוהבת העם, בשפת היורובה) שאקור (זו שמכירה תודה, בערבית), והצטרפה לצבא השחרור השחור, ארגון רדיקלי אשר מטרתו הייתה "להילחם בעד העצמאות וההגדרה העצמית של אנשים ממוצא אפריקאי בארצות הברית". ב-1971 הצטרפה שאקור לרפובליקת אפריקה החדשה (אנ'), ארגון שמאל רדיקלי שמטרתו להקים מדינה עצמאית שרוב אוכלוסייתה שחורה מהמדינות אלבמה, ג'ורג'יה, קרוליינה הצפונית, לואיזיאנה ומיסיסיפי.

האשמות ומצוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1971 נורתה שאקור בבטנה, בעת מאבק עם גבר במלון במנהטן. על פי דו"ח המשטרה, שאקור דפקה על דלתו כשבידה אקדח ודרשה ממנו כסף, ובמהלך מאמציו להגן על עצמו, היא נורתה. היא נעצרה באשמת ניסיון שוד, תקיפה והחזקת נשק קטלני ללא רישיון. שאקור שוחררה בערבות. ב-1987 אישרה שאקור בראיון כי לאירוע היה קשר לסמים, אך סירבה לפרט.

היא הייתה החשודה העיקרית בשוד בנק בקווינס באוגוסט 1971, ובדצמבר הואשמה בזריקת רימון על מכונית משטרה. יצאה התראה לגביה ב-13 מדינות, שהיא נדרשת לחקירה. בהמשך גם חיפשו את שאקור לתחקור בהקשר לירי בשוטר בברוקלין ובשני מקרי שוד נוספים ב-1972. הזיהויים של שאקור נעשו מצילומים של ה-FBI.

בסוף 1972, התנהל מצוד רב-מדינתי כנגד שאקור, שנחשדה בהשתתפות בסדרת שודים ורצח של שוטרים בניו יורק. הבולשת פרסמה פוסטר של חשודים במארב בו נורו ארבעה שוטרים, שכלל את שאקור. לדבריו של רוברט דיילי, סגן הנציב של משטרת ניו יורק, שאקור הייתה "המבוקשת האחרונה, הנשמה של הכנופיה, האמא תרנגולת שליכדה אותם, דאגה שיישארו בתנועה, ודאגה שימשיכו לירות".

ביוני 1973 הגיע המצוד לשיאו, עם הודעות יומיות מהבולשת לכוחות משטרה אזוריים ולתקשורת לגבי הסטטוס של שאקור ושל ההאשמות נגדה. המבצע של הבולשת התמקד בכל הפעילים הבולטים של ה-BLA, ושאקור ואחרים האשימו את הבולשת בכך שייחסו לשאקור כל פשע בחוף המזרחי של ארצות הברית שהייתה מעורבת בו אישה שחורה, וכן כל תקרית שהיה נדמה שאישה הייתה חלק ממנו. למעשה, לאחר שנעצרה, לא הואשמה שאקור באף אחד מהפשעים שיוחסו לה ובעבורם החל המצוד מלכתחילה.

שאקור ואחרים טוענים שהיא היוותה מטרה למדור COINTELPRO, התוכנית לסיכול ריגול של ה-FBI, בשל חברותה בארגוני כוח שחור. באופן ספציפי, קיימות ראיות במסמכי FBI לפיהם מבצע CHESROB הוקם במיוחד "כדי לקשר את ג'ואן צ'סימארד (אסאטה שאקור) לכל מעשה שוד או פשע אלים שהייתה מעורבת בו אישה שחורה בחוף המזרחי".[3] אף על פי שמבצע CHESROB נקרא על שמה של שאקור, הוא לא הוגבל אליה, והוחל גם על פעילים שחורים אחרים.[4]

הירי בניו ג'רזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 במאי 1973, נעצרו אסאטה וחבריה לארגון BLA, זייד מליק שאקור וסונדיאטה אקולי, על ידי השוטרים ג'יימס הארפר וורנר פורסטר, בעת שנסעו בכביש האגרה של ניו ג'רזי סמוך לעיירה איסט ברנסוויק, בשל פנס אחורי לא תקין ונסיעה מעט מעל למהירות המותרת. במשפט של שאקור, הושמעו הקלטות של שיחות הרדיו של הארפר עם יומנאי המשטרה, בהם הוא מתאר את תוכניותיו לעצור את הרכב. אקולי נהג במכונית בת שתי הדלתות, שאקור ישבה מצד ימין מקדימה, וזייד מליק שאקור בכיסא האחורי בצד ימין. השוטר ביקש מהנהג, אקולי, לצאת מהרכב ותחקר אותו מאחורי הרכב.

בשלב זה של העימות בין השוטרים לחברי ארגון ה-BLA, העדויות סותרות. אך בסוף המאורע, נורה פורסטר למוות משני כדורים שנורו לראשו מהנשק שלו, זייד שכב ירוי למוות על הכביש, ואסאטה והארפר נפצעו מירי.[5]

על פי הדיווחים הראשונים של המשטרה, אחד או יותר מהנוסעים ברכב פתחו ביריות לעבר השוטרים, ופורסטר ירה בחזרה ארבע פעמים לפני שספג בעצמו ירי קטלני. במשפטו של אקולי, הארפר העיד כי היריות התחילו כמה שניות לאחר שפורסטר הגיע למקום בניידת שלו. אך במשפט של אסאטה הוא טען שפורסטר ניגש לרכב העצור, והוציא מהמושב אקדח סמי-אוטומטי ומחסנית, והראה אותם להארפר. השוטרים הורו לזייד מליק שאקור ואסאטה שאקור לשים את ידיהם על ברכיהם ולא לזוז, ואז אסאטה שלפה אקדח שהיה טמון סמוך לקרסולה, וירתה בפורסטר בכתפו, ואז הלה הסתתר מאחורי הניידת שלו. מאוחר יותר, חזר בו הארפר מגרסה זו.[דרוש מקור] בעת חקירתו על ידי התובע, הוא סיפר שהוא ראה את פורסטר נופל בדיוק באותו זמן שהוא ירה באסאטה וזו נפלה פצועה. הארפר העיד כי אקולי ירה בפורסטר באקדח .38 סמי-אוטומטי, ואז "הוציא אותו להורג" בשתי יריות לראשו מאקדחו שלו. על פי דיווחי משטרת ניו ג'רזי, נמצאו בזירה שני אקדחים חצי-אוטומטיים שהתבצע ירי מהם.

אקולי לקח אז את המכונית ונסע משם, כאשר אסאטה הפצועה וזייד, שכבר מת או גסס, איתו באוטו. אחריהם רדפו שלוש ניידות, ויצאה התראה לכל עמדות התשלום בכביש. כשהשוטר רוברט פלנטצ'ר הורה על אקולי לעצור, הוא עצר את רכבו, וברח לכיוון העצים לצד הכביש. פלנטצ'ר ירה לכיוונו. אסאטה דידתה לכיוונו כאשר ידיה מורמות. אקולי נלכד לאחר מצוד של 36 שעות של לפחות 400 אנשים, כולל מסוקים משטרתיים וכלבים. גופתו של זייד שאקור נמצאה בתעלה לצד הכביש.

לדברי משטרת ניו ג'רזי, אסאטה הייתה בדרכה לבולטימור כדי לחבור לתא של ה-BLA, ושהיו איתה במכונית "רשימת מטרות". לדבריה של שאקור, היא הייתה בדרך לבולטימור כדי להתחיל עבודה חדשה בבר.

אסאטה, שהייתה במצב קשה עם פצעי ירי בשתי זרועותיה ובכתפה, הועברה לבית חולים קרוב תחת שמירה. היא עברה חקירה בידי המשטרה כשהיא במיטת בית החולים, ושם גם נערך ההליך המשפטי של הקראת כתב האישום נגדה. אסאטה ועורכי דינה טענו שהיא לא קיבלה במהלך שהותה בבית החולים טיפול רפואי נאות, ובעקבות עתירה של פרקליטיה, היא הועברה לבית חולים אחר, וכעבור מספר שבועות החלימה מספיק ושוחררה ל"בית עבודה" מטעם מחוז מידלסקס.[6]

האשמות פליליות והליכים משפטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1973 ל-1977, הואשמה שאקור 10 פעמים בבתי משפט בניו יורק ובניו ג'רזי, ועברה 7 משפטים פליליים. היא הואשמה בשני סעיפים של שוד בנק, בחטיפת סוחר סמים מברוקלין, בניסיון לרצח של שני שוטרים מקווינס במהלך מארב כושל בינואר 1973, ובעוד שמונה סעיפים פליליים במסגרת האירוע בכביש האגרה בניו ג'רזי. מתוך הליכים אלה, זוכתה שאקור בשלושה משפטים, משפט אחד נפסל לאחר שחבר המושבעים לא הצליח להסכים על פסיקה, הליך נוסף נפסל בשל הריונה של שאקור, משפט אחד הועבר למחוז אחר, ובמשפט אחד היא הורשעה. שלוש האשמות פליליות נדחו על ידי שופטים ללא משפט.[7]

האשמה פלילית בית המשפט הקראת כתב האישום הליך משפטי תוצאה
ניסיון לשוד ב"הוטל פנסילבניה"
5 באפריל 1971 		בית המשפט המחוזי של ניו יורק, מחוז ניו יורק 22 בנובמבר 1977 ללא נדחה
שוד בנק בקווינס
23 באוגוסט 1971 		בית המשפט הפדרלי, מחוז ניו יורק 20 ביולי 1973 5-16 בינואר 1976 זיכוי
שוד בנק בברונקס, קשירת קשר פלילי, ותקיפה מזוינת
1 בספטמבר 1972 		בית המשפט הפדרלי, מחוז ניו יורק 1 באוגוסט 1973 2-14 בדצמבר 1973 פסילה, חבר מושבעים מפולג
19-28 בדצמבר 1973 זיכוי
חטיפת ג'יימס א. פרימן
28 בדצמבר 1972 		בית המשפט המחוזי של ניו יורק, מחוז קינגס 30 במאי 1974 6 בספטמבר – 19 בדצמבר 1975 זיכוי
רצח של ריצ'רד נלסון
2 בינואר 1973 		בית המשפט הפדרלי, מחוז ניו יורק 29 במאי 1974 ללא נדחה
ניסיון לרצח השוטרים מייקל אוריילי ורוי פוליאנה
23 בינואר 1973 		בית המשפט הפדרלי, מחוז קווינס 11 במאי 1974 ללא נדחה
הירי בכביש האגרה בניו ג'רזי: רצח מדרגה ראשונה, רצח מדרגה שנייה, תקיפה חמורה, תקיפת שוטר, תקיפה מזוינת, תקיפה במטרה להרוג, אחזקת נשק בלתי חוקית, ושוד מזוין
2 במאי 1973 		בית המשפט המחוזי של ניו ג'רזי, מחוז מידלסקס 3 במאי 1973 9-23 באוקטובר 1973 שינוי מקום המשפט
1 בינואר – 1 בפברואר 1974 פסילה בשל הריון
15 בפברואר –25 במרץ 1977 הרשעה

שינוי מקום משפט הירי בניו ג'רזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט ליאון ג'רופסקי הורה על העברת המשפט מחוץ למחוז מידלסקס באומרו שהיה בלתי אפשרי למצוא שם חבר מושבעים שיוכל להתחייב להחלטה ללא משוא פנים, כנדרש. סקר שנערך במחוז אישש את דבריו, והראה ש-70% מהתושבים האמינו באשמתה של שאקור.[8][9]

פסילת משפט שוד הבנק בברונקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1973, עמדה שאקור למשפט יחד עם קמאו סדיקי על שוד בנק בברונקס שנה קודם לכן, בו נשדדו 3,700 דולר. בשל כתב האישום על רצח שכבר הוגש בניו ג'רזי, ביקשו פרקליטיה הארכה של שישה חודשים. השופט לי פ. גאליארדי דחה את עתירתם, וגם עתירה לערכאה גבוהה יותר נדחתה.[10] במחאה, עורכי הדין עמדו בשתיקה בבית המשפט, ושני הנאשמים ניהלו בעצמם את הגנתם.[11] שבעה חברי BLA נוספים הועמדו למשפט על ידי התובע המחוזי יוג'ין גולד על שורת מעשי השוד שאירעו באותו יום, ואשר היו, לדברי התובע, "מהשורה הראשונה" של BLA, כפי שדווח מחקירה שארכה שנה.[12][13]

התביעה זימנה למשפט ארבעה עדים: אייבון וייט וג'ון ריברס, שני גברים שהואשמו אף הם בשוד, הודו באשמה, ואשר הובטח להם שחרור מלא בתמורה לעדותם נגד שאקור וסדיקי, וכן הכספר ומנהל הבנק. וייט וריברס העידו כי שאקור שמרה על אחת הכניסות לבנק כשהיא חמושה באקדח, ושסדיקי היה בעמדת תצפית במשך השוד, ונהג ברכב המילוט. השניים לא עברו חקירה צולבת בשל אי שיתוף הפעולה של הפרקליטים במהלך המשפט. אוולין ויליאמס, דודתה של שאקור ואחת מפרקליטיה, אף הואשמה בבזיון בית המשפט כאשר יצאה מן האולם בכעם לאחר שעוד בקשה שלה, מתוך שורה של בקשות, נדחתה על ידי בית המשפט.[14][15] בינתיים, המשפט נדחה למספר ימים כששאקור אובחנה עם דלקת קרום הריאה.

במהלך המשפט, הוצאו הנאשמים מספר פעמים מן האולם בעקבות תלונות והפרעות שצעקו לעבר השופט גליארדי, והוכנסו למתקן הסגר שהוקם במבואה. מן ההתקן, הם הקשיבו לתהליכים המתנהלים בדברם ברמקולים. שניהם נקנסו מספר פעמים על ביזיון בית המשפט, ואף הורחקו לגמרי מבית המשפט, והמשפט המשיך ללא נוכחותם.[16]

פרקליטו של סדיקי, רוברט בלום, ביקש שהמשפט יבוטל בעקבות הגילוי שאחד מהנאשמים המקוריים בתיק הפך לעד מטעם המדינה, ולא התקבלה הודעה בעניין, וכשבקשה זו נדחתה, הוא ביקש הארכה של המשפט. השופט הורה לעדי המדינה שלא לציין את הקשרים של שאקור וסדיקי ל-BLA, כ"לא רלוונטיים". בעת דיוניהם, ביקש חבר המושבעים לשאול את הנאשמים שאלות, ואף ביקש לדעת כמה זמן ניתן להגנה להתכונן למשפט, אך השופט לא התיר את השאלות, והודיע לחבר המושבעים שאין זה עניינם. כתוצאה, לא הצליח חבר המושבעים להגיע להחלטה פה אחד, והמשפט נפסל.[17]

משפט חוזר, שוד הבנק בברונקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

התביעה ערכה משפט חוזר נגד שאקור וסדיקי. במהלך בחירת חבר המושבעים ביקשה ויליאמס להשתחרר מתפקידה כבאת כוחה של שאקור, מכיוון שהשתיים לא הסכימו לגבי אסטרטגיית המשפט. השופט במשפט זה – ארנולד באומן – לא התיר לה לפרוש מייצוג, אך הורה לעורך דין נוסף, הווארד ג'ייקובס, לנהל את הגנתה של שאקור בפועל. שאקור שוב הוצאה מאולם המשפט בעקבות ויכוח עם ויליאמס, וסדיקי יצא יחד איתה, ובחירת המושבעים המשיכה בלעדיהם.[18][19] תהליך הבחירה לקח יחסית הרבה זמן, 60 מושבעים פוטנציאלים נדחו עד ששנים עשר נבחרו. לאחר סיום התהליך, הורשתה ויליאמס לפרוש מהמשפט, ושאקור ייצגה את עצמה בסיועה של עורכת הדין והפעילה השחורה פלורנס קנדי.[20] במשפט, וייט העיד שהיו שישה שודדים שהסוו את עצמם כדי למנוע זיהוי, וזיהה בצילום חצי ראש מוסתר חלקית כראשה של שאקור.[21] קנדי התנגדה לזיהוי זה, בטענה כי התובע הפדרלי, פיטר טרובנר, הציע קודם לכן להסכים מראש ששאקור אינה מופיעה באף אחת מהתמונות. אף על פי שגם וייט וגם ריברס העידו ששאקור לבשה סרבל לבן במהלך השוד, הדמות שזוהתה על ידי וייט בצילום לבשה ז'קט. ההגנה ניסתה לקעקע את אמינותו של וייט על סמך העובדה שאושפז במשך שמונה חודשים בבית חולים פסיכיאטרי לחולי נפש קרימינליים, ב-1968. אך וייט טען שזייף את מחלת הנפש שלו (בכך שטען שהוא אללה) כדי להימנע ממאסר בבית כלא.[22]

שאקור ניהלה בעצמה את החקירה הנגדית של וייט, וגרמה לו להודות שהוא היה מאוהב בה, ושהיא לא נענתה לחיזוריו. באותו יום, אחד המושבעים שנמצא מנמנם לעיתים קרובות במהלך המשפט, הוחלף במושבע אלטרנטיבי.[23] כמו במשפט הראשון, הנאשמים הוצאו מן האולם תכופות. בסוף, חבר המושבעים זיכה את שניהם, ובכך הצטרפו לארבעת הנאשמים הקודמים שנשפטו וזוכו, ביניהם לואי צ'סימרד, בעלה לשעבר של שאקור. שישה מושבעים שהתראיינו אמרו שהם לא האמינו לעדי התביעה.[24] שאקור מיד הוחזרה למעצר בניו ג'רזי, כדי להמתין למשפט הבא בעניין הירי בניו ג'רזי.

פסילת משפט הירי בניו ג'רזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט ג'ון א. בכמן שמע את משפט הירי בניו ג'רזי במחוז מידלסקס, וחבר המושבעים נבחר מהמחוז השכן, מחוז מוריס, בו האוכלוסייה השחורה הייתה קטנה. בטענה שזה יגרום הטיה בלתי חוקית, שאקור ביקשה להעביר את המשפט לבית משפט פדרלי, אך נדחתה.[25][26][27]

אקולי ושאקור היו אמורים להישפט יחדיו, אך ההליכים בדברם פוצלו לפני סיום בחירת המושבעים בשל הריונה של שאקור, והמשפט שלה נפסל מחשש שתפיל כאשר אושפזה בבית החולים ב-1 בפברואר 1974.[28][29]

ביטול האשמת ניסיון לרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאקור וארבעה אחרים (ביניהם פרד הילטון/קמאו סדיקי, אייבון וייט ואנדרו ג'קסון) הואשמו בבית המשפט של מדינת ניו יורק ב-31 בדצמבר 1973 בניסיון להרוג שני שוטרים – מייקל אוריילי ורוי פוליאנה, אשר נפצעו אך בינתיים כבר חזרו לתפקיד – במארב בינואר באותה השנה.[30] ב-5 במרץ 1974, צורפו שני נאשמים חדשים – ג'נט ג'פרסון ורוברט הייס.[31] באפריל, כששאקור הייתה בהריון,[32] מושל ניו ג'רזי ברנדן ברן חתם על צו הסגרה כדי להעביר את שאקור לניו יורק להישפט, אך שאקור סירבה לוותר על זכותה לשימוע מלא. השימוע הנדרש אירע במאי 1974, וקבע שההסגרה תתקיים.[33]

שאקור הועברה לניו יורק ורק בנובמבר 1974 הגיע המקרה בפני שופט, ובינתיים שאקור ישבה בכלא. השופט דחה את ההאשמות נגדה, בקביעה כי אין זה מן הצדק שתשב שנה בכלא בהמתנה למשפט כאשר אין ביד התביעה ראיות מספקות בידה.[34]

משפט בגין חטיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים, במאי 1974, הואשמה שאקור, יחד עם רונלד מאיירס, בחטיפת הברמן ג'יימס א. פרימן במהלך שוד.[35] על פי התביעה, השניים נכנסו לבר בברוקלין חמושים ברובים ואקדחים, לקחו $50 מהקופה, וחטפו את פרימן, כשהם משאירים פתק הדורש כופר בסכום $20,000 מבעל המקום. פרימן, על פי הדיווח, נמלט מהם ללא פגע. שאקור ייצגה את עצמה, והיא ומאיירס זוכו מכל ההאשמות נגדם ב-19 בדצמבר 1975.[36]

משפט שוד הבנק בקווינס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1973 הואשמה שאקור בבית המשפט הפדרלי בשוד סכום של $7,700 מבנק Bankers Trust שבקווינס, ניו יורק, באוגוסט 1971.[37] שאקור כפרה באשמה. ההליכים נדחו שוב ושוב, והגיעו בפני שופט רק ב-1976. לרשותה של שאקור היו שני עורכי דין, אך החליטה לייצג את עצמה לצידם, בו זמנית. בדברי הפתיחה שלה, אמרה שאקור:

I have decided to act as co-counsel, and to make this opening statement, not because I have any illusions about my legal abilities, but, rather, because there are things that I must say to you. I have spent many days and nights behind bars thinking about this trial, this outrage. And in my own mind, only someone who has been so intimately a victim of this madness as I have can do justice to what I have to say.

במשפט, עובד בנק אחד העיד ששאקור הייתה בין השודדים, אך שלושה אחרים הביעו אי ודאות. התביעה הציגה לעדים צילומי אבטחה מהבנק של ארבעה מתוך ששת השודדים, וטענו שדמות אחת היא שאקור חובשת פאה. באחת מהליכי הביניים, ה-FBI קיבלו רשות משופט לכפות על שאקור להצטלם עבורם באמצעות הפעלת כוח; שאקור מתארת באוטוביוגרפיה שלה כיצד חמישה מארשלים התקילו אותו לרצפת אולם המשפט, בעוד עורכת דינה ויליאמס מדקלמת ומתארת את הקורה, כדי שייכנס לפרוטוקול הדיון. שופט אחר, מאוחר יותר, קבע שזכויותיה של שאקור הופרו, ולכן פסל את התמונות כראיות.[38] חבר המושבעים ביקש לראות את כל הצילומים הקיימים מהבנק, והחליטו שהדמות בצילום אינה שאקור.[39]

שאקור זוכתה שבע שעות לאחר התדיינות של חבר המושבעים,[40] ומיד הוחזרה לכלא בניו ג'רזי כדי לעמוד למשפט בשל הירי בכביש האגרה.[41] היא הייתה היחידה מבין ששת החשודים להגיע להישפט: אנדרו ג'קסון ושניים אחרים הודו באשמה במסגרת עסקאות טיעון, חשוד נוסף נהרג בתקרית ירי בפלורידה בדצמבר 1971, והאחרון לא נתפס על ידי הרשויות בעת המשפט של שאקור.[37][40]

המשפט המחודש בעניין הירי בניו ג'רזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחוז בניו ג'רזי בו התקיים המשפט בעניין הירי הקטלני הוא סמוך למקום בו התבצע הירי.

כשהגיעה עת המשפט השני של שאקור בעקבות הירי בשנת 1977, אקולי כבר הורשע בגין רצח השוטר פורסטר.[42] התביעה טענה ששאקור הייתה זו שירתה את הכדורים שפגעו בשוטר הרפר, בעוד ההגנה טענה שזייד היה היורה.[43][44] על פי חוק ניו ג'רזי באותה תקופה, עצם הנוכחות של שאקור במסגרת התקרית יכלה להיחשב כסיוע לדבר עבירה ברצח של פורסטר, וניתן היה להרשיעה גם ללא שירתה בעצמה.[45]

שאקור עתרה לבית המשפט להעביר את ההליכים לבית המשפט הפדרלי, בגין פרסום יתר של המקרה בתקשורת המקומית. בית המשפט הפדרלי דחה את עתירתה, וכן דחו את בקשתה למניעת קיום ההליכים בימי שישי, יום הקודש של האסלאם האפרו-אמריקאי.[46][47]

המשפט ארך תשעה שבועות, וסוקר רבות בארצות הברית ואף בעולם.[48][49] כל יום במהלכו הפגינו מאות פעילי זכויות אזרח מחוץ לבית המשפט.[48]

מספר עתירות של ההגנה נדחו על הסף, כולל דרישה לפסול את המשפט בשל התנהלות התובע, וכן בקשה לזמן כעדים את מנהל ה-FBI, סנאטור ממדינת ניו יורק פרנק צ'רץ', ועוד מספר בכירי אכיפת חוק פדרליים ומדינתיים. העתירה הזו גם ביקשה המצאת תזכירים, הקלטות, מסמכים, וצילומים בנוגע לפעילות COINTELPRO בין השנים 1970–1973, וגם בקשה זו נדחתה.[50]

חקירתה של שאקור במשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאקור עצמה זומנה להעיד ב-15 במרץ, העדה הראשונה מטעם ההגנה. היא הכחישה שירתה בהרפר או פורסטר, וגם הכחישה שהייתה חמושה במהלך התקרית. בחקירה נגדית, שאקור לא יכלה להסביר כיצד הגיעו מספר פריטי תחמושת לתוך תיקה, והיא גם הודתה שהיא ידעה שזייד חמוש כל הזמן, ואף שראתה שאקולי נושא אקדח כשהם נסעו ביחד במכונית. היא גם הודתה שהייתה בארנקה תעודת זהות בשם הבדוי "ג'סטין הנדרסון", אך הכחישה את רשימת השמות הבדויים הארוכה שהקריא בפניה התובע.[51]

עורכי דינה של שאקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם קונצלר עמד בראש צוות ההגנה של שאקור

עורכי דינה של שאקור היו: ויליאם קונצלר, שעמד בראש צוות סנגוריה, סטוארט בול, רוברט בלום, עורך הדין לזכויות אזרח ריימונד א. בראון,[52] סטנלי כהן (אשר נפטר מסיבות לא ידועות בשלבים מוקדמים של המשפט), לנוקס היינדס, פלורנס קנדי, לואי מאיירס, לורנס שטרן ואוולין ויליאמס, דודתה של שאקור.[7][53][54] קונצלר, בול, כהן, מאיירס, ויליאמס ושטרן הופיעו כבאי כוחה בבית המשפט.[55][56]

עורכי דינה הואשמו תכופות בביזיון בית המשפט במהלך המשפט, ובמיוחד לנוקס היינדס; האיגוד הלאומי של עורכי דין שחורים ציינו עובדה זו כהוכחה להטיית המערכת נגד שחורים.[57] גם ועדת האתיקה המשפטית של ניו ג'רזי חקרה את היינדס, לאור טענותיו של שהמשפט של שאקור מתנהל כ"לינץ' חוקי", ב"בית משפט קיקיוני".[58] הדיון בו הגיע עד בית המשפט העליון של ארצות הברית,[59] בתי המשפט לבסוף קבעו שאין לנקוט בפעולה משמעתית נגדו.

השופט אפלבי גם איים על קונצלר בדחיית המשפט ובביזיון בית המשפט מכיוון שהוא דיבר על פרטי המשפט בנאום בפני סטודנטים באוניברסיטת רטגרס, ב-21 באוקטובר 1976.[60] התביעה עתרה שלא יורשה לייצג את שאקור בתנאים אלו, אך בית המשפט אישר זאת. כשבא קונצלר לבקר את מרשתו, היה עובר חיפוש גופני פולשני מלא, ושאקור הייתה כבולה בשלשלאות על קרסוליה למיטתה.[48] צוות ההגנה דיווח שהייתה פריצה ללשכתם, בה נגנבו כמחצית מתיקי המשפט. אפלבי סירב להורות על חקירה למקרה. ההגנה גם סברה שהושתלו במשרדם מכשירי ציתות.[61]

עדים במשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

העדים היחידים לתקרית הירי ששרדו להעיד במשפט היו סונדיאטה אקולי, אסאטה שאקור, השוטר הרפר, ונהג שראה חלק ממה שקרה באותו לילה. אקולי לא העיד במשפט זה, או במשפטו, וגם לא נתן תצהיר בעניין.[62] הנהג העיד שהוא ראה גבר שחור נאבק עם שוטר, לאור אורות הניידת המסתובבים.[63]

שאקור העידה שהשוטר הרפר ירה בה אחרי שהרימה ידיה לפי הוראותיו. היא אמרה שהכדור השני פגע בגבה כשהסתובבה להימנע מפגיעה אחרי הירייה הראשונה, ושהיא נפלה על הקרקע ונשארה שם למשך כל חילופי הירי, ואז זחלה למכונית בה ישב אקולי, ונכנסה למושב האחורי. אקולי נסע מרחק קצר משם, ועצר.[64][63]

על פי הדו"ח הרשמי שהגיש הרפר, הוא עצר את המכונית בה נהג אקולי והורה לו לעבור למושב האחורי כדי שהשוטר פורסטר – שהגיע בינתיים למקום – יוכל לבדוק את רישיונו ומסמכיו. על פי הדו"ח, אקולי נענה להוראותיו, ואז, כשהרפר נשען לתוך המכונית כדי לראות את מסמכי רישום הרכב, פורסטר צעק ונופף בתרמיל כדורים בזמן ששאקור שלפה מתוך תיקה האדום אקדח, וירתה בו. בדו"ח מצהיר הרפר שהוא אז רץ לאחורי המכונית וירה בשאקור, שיצאה מן הרכב והחלה לירות ממצב כריעה.[63]

חבר המושבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

408 מושבעים פוטנציאלים עברו וואר דיר (חקירה לשם קבלה או פסילה), בתהליך שהסתיים ב-14 בפברואר.[53] כל המושבעים (10 נשים ו-5 גברים) היו לבנים, ורובם מתחת לגיל 30.[65] חמישה מושבעים היו בעלי קשר אישי לאנשי המשטרה (חברה אחת, שני אחיינים ושני חברים).[66] מושבעת נוספת נפסלה לפני שהמשפט התחיל כשהתגלה קשר משפטי בינה לבין ג'וזף דמרינו, השריף של המחוז. ההגנה ביקשה שהשריף יושעה מתפקידו למשך המשפט בשל אי-גילוי הקשר, והשופט אפלבי דחה את העתירות החוזרות ונשנות.[53]

אחד המושבעים הפוטנציאלים נפסל כי קרא בזמן ההמתנה לתשאול את הספר Target Blue, מאת רוברט דיילי, סגן מפקד משטרת ניו יורק לשעבר, אשר עסק בין היתר בשאקור. הוא מצא את הספר בחדר המושבעים.[67][68] לפני שהרשה לחבר המושבעים להיכנס לאולם המשפט, הורה אפלבי לצוות ההגנה להסיר משולחנם את הספר "שורשים" אשר עובד לסדרת טלוויזיה זמן קצר לפני המשפט, באמונה שהוא יגרור תחושות "אשמה לבנה" מצד המושבעים.[53]

ההגנה גם ביקשה משפט חדש מכיוון שאחד המושבעים, ג'ון מקגוברן, הפר את צו הבידוד של המושבעים. אפלבי דחה את הבקשה.[69] מקגוברט מאוחר יותר תבע את עורך הדין קונצלר על דיבה; התביעה הסתיימה בהתנצלות מצד קונצלר.[70] קונצלר כתב באוטוביוגרפיה שלו שמאוחר יותר, הוא שמע מסוכן אכיפת חוק שחבר בית הנבחרים של ניו ג'רזי הגיע למלון בו שהה חבר המושבעים המבודד לכאורה, ונאם בפניהם ועודד אותם להרשיע את שאקור.[71]

ראיות רפואיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עצם הבריח השבורה של שאקור הייתה אלמנט מרכזי בהגנתה, וההשלכות של הפגיעה על ההסברים השונים לגבי אירועי תקרית הירי היו נקודות מחלוקת מרכזיות במשפט.

אלמנט מרכזי בהגנתה של שאקור היה העדות הרפואית לפיה היא נורתה כאשר ידיה היו מורמות באוויר, ושהפציעה שלה מנעה ממנה את היכולת לירות בנשק. נוירולוג העיד כי העצב המרכזי בזרועה הימנית ניגדם מהכדור השני, ושאי אפשר ללחוץ על הדק עם פציעה כזו.[29] הנוירוכירורג ד"ר ארתור טרנר דייווידסון, פרופסור בבית הספר לרפואה על שם אלברט איינשטיין, העיד כי הפציעות בזרועה העליונה, בבית השחי, ובחזה של שאקור, וכן העצב הגדוע, אשר גרמו לשיתוק מלא ומיידי של זרועה, יכלו לקרות רק אם ידיה היו מורמות, ושלהיפצע באופן הזה ממצב כריעה ובעת ירייה בנשק, כפי שהרפר העיד שקרה, "הוא בלתי אפשרי מבחינה אנטומית".[48][72]

דייווידסון העיד על סמך בדיקה שערך על שאקור ב-4 באוגוסט 1976, ועל צילומי רנטגן שצולמו מיד לאחר הירי. התובע בארון פקפק בכישוריו של דייווידסון להגיע למסקנות אלו חודשים לאחר הפציעה, והציע תאוריה חלופית, אותה הדגים באולם המשפט בעזרת חברה מלשכת השריף, לפיה שאקור נורתה בזרוע ימין ובעצם הבריח, ו"הדף הכדור סובב אותה כך שהכדור השני נכנס לחלק הבשרני של זרוע שמאל"; לכך דייווידסון השיב, "בלתי אפשרי".[72]

הפתולוג ד"ר דייוויד ספיין העיד שהצלקות של שאקור בנוסף לצילומי הרנטגן מאמתים את גרסתה שידיה היו מורמות, ו"אין כל אפשרות" שהכדור הראשון יכול היה לפגוע בעצם הבריח אם ידיה לא היו מורמות.[43][44]

השופט אפלבי בשלב זה אסר על ההגנה להוציא כספים נוספים על עדות מומחים.[48] שאקור, באוטוביוגרפיה שלה, וויליאמס, בספרו Inadmissible Evidence, שניהם כתבו שההגנה התקשתה למצוא עדים מומחים הן בגלל העלות, אך גם כי רוב המומחים סירבו בשל ניגוד עניינים, מכיוון שרובם מדי פעם העידו כמומחים מטעם התביעה וסוכנויות אכיפת החוק.[73]

ראיות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבדיקה שנערכה מיד אחרי הירי, לא נמצאו שרידי אבק שרפה על ידיה של שאקור, ועל פי ניתוח פתלוגי שנערך במעבדת הפשע בטרנטון, ניו ג'רזי, ובמעבדת הפשע של ה-FBI בוושינגטון די. סי., לא נמצאו טביעות אצבע של שאקור על אף אחד מכלי הנשק שהיו נוכחים בתקרית.[74] על פי הקלטות של המשטרה ודו"חות שנרשמו בשעות שאחרי הירי, הרפר לא דיווח באותו זמן על נוכחותו של פורסטר בזירת הירי, ואף אחד במפקדת המשטרה לא ידע על מעורבותו עד שגופתו התגלתה ליד הניידת שלו, יותר משעה לאחר סיום התקרית.[75]

הרשעה וגזר דין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 במרץ, בלילה השני לדיוניהם, שמעו המושבעים הקראה מחודשת של עדותו של הכימאי מטעם המשטרה לגבי הדם שנמצא בזירת הירי. הם גם ביקשו הבהרות לגבי הוראותיו של אפלבי לגבי ההאשמות בתקיפה, דבר שהעלה ספקולציות שחבר המושבעים מתכוון לזכות את שאקור מן ההאשמות האחרות, לרבות ההאשמות ברצח. אפלבי הבהיר שעל המושבעים לדון בכל האשמה לגופה (האשמות התקיפה כללו תקיפה חמורה, תקיפת שוטר, תקיפה בנשק קטלני, ותקיפה בכוונת רצח), כאשר כל האשמה נפרדת דינה עד 33 שנות מאסר.[64] ההאשמות הנוספות בהן הואשמה שאקור היו רצח מדרגה ראשונה (של פורסטר), רצח מדרגה שנייה (של זייד שאקור), אחזקת נשק שלא כדין, ושוד מזוין (בנוגע לנשקו של פורסטר).[55] המושבעים גם בקשו מאפלבי הבהרות לגבי המונחים "כוונה פלילית" וכן "ספק סביר".

שאקור הורשעה בכל האישומים נגדה. התביעה לא נדרשה להוכיח ששאקור ירתה את היריות הקטלניות שהרגו את פורסטר וזייד שאקור, קביעה משפטית שהיא סייעה בפשע שהיא למותם נשא עונש מאסר עולם לפי חוק ניו ג'רזי.[48] כששמעה את פסק הדין, אמרה שאקור בקול כמעט בלתי נשמע שהיא "מתביישת שבכלל נטלתי חלק במשפט הזה" ושחבר המושבעים הוא "גזען" ושהם הרשיעו "אישה שידיה מורמות".[55] אפלבי הורה על הסרת האסירה, ושאקור ענתה, "האסירה תצא מכאן על שתי רגליה". היה זה אחרי שיו"ר חבר המושבעים ג'וזף לואיס הקריא את פסק הדין, שקונצלר ביקש להוציא את המושבעים מן האולם, והעלה את האשמתו כי המושבע מקגוברן הפר את בידוד המושבעים.[55]

במסיבת העיתונאים שנערכה עם חתימת המשפט, האשים קונצלר את התוצאה בגזענות, והצהיר כי "הגורם הלבן הגיע כדי להשמיד אותה". כשנשאל על ידי כתב שאם כך, למה לקח למושבעים 24 שעות להחזיר פסק דין, קונצלר ענה שהייתה זו העמדת פנים. כעבור מספר דקות מסר התובע בארון הצהרה לפיו אין הוא מסכים עם קונצלר, ושהתוצאה נקבעה "רק על פי העובדות".[55]

בדיון גזר הדין ב-25 באפריל הטיל אפלבי על שאקור עונש של 26 עד 33 שנות מאסר בכלא (10–12 בגין האשמות התקיפה, 12-15 בגין האשמת השוד, 2-3 בגין שוד מזוין, ועוד 2–3 על סיוע למעשה רצח) אשר יתקיימו בד בבד עם מאסר העולם שהטיל עליה בעוון רצח. את ההרשעה ברצח מדרגה שנייה של זייד שאקור ביטל אפלבי מכיוון שהחלטה מאותה תקופה של בין המשפט העליון של ניו ג'רזי שינה את הגדרות הפשע הזה.[76] בנוסף, הטיל אפלבי על שאקור 30 יום בבית העבודה של מחוז מידלסקס בגין ביזיון בית המשפט, כי סירבה לקום כשהוא נכנס לאולם בית המשפט, אשר יבוצעו בד בבד עם העונשים האחרים. כדי להיות מועמדת לשחרור מוקדם, היה על שאקור לשרת מינימום של 25 שנים בכלא (כאשר ארבע השנים שכבר ריצתה בהמתנה למשפט יקוזזו מהם).[76]

ביטול ההאשמות ברצח נלסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1977, ביטל שופט בית המשפט לערעורים של ניו יורק, ג'ון סטארקי, את האשמות הרצח והשוד נגד שאקור הקשורים למותו של ריצ'רד נלסון במהלך שוד במועדון חברים בברוקלין ב-28 בדצמבר 1972, בקביעה שמדינת ניו יורק התמהמהה מידי בהבאתה למשפט, וכי לנאשמים יש זכות למשפט מהיר. הוא אמר כי "יש לאנשים זכויות חוקתיות, ואי אפשר פשוט להעביר אותם ממקום למקום". המשפט נדחה בשל הסכם בין המושלים של ניו יורק וניו ג'רזי לגבי סדר העדיפויות בין כל ההאשמות השונות שהובאו נגד שאקור. היו שלושה נאשמים נוספים במקרה זה, אף הם לא הובאו למשפט מסיבות שונות: מלווין קירני מת ב-1976 כשנפל מקומה שמינית בעת ניסיון הימלטות מבית מעצר בברוקלין; טווימון מאיירס נהרג על ידי המשטרה כשהיה על תקן נמלט מן החוק; וההאשמות נגד אנדרו ג'קסון בוטלו כאשר שני עדי התביעה לא הצליחו לזהות אותו במסדר זיהוי.[77]

ביטול ההאשמות בניסיון לשוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 בנובמבר 1977 כפרה שאקור בהאשמה בניסיון לשוד מזוין בתקרית משנת 1971 בבית מלון סטאטלר הילטון שבמנהטן. שאקור הואשמה שניסתה לשדוד אורח במלון בסכום $250 ופריטים אישיים נוספים. ההאשמות בוטלו ללא משפט.[78]

כליאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאקור ישבה בבידוד בבית הכלא ברייקרז איילנד במשך 21 חודשים.

לאחר תקרית הירי בניו ג'רזי, הוחזקה שאקור לזמן קצר במוסד לעבריינים צעירים של ניו ג'רזי, ואחר כך הועברה לכלא הנשים ברייקרז איילנד שבניו יורק, שם היא הוחזקה בבידוד במשך 21 חודשים.[79][80] היא נכנסה להריון עת ישבה במאסר, בעת משפטה בסוף 1973 על השוד בברונקס. בתה היחידה, קאקויה שאקור, נולדה ב-11 בספטמבר 1974, במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים אלמהרסט שבקווינס, שם שהתה שאקור למשך מספר ימים עת המתינה להחזרתה לרייקרז איילנד.[81] באוטוביוגרפיה שלה היא כתבה שהיא הוכתה ונקשרה על ידי מספר שומרות כשסירבה לבדיקה על ידי רופא בית הכלא מיד לאחר שילדה.[38]

לאחר שהיה איום בפצצה נגד השופט אפלבי ב-1977, השריף ג'וזף דמרינו שיקר לבית המשפט לגבי העברתה של שאקור לבית הכלא קלינטון, בטענה שזה היה מסיבות ביטחוניות.[82] היא הועברה מקלינטון לאגף מיוחד במוסד לעבריינים צעירים תחת שמירתן של שומרות שירות בתי הסוהר, שם הייתה האסירה-האישה היחידה, גם בטענת "סיבות ביטחוניות".[83][84] כשקונצלר רק הצטרף לצוות הגנתה של שאקור, עוד לפני שפגש אותה, הוא תיאר את תאה במרתף הבניין כ"סביר", מה שכמעט גרם להדחתו מן ההגנה.[85] ב-6 במאי 1977 דחה השופט קלרקסון פישר מבית המשפט הפדרלי המחוזי, את עתירתה של שאקור לעבור מכלא הגברים לאגף נשים בכלא אחר. הדחייה אושרה בערעור.[80][86][87]

מאוחר יותר, ב-1978, הועברה שאקור לבית הכלא הפדרלי אלדרסון, שבווירג'יניה המערבית, שם פגשה את הפעילה הלאומנית הפורטוריקנית לוליטה לברון, ואת מרי אליס, נזירה קתולית אשר הכירה לשאקור את התחום של תאולוגיית שחרור. באלדרסון, שוכנה שאקור באגף האבטחה המקסימלית, שם הייתה כלואה גם קבוצת נשים מהאחווה הארית, וכן מספר נשים מחבורתו של צ'ארלס מנסון.

ב-31 במרץ 1978, נסגר האגף, ושאקור הועברה חזרה לכלא קלינטון בניו ג'רזי.[88] לדברי עורך דינה לנוקס היינדס, שאקור "ממעיטה בנוראות של התנאים בהם הוחזקה", אשר כללו חיפושי חללי גוף כולל וגינליים ואנאליים, בציינו גם שכל זה היה כשהיא עמדה למשפט, ולא לאחר הרשעה: "בהיסטוריה של ניו ג'רזי, אף אישה שנאסרה בהמתנה למשפט לא עברה יחס כזה, כשהיא נכלאת במתקן לגברים, תחת השגחה 24 שעות כולל בפעולותיה האינטימיים ביותר, ללא גירוי אינטלקטואלי, טיפול רפואי, התעמלות, וללא חברתן של נשים אחרות כל השנים בהן הייתה כלואה".[49]

שאקור כונתה אסירה פוליטית על ידי אנג'לה דייוויס משנת 1973,[89] ובמודעה שפורסמה ב"ניו יורק טיימס" ב-3 באפריל 1977, מטעם קבוצת זכויות האדם Easter Coalition for Human Rights.[90] פאנל בינלאומי של שבעה משפטנים הוזמן לסייר במתקני כליאה אמריקאים על ידי היינדס, והם הוציאו דו"ח על התנאים בהם הוחזקה שאקור, אותו רשמו אצל ועדת האו"ם לזכויות אדם, ובו נכתב שתנאי כליאתה "לחלוטין אינם מתאימים לכל אסיר באשר הוא".[91][49] החקירה שלהם, שהתמקדה בהאשמות לגבי הפרות זכויותיהם של אסירים פוליטיים, העלתה כי מקריה של שאקור "הוא אחד המקרים הקשים" של הפרות מסוג זה, ושהיא נכללת ב"קבוצת קרבנות של התנהלות פסולה של ה-FBI במסגרת אסטרטגיית COINTELPRO וכן של התנהלות ממשלתית בלתי חוקית אחרת, אשר כפעילים פוליטיים נבחרו באופן סלקטיבי למטרות פרובוקציה, מעצר שווא, הפללה, בדיית ראיות, ותביעות פליליות חסרות בסיס".[48][92] אמנסטי אינטרנשיונל, לעומת זאת, לא הכירו בשאקור כאסירה פוליטית.[93]

בריחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1979, התחילה "המשפחה", קבוצת חברי BLA, לתכנן את בריחתה של שאקור מהכלא. הם מימנו את התוכנית באמצעות גנבה של כ-$105,000 מסופרמרקט בניו ג'רזי.[94] ב-2 בנובמבר 1979, הגיעו שלושה חברי "המשפחה" לבקר את שאקור בכלא, ואז הם שלפו אקדחים שהצליחו להבריח לתוך הכלא וכן מקל דינמיט, תפסו שני שומרים כבני ערובה, ואז השתלטו על רכב של הכלא ונמלטו יחד עם שאקור.[95][96] אף אחד לא נפצע במהלך האירוע, והשומרים שנלקחו כבני ערובה הושארו בחניית הכלא. על פי עדות שניתנה במשפט אחר לאחר אירועים אלו, שאקור התגוררה בפיטסבורג שבפנסילבניה עד אוגוסט 1980, ומשם טסה לאיי הבהאמה.[94] מוטולו שאקור, סילביה ברלדיני, סקו אודינגה ומרילין באק הואשמו בסיוע לבריחתה. רונלד בויד היל גם נעצר והואשם בהקשר לבריחה.[97] ב-1982 מוטולו הוסף לרשימת המבוקשים של ה-FBI בשל האשמות אלה, שם נשאר במהלך ארבע השנים הבאות, עד שנתפס בשנת 1986. פקידי בית הכלא קלינטון אשרו לאחר הבריחה שלא ערכו בדיקות רקע למבקרים של שאקור,[98] ושהמבקרים שביצעו את מבצע ההברחה של שאקור מבית הכלא נכנסו אליו עם תעודות זיהוי מזויפות, ושלא נערך עליהם חיפוש.[99] מוטולו ובאק הורשעו ב-1988 בעוון מספר מקרי שוד בנוסף לאירוע זה.[100]

בעת שברחה שאקור מהכלא, קונצלר היה בתהליכי הכנת הערעור שלה.[71]

היא חייתה מספר שנים כנמלטת מהחוק, כאשר ה-FBI מסלימים כל פעם את החיפוש אחריה. כשהפיצו פוסטרים של אסאטה כמבוקשת, תומכיה השיבו בתליית פוסטרים עם הכיתוב "אסאטה רצויה כאן".[101] בניו יורק, שלושה ימים אחרי שנמלטה, הגיע קהל של יותר מ-5000 תומכים להפגין באירוע שארגנה הקואליציה השחורה לזכויות אדם. בהפגנה, חילקו הצהרה שהעבירה שאקור בה היא מוקיעה את התנאים בבתי כלא בארצות הברית, וקוראת להקמת מדינת לאום אפריקאית חדשה ("New Afrikan").[102][103]

במשך שנים אחרי הבריחה, עקבה ממשלת ארצות הברית אחרי תנועותיהם של מכריה ומשפחתה, כולל בתה הקטנה בלכתה לבית הספר, בניסיון לגלות את מיקומה של שאקור.[104] ביולי 1980, מנהל ה-FBI ויליאם ובסטר אמר שהחיפוש אחרי שאקור נתקל בקשיים מחמת חוסר שיתוף פעולה מצד אזרחים, ובניו יורק טיימס הופיע מאמר מערכת שביטא את הדעה ש המחויבות של ה-FBI "לאכוף את החוק במרץ – אבל גם עם רגישות לזכויות האזרח וחירויות האזרח" לא עומדת בקנה עם התנהלותה בפועל, כאשר ניתנה כדוגמה חיפוש שלהם אחר שאקור בבניין בהארלם בו התייחסו בגסות מילולית ופיזית כלפי הדיירים.[105] במקרה אחד, פרצו לבניין בשדרות מורנינגסייד סוכני FBI חמושים ברובים ומקלעים, בשעות שלפני הזריחה, שברו דלתות, וערכו חיפוש שבמהלכו אסרו על כל דיירי הבניין לצאת ממנו, ואשר דיירי הבניין כינו "בעל טונים גזעניים".[106] באוקטובר 1980, הכחישו ארגוני משטרה בניו יורק ובניו ג'רזי דיווחים בתקשורת שהם ביטלו תוכנית פלישה לבניין בשכונת בדפורד-סטייבסנט בברוקלין שם חשדו ששאקור מסתתרת, מהחשש שיפרצו מהומות גזע.[107] אחרי בריחתה, יצא כתב האשמה נגד שאקור על הימלטות בלתי חוקית ממאסר.[108]

מקלט מדיני בקובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 1984, שאקור כבר הייתה בקובה, שם קיבלה מקלט מדיני.[101] ממשלת קובה העניקה לה $13 ליום עבור הוצאות מחייה.[109] ב-1985 הצטרפה אליה בתה, קאקויה, שגודלה עד אז בידי אמה של שאקור בניו יורק. הימצאותה בקובה הפכה לידיעה כללית ב-1987, כשהתראיינה למגזין Newsday.[75][110][111]

במכתב פתוח שכתבה, כינתה שאקור את קובה "אחד המרכזים הגדולים, המתנגדים והאמיצים של מארונים (עבדים אפריקאים נמלטים) שאי פעם התקיים על פני כדור הארץ". היא היללה את פידל קסטרו כ"גיבור המדוכים", וקראה לעצמה "שפחה נמלטת של המאה ה-20". שאקור עבדה כעורכת באנגלית עבור רדיו הוואנה קובה.[112]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1987 פרסמה שאקור את האוטוביוגרפיה שלה, Assata: An Autobiography. הספר נכלל כטקסט מקור בתחומי לימודי משפט ביקורתיים וכן תאוריית גזע ביקורתית.[113][114] הספר לא נכנס לפרטי מעורבותה ב-BLA או הירי בכביש האגרה בניו ג'רזי, חוץ מאשר לציין את הרשעתה כאישה "עם ידיה באוויר".[115] הספר מתאר את חייה החל מילדותה בדרום ובניו יורק. הספר לא בנוי כנרטיב עוקב, אלא עובר בין ההיסטוריה המוקדמת שלה להליכים המשפטיים וכליאתה, לסירוגין.[116][117] הספר פורסם על ידי הוצאת היל קולינס בקנדה, והזכויות בו שמורות לחברת זד בלונדון, בשל חוקים אמריקאים המגבילים מי יכול להרוויח מספרי פשע אמיתי."[118] דודתה ועורכת דינה של שאקור, אוולין ויליאמס, ביקרה בקובה מספר פעמים כדי לארגן את העסקה בין שאקור והוצאת היל.[111] הספר יצא במהדורה בריטית ב-2014, וגרסה מעובדת כדרמה שודרה ברדיו BBC ביולי 2017.[119]

ניסיונות הסגרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1997, כתב קארל ויליאמס, רב פקד משטרת מדינת ניו ג'רזי, מכתב לאפיפיור יוחנן פאולוס השני וביקש ממנו להעלות את נושא הסגרתה של שאקור לארצות הברית במפגשו עם פידל קסטרו.[120] במהלך ביקור האפיפיור, התראיינה שאקור אצל כתב NBC ראלף פנזה. בראיון שהפך לסדרת אייטמים עבור הרשת האמריקאית, שאקור דיברה על המכתב, על המשפט בו הורשעה, על הירי ועל המאבקים שהייתה חלק מהם כשיצאו הכתבות, היא התרעמה, וכתבה ביקורת חריפה בה טענה שהרשת סילפה את העובדות, וערכה באופן מגמתי את הקטעים כדי לעורר רגשות שליליים כלפיה, בעיקר על ידי הכנסת קטעים לא קשורים של אלמנתו של פורסטר, וכן צילומי GBI הקשורים לשוד שזוכתה בו מכל אשמה. בנוסף, היא ציינה את המשקל שנתנו לציטוטי פוליטיקאים שהכחישו שגזע שיחק תפקיד בהאשמות ובהליכים הפליליים נגדה.[121]

ב-10 במרץ 1998 ביקשה מושלת ניו ג'רזי כריסטין טוד וייטמן מן התובעת הכללית של ארצות הברית ג'אנט רינו שתעשה מאמצים להחזיר את שאקור מקובה.[122] מאוחר יותר באותה השנה, התקשורת דיווחה שמשרד החוץ האמריקאי הציע לממשלת קובה שיוסר החרם שהטילה ארצות הברית בתמורה להסגרתה של שאקור ועוד פליטים מדיניים אמריקאים שקיבלו מקלט בקובה.

הקונגרס האמריקאי העביר החלטה בלתי מחייבת ב-1998, המבקשת מקובה את החזרת שאקור ועד 90 אזרחים אמריקאים שהקונגרס האמין שחיים בקובה; ההחלטה התקבלה פה אחד, גם בסנאט.[123] ההצעה הייתה תוצאה בין היתר של שדלנות מצד המושלת ויטמן וחבר הקונגרס מניו ג'רזי, בוב פרנקס, שהצהיר: "הרוצחת הנמלטת הזו חיה חיים נוחים בקובה והשיקה קמפיין יחסי ציבור בו היא מציגה את עצמה כקורבן תמים במקום כרוצחת קרת-דם".[124] במכתב פתוח לקסטרו, יו"ר הוועדה השחורה בקונגרס מקסין ווטרס, חברת קונגרס מקליפורניה, הסבירה שרבים מחברי הוועדה, והיא בכללם, מתנגדים להסגרתה של שאקור, והצביעו בעד ההחלטה בטעות כאשר היא נכללה בחקיקה שהייתה אמורה להיות כבר מוסכמת בין חברי הקונגרס. ווטרס קראה למבצעי COINTELPRO "רדיפה פוליטית סודית ובלתי חוקית".[125]

ב-2 במאי 2005, ביום השנה לתקרית הירי, הוגדרה שאקור על ידי ה-FBI כטרוריסטית פנים, והעלתה את הפרס על ראשה לסכום של מיליון דולר, הפרס הגדול ביותר בהיסטוריה למבוקש ממדינת ניו ג'רזי.[126][127] ההודעה על הפרס גרמה לשאקור לצאת מעין הציבור, כאשר עד אז חייתה בפתיחות, ואפילו מספר הטלפון שלה היה רשום בספר הטלפונים המקומי.

חבר מועצת העיר ניו יורק צ'ארלס בארון, חבר הפנתרים השחורים בעברו, דרש שהפרס על ראשה יבוטל.[128] במשטרת ניו ג'רזי וכן ב-FBI עדיין ממונה סוכן האחראי על התיק של שאקור, שנותר פתוח.[129] הקריאות לקדם את הסגרתה של שאקור גברו לאחר שקסטרו העביר את סמכויותיו כנשיא לאחיו ראול. בהודעה ששודרה בטלוויזיה, כינה קסטרו את שאקור קרבן לרדיפה גזענית, ואמר "הם רצו לצייר אותה כטרוריסטית, דבר שהיה חסר צדק, ברוטלי, ושקר גס".[130]

ב-2013 הודיעה ה-FBI ששאקור הוספה לרשימת "הטרוריסטים המבוקשים ביותר", הפעם הראשונה שנוספה אישה לרשימה. הפרס על ראשה הוכפל לשני מיליון דולר.[131]

ביוני 2017, נשא הנשיא דונלד טראמפ נאום בו "ביטל" את הפשרת היחסים בין קובה לארצות הברית שחלה בעת כהונתו של ברק אובמה. הוא אמר שתנאי מקדים לקיום עסקה חדשה בין המדינות הוא הסגרתה של שאקור, שחרור אסירים פוליטיים והשבת פליטים פוליטיים. טראמפ כינה את שאקור "רוצחת השוטרים ג'ואן צ'סימרד".[132]

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים אודותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ב-1997, יצא סרט דוקומנטרי על שאקור, "Eyes of the Rainbow", שכתבה וביימה היוצרת הקובנית גלוריה רולנדו. הקרנת הבכורה הרשמית התרחשה בהוואנה ב-2004, והסרט הופץ על ידי Casa de las Américas, הפורום התרבותי המרכזי של ממשלת קובה.[133]
  • "Assata aka Joanne Chesimard" הוא סרט ביוגרפי משנת 2008, בבימויו של פרד בייקר. הקרנת הבכורה הייתה בפסטיבל הקולנוע השחור בסן דייגו. שאקור עצמה כיכבה בסרט.
  • ב-2015 השתתפה שאקור בסרט הדוקומנטרי "Black and Cuba", בבימויה של רובין ג'. הייז.

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאקור כונתה "אגדת מוזיקת הראפ", ומוזיקאים רבים כתבו שירים על שאקור או הקדישו לה את שיריהם,[134] בהם:

  • אמן הראפ קומון הקליט את "A Song for Assata" לאלבומו "Like Water for Chocolate" בשנת 2000, אחרי שביקר בקובה כדי להיפגש עם שאקור.[135]
  • נאז כתב בחוברת של הדיסק שלו "Untitled" ששאקור הייתה בין הדמויות השחורות החשובות מהם שאב השראה לאלבום.
  • הראפר פריס כתב את "Assata's Song" לאלבומו "Sleeping with the Enemy", ב-1992.
  • להקת הראפ פאבליק אנמי כללו את השיר אודותיה "Rebel Without A Pause" באלבומם "It Takes a Nation of Millions to Hold Us Back" ב-1988.
  • טופאק שאקור כתב עליה את השיר "Words of Wisdom", אשר נכלל באלבומו "2Pacalypse Now" ב-1991.
  • Digital Underground, את השיר "Heartbeat Props" באלבום "Sons of the P", ב-1991.
  • The Roots, את השיר "The Adventures in Wonderland", באלבום "Illadelph Halflife", ב-1996.
  • הלהקה Piebald, את השיר "If Marcus Garvey Dies, Then Marcus Garvey Lives", באלבום "If It Weren't for Venetian Blinds, It Would Be Curtains for Us All", ב-1999.
  • Asian Dub Foundation, את השיר "Committed to Life", באלבום "Community Music", ב-2000.
  • סול ויליאמס, את השיר "Black Stacey", באלבום "Saul Williams", ב-2004.
  • Rebel Diaz, את השיר "Which Side Are You On?‎", באלבום "Otro Guerrillero Mixtape Vol. 2", ב-2008.
  • Lowkey, את השיר "Something Wonderful", באלבום "Soundtrack to the Struggle", ב-2011.
  • Murs, את השיר "Tale of Two Cities", באלבום "The Final Adventure", ב-2012.
  • ג'יי זי, את השיר "Open Letter Part II" ב-2013.
  • ואמנים נוספים, כולל Digable Planets,‏ The Underachievers ו-X-Clan.

באקדמיה, בפוליטיקה ובמשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 2006, הורה יו"ר מערך אוניברסיטת העיר ניו יורק מתיו גולדשטיין לנשיא סיטי קולג', גרגורי ויליאמס, להסיר שלטים והתייחסויות "לא מאושרים ולא נאותים" מן האזור הקרוי "מרכז קהילה וסטודנטים ע"ש גיירמו מורלס/אסאטה שאקור" (Guillermo Morales-Assata Shakur Community Center, או MSCC). ‏MSCC היה מרחב בתוך בניין בקמפוס, אשר נקרא כך על ידי סטודנטים ב-1989 לאחר שזכו בשימוש אוטונומי בו במסגרת מאבק מול האדמיניסטרציה שנבע מתוך התנגדות להעלאת שכר לימוד.[136] לאחר שהוסר השלט, תבעה קבוצת בוגרים את האוניברסיטה, ואחר מספר החלטות וערעורים, הסטודנטים המשיכו להשתמש במרכז, והעלו מחדש את השלט. MSCC, הקרוי על שם שאקור ופעיל למען עצמאות לפוארטו ריקו שגם הוא נמלט לקובה, שימש להתארגנויות סטודנטים בנושאי גזע, להט"ב, מאבקים מול האוניברסיטה, ומאבקים פוליטיים אחרים. היחסים עם האדמיניסטרציה המשיכו להיות מתוחים, וב-2013 בהחלטה חד-צדדית, ומבלי לקיים דיון בוועדה שכללה חברי סגל, ניהול, וסטודנטים לתכנון ושימוש הבניין – שלחה האוניברסיטה כוחות משטרה ל-MSCC כדי להוציא משם בכוח את הסטודנטים ולהחרים מסמכים ותיקים השמורים בו. לפחות סטודנט אחד נעצר.[137][138] פעולות האוניברסיטה גררו גל של הפגנות ומחאות מצד סטודנטים, כולל ארגונים שלא היו קשורים למרכז, כשעמדתם היא שהאוניברסיטה מרחיקה לכת בחסימת התארגנות מצד סטודנטים וחברי סגל, ומשתיקה מחאה, באופן גורף ולא תקין.[139]

ב-1995, לאחר מאבק מעורר מחלוקת, שונה שם של מלגה שהייתה קרויה על שמה של שאקור במכללת מנהטן.[140] ב-2008, באוניברסיטת באקנל, נכללה שאקור בקורס בשם "גיבורים אפרו-אמריקאים", שבין הדמויות שנלמדו בו היו הארייט טאבמן, סוג'ורנר טרות', מלקולם אקס ואנג'לה דייוויס.[141] האוטוביוגרפיה שלה נלמדת בתוכניות ללימודים שחורים ולימודי נשים לצד אלו של אנג'לה דייוויס ואיליין בראון – הנשים היחידות מתנועת הכוח השחור שפרסמו ספרי אוטוביוגרפיה.[142] פרופסור ה. ברוס פרנקלין מאוניברסיטת ראטגרס, אשר כולל קטעים מספרה בקורס שלו "פשיעה וענישה בספרות אמריקאית", קורא לשאקור "לוחמת מהפכנית נגד אימפריאליזם".[143]

קמפיין "Hands Off Assata" (לא לגעת באסאטה) קם כקואליציה של מגוון ארגונים ופעילים בתחילת שנות ה-2000 כדי להתנגד למאמצים של מדינת ניו ג'רזי והממשלה הפדרלית להביא להסגרתה של שאקור. ב-2005, כשהוספה שאקור לרשימת הטרוריסטיים של ה-FBI, ההתארגנות גברה בהנהגת הארגון Black Radical Congress משיקגו.[144] התנועה חוותה תחייה מחודשת עם הפשרת היחסים בין ארצות הברית וקובה, וההתדרדרות בבריאותו של פידל קסטרו, כאשר עלה בין פעילים החשש שהסכמים בין המדינות יכללו את הסגרתה. בין התומכים בקמפיין יש ארגונים, חברות מסחריות ואינדיבידואלים, ובהם האגודה הלאומית של עורכי דין שחורים, חברת התקליטים מוס דף, המרכז הלאומי לחינוך זכויות אדם, אנגלה דייוויס וסוזן טיילור.[127][145]

ב-2015, כתב המייסדת-שותפה של Black Lives Matter אלישה גרזה: "כשאני משתמשת בדרישתה העוצמתית של אסאטה בהתארגנות הפוליטית שלי, אני תמיד מתחילה בשיתוף המקור של הדרישה, בשיתוף חשיבותה של אסאטה לתנועת שחרור השחורים, ואת המטרה והמסר הפוליטיים של הדרישה, ולמה היא כה חשובה בהקשר שלנו".[146] הטקסט לו התייחסה של שאקור היה מתוך מכתב שלה "אל עמי" ("To My People"), וספציפית לסיומת:

It is our duty to fight for our freedom.
It is our duty to win.
We must love each other and support each other.
We have nothing to lose but our chains.[147]

הארגון "בנותיה של אסאטה" (Assata's Daughters) המבוסס בשיקגו קרוי על שמה. הארגון, של נשים צעירות ונערות שחורות, קם להתנגד לאלימות משטרתית, והוא חלק מקואליציה של התארגנויות שחורות ברחבי ארצות הברית שנקרא "Movement for Black Lives" (התנועה למען חיים שחורים).[148] באפריל 2017, תרמה הקרן של קולין קאפרניק, הספורטאי שעורר סערה בהתנגדות שלו לעמוד בעת ההמנון הלאומי במחאה על אלימות כלפי שחורים, לקבוצה סכום של $25,000.[149]

ביולי 2017, חגג חשבון הטוויטר הרשמי של מצעד הנשים 2017 את יום הולדתה של שאקור, מה שעורר ביקורת מצד מספר ערוצי תקשורת שמרנים, ושבחים מצד תומכי מאבקים שחורים.[150][151][152]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אסאטה שאקור בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ New Most Wanted Terrorist, FBI.gov, May 2, 2013
  2. ^ 1 2 Assata Shakur, Assata: An Autobiography, Lawrence Hill Books, 2001
  3. ^ O'Reilly, Kenneth (1989), Racial Matters: The FBI's Secret File on Black America, 1960–1972. Collier Macmillan. ISBN 0-02-923681-9.
  4. ^ Wolf, Paul (2001). "COINTELPRO: The Untold American Story" (PDF).
  5. ^ Chesimard Jury Asks Clarification of Assault Charges, Joseph F. Sullivan, March 25, 1977
  6. ^ Courthouse Is Picketed as Chesimard Trial Starts, Joeseph F. Sullivan, New York Times, January 18, 1977
  7. ^ 1 2 Nelson, Jim (February 29, 1988). "The Soul Survivor; Assata Shakur on the Making of a Radical". The Washington Post, p. B6.
  8. ^ Hershberger, James (March 24, 2006). "Assata Shakur: Case of oppression in U.S". Daily Toreador.
  9. ^ The New York Times (March 12, 1974). "News Summary and Index; The Major Events of the Day", p. 39.
  10. ^ Chesimard v. Gagliardi, 489 F.2d 271 (2d Cir. 1973) (per curiam).
  11. ^ The New York Times (December 14, 1973). "Chesimard Verdict Still Awaited Here", p. 31.
  12. ^ Los Angeles Times (August 23, 1973). "9 'Black Liberation' Suspects Indicted", p. 2.
  13. ^ Butler, Vincent (August 24, 1973). "Black Liberation leaders indicted". Chicago Tribune, p. A16.
  14. ^ The New York Times (December 30, 1973), "Chesimard Acquitted", p. 104.
  15. ^ Prial, Frank J. (December 12, 1973). "Prosecution Rests Case on Chesimard Robbery Trial; Defendant Ejected", The New York Times, p. 54.
  16. ^ Lichtenstein, Grace. 1973-12-06. "New Outbursts Mark Chesimard Trial", The New York Times.
  17. ^ Prial, Frank J. (December 15, 1973). "Mistrial Declared in Chesimard Case as Jury Splits 11-1", The New York Times, p. 28.
  18. ^ The New York Times (December 19, 1973). "Second Chesimard Jury Being Picked". p. 47.
  19. ^ The Hartford Courant, (December 19, 1973). "Court Ejects Defendant Again", p. 74B.
  20. ^ The New York Times (December 20, 1973). "Jury Picked for New Chesimard Trial", p. 43.
  21. ^ Prial, Frank J. (December 21, 1973). "Mrs. Chesimard Is Ousted Again as 2d Trial for Robbery Begins", The New York Times, p. 8.
  22. ^ The New York Times (December 22, 1973). "U.S. Witness Tells Of Faking Insanity", p. 29.
  23. ^ The New York Times (December 25, 1973). "Robbery Defendant Questions Witness", p. 19.
  24. ^ Chambers, Marcia (December 29, 1973). "Mrs. Chesimard Wins Acquittal", The New York Times, p. 16.
  25. ^ Smothers, Ronald (October 24, 1973), "Chesimard Case Gets A Jury Shift", The New York Times, p. 98.
  26. ^ Chesimard v. Kuhlthau, 370 F. Supp. 473 (D.N.J. 1974).
  27. ^ Joy, James (1999), Shadowboxing: Representations of Black Feminist Politics. Macmillan. ISBN 0-312-29449-2. p. 118.
  28. ^ The New York Times (February 2, 1974), "Chesimard Pregnancy Leads to Mistrial", p. 63, column 6.
  29. ^ 1 2 Hinds, Lennox (October 26, 1998). "The injustice of the trial". Covert Action Quarterly.
  30. ^ The New York Times (January 1, 1974). "Chesimard And Four Named In Shootings", p. 16.
  31. ^ The New York Times (March 6, 1974). "2 More Named in Attempt On Police Officers' Lives", p. 16.
  32. ^ See Kirsta, Alix (May 29, 1999), "A black and white case – Investigation – Joanne Chesimard", The Times.
  33. ^ The Hartford Courant (May 1, 1974). "Woman Balks At Extradition", p. 16.
  34. ^ The New York Times (November 2, 1974), "Judge Quashes Indictment Against Joanne Chesimard", p. 36, column 4.
  35. ^ The Hartford Courant (May 30, 1974). "Accused Police Slayer Arraigned in 2 Cases", p. 29D.
  36. ^ The New York Times (December 20, 1975). "Acquittal Is Won By Miss Chesimard", p. 54.
  37. ^ 1 2 The New York Times (January 7, 1976). "Miss Chesimard Goes on Trial", p. 36.
  38. ^ 1 2 Shakur, 1987, p. 161.
  39. ^ Taylor, Mark Lewis (January 17, 1999), "Soapbox; Flight From Justice". The New York Times.
  40. ^ 1 2 The New York Times (January 17, 1976), "Joanne Chesimard Is Acquitted In Robbery of a Bank in Queens", p. 18.
  41. ^ Los Angeles Times (January 17, 1976). "Woman Cleared In Bank Robbery", p. A3.
  42. ^ Johnston, Richard J. (February 14, 1974). "Trooper Recalls Shooting on Pike", The New York Times, p. 86.
  43. ^ 1 2 Sullivan, Joseph F. (March 18, 1977). "Doctor Testifies On Bullet Scars in Chesimard Trial", The New York Times, Section 2, p. 24, column 1.
  44. ^ 1 2 James, Joy, and Sharpley-Whiting, T. Denean (2000), The Black Feminist Reader. Blackwell Publishing. ISBN 0-631-21007-5, p. 279.
  45. ^ Adewunmi, Bim (13 ביולי 2014). "Assata Shakur: from civil rights activist to FBI's most-wanted". The Guardian. {{cite news}}: (עזרה)
  46. ^ Janson, Donald (February 19, 1977). "Mrs. Chesimard Bids U.S. Court Bar Trial Sessions on Her Sabbath". The New York Times, p. 51, column 1.
  47. ^ The New York Times (January 27, 1977). "Chesimard Plea Rejected", p. 76, column 2.
  48. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Kirsta, Alix (May 29, 1999), "A black and white case – Investigation – Joanne Chesimard". The Times.
  49. ^ 1 2 3 Browder, 2006, p. 159.
  50. ^ Sullivan, Joseph F. (February 24, 1977), "Chesimard Attorney Acts to Call Kelley; Wants F.B.I. Director and Others to Testify on Program Aimed at Harassing Activists", The New York Times, p. 76, column 1.
  51. ^ Sullivan, Joseph F. (March 16, 1977). "Mrs. Chesimard, on Stand, Denies Having Weapon in Turnpike Shooting", The New York Times, p. 57.
  52. ^ Berger, Joseph. "Raymond A. Brown, Civil Rights Lawyer, Dies at 94", הניו יורק טיימס, October 11, 2009.
  53. ^ 1 2 3 4 Waggoner, Walter H. (February 16, 1977), "Chesimard Murder Trial Opens in New Brunswick". The New York Times, p. 46.
  54. ^ Shakur, 1987, p. 247.
  55. ^ 1 2 3 4 5 Waggoner, Walter H. (26 במרץ 1977). "Joanne Chesimard Convicted in Killing Of Jersey Trooper". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  56. ^ Williams, 1993, pp. 162–163.
  57. ^ The New York Times (May 9, 1977). "Black Legal Group Assails U.S. Courts; Lawyers at Conference Find Bias Still Exists Against Blacks Despite Constitutional Bans", p. 67, column 6.
  58. ^ In the Matter of Hinds, 449 A.2d 483 (N.J. 1982).
  59. ^ Middlesex County Ethics Committee v. Garden State Bar Ass'n, 457 U.S. 423 (1982).
  60. ^ Martin Waldron (December 3, 1976), "Kunstler and the Courts in a Battle On Right to Discuss Pending Trial". The New York Times, Section 2, p. 21, column 1.
  61. ^ Christol, 2001, p. 139.
  62. ^ Schuppe, Jonathan (February 8, 2004), "In parole bid, Chesimard cohort denies killing trooper", The Star-Ledger.
  63. ^ 1 2 3 Williams, Evelyn A. (June 25, 2005). "Statement of Facts in the New Jersey trial of Assata Shakur". The Talking Drum Collective.
  64. ^ 1 2 Sullivan, Joseph E. (March 25, 1977). "Chesimard Jury Asks Clarification of Assault Charges", The New York Times, p. 50.
  65. ^ The New York Times (February 15, 1977), "Chesimard Jury Chosen", p. 67, column 5.
  66. ^ James, Joy, p. 144.
  67. ^ Daley, Robert. 1973. Target Blue: An Insider's View of the N.Y.P.D.. Delacorte Press. ISBN 978-0-440-08489-1.
  68. ^ The New York Times (January 25, 1974), "Chesimard Panelist Out For Reading Daley Book", p. 71, column 7.
  69. ^ The New York Times (April 20, 1977). "Chesimard Retrial Asked". Section 2, p. 23, column 3.
  70. ^ Krebs, Alan (February 3, 1978), "Notes on People", The New York Times, p. 16, column 5.
  71. ^ 1 2 Kunstler, 1994, p. 277.
  72. ^ 1 2 Waggoner, Walter H. (March 17, 1977). "Neurosurgeon's Testimony Backs Mrs. Chesimard", The New York Times, Section 2, p. 20, column 3.
  73. ^ Perkins, 2000, pp. 80–81.
  74. ^ Shakur, Assata (2016). Assata: An Autobiography (באנגלית). Zed Books Ltd. ISBN 9781783606818.
  75. ^ 1 2 Howell, Ron (Oct. 11, 1987) "'On the Run With Assata Shakur' – Newsday.
  76. ^ 1 2 Sullivan, Joseph F. (April 26, 1977). "Assault Charges Add 26 Years To Mrs. Chesimard's Life Term", The New York Times, p. 83, column 4. Retrieved on 2008-06-16.
  77. ^ Seigel, Max H. (October 26, 1977). "Chesimard Murder Case Dropped Because of Delay in Holding Trial". The New York Times, p. 25, column 5.
  78. ^ Chicago Tribune (November 24, 1977). "Black lib army 'chief' denies 1971 robbery", p. C23.
  79. ^ Muhammad, Nisa Islam (May 16, 2005), "Assata: The stakes are raised". Final Call News.
  80. ^ 1 2 The New York Times (April 12, 1977), "Suit Seeks Transfer For Mrs. Chesimard", p. 71, column 2.
  81. ^ The New York Times (September 1, 1974). "Heavy Security for Mrs. Chesimard", p. 40.
  82. ^ The New York Times (March 31, 1977), "Sheriff Says He Lied About Transfer Of Mrs. Chesimard to Aid Security". Section 2, p. 6, column 3.
  83. ^ Krebs, Albin (April 8, 1978). "Notes on People". The New York Times, p. 21, column 3.
  84. ^ Waggoner, Walter H. (April 8, 1977], "Trenton Topics; Court Absolves Felons in Killings Of Accomplices by Their Victims". The New York Times, Section 2, p. 13, column 4.
  85. ^ Kunstler, 1994, p. 276.
  86. ^ The New York Times (May 6, 1977), "Mrs. Chesimard's Bid to Transfer To Another Prison Denied by Judge". Section 2, p. 4, column 3.
  87. ^ Chesimard v. Mulcahy, 570 F.2d 1184 (3d Cir. 1978).
  88. ^ The New York Times (March 31, 1978). "Returned to Prison". Section 2, p. 17, column 3.
  89. ^ Cummings, Judith (October 8, 1973), "Angela Davis Asks Support for 'Political Prisoners'", The New York Times, p. 70.
  90. ^ The New York Times (April 3, 1977), "Display Ad 68 – No Title", p. 46.
  91. ^ Meyer, Matt (2008). Let Freedom Ring: A Collection of Documents from the Movements to Free U.S. Political Prisoners (באנגלית). PM Press. ISBN 9781604860351.
  92. ^ Covert Action Quarterly (October 26, 1998). "The U.N. Petition".
  93. ^ Friedly, Jock (January 13, 1999), "Waters seeks asylum for cop killer", The Hill, p. 1.
  94. ^ 1 2 Burrough, Bryan (2015). Days of Rage: America's Radical Underground, the FBI, and the Forgotten Age of Revolutionary Violence (באנגלית). Penguin. pp. 476–479. ISBN 9780698170070.
  95. ^ Hanley, Robert (November 3, 1979). "Miss Chesimard Flees Jersey Prison, Helped By 3 Armed 'Visitors'." The New York Times.
  96. ^ Tomlinson, 1994, p. 146.
  97. ^ The New York Times (November 29, 1979). "Bail Set at $2,500 In Chesimard Case". Section 2, p. 4, column 4.
  98. ^ Hanley, Robert (November 6, 1979). "No Checking Was Done On Chesimard 'Visitors'; Identification Required of Visitors Security Review Ordered". The New York Times. Section 2, p. 2, column 1.
  99. ^ Hanley, Robert (November 4, 1979). "F.B.I. to Aid Search for Miss Chesimard; Jersey Authorities Tell Magistrate She Apparently Fled the State After Her Prison Escape Visitors Were Not Searched Drove Across a Field Visitation Policies Under Review Official Account of Escape", The New York Times, p. 31, column 6.
  100. ^ Lubasch, Arnold H. (May 12, 1988). "2 Ex-Fugitives Convicted of Roles In Fatal Armored-Truck Robbery." The New York Times.
  101. ^ 1 2 Cleaver, Kathleen (באוגוסט 2005), "The Fugitive", Essence, אורכב מ-המקור ב-17 במרץ 2006 {{citation}}: (עזרה)
  102. ^ Jones, 1998, p. 425.
  103. ^ Cleaver, Kathleen; Katsiaficas, George (2014). Liberation, Imagination and the Black Panther Party: A New Look at the Black Panthers and Their Legacy (באנגלית). Routledge. p. 15. ISBN 9781135298326.
  104. ^ Sterling, Guy, and Forero, Juan (May 7, 1998), "On the lam, Chesimard is hardly on her own". The Star-Ledger, p. 31.
  105. ^ The New York Times Editorial Board (July 2, 1980), "A Cloud Over the New F.B.I.."
  106. ^ Emery, Richard, and LaMarche, Gara (June 11, 1980). "Our tinderboxes for radical violence". The New York Times, Section A, p. 30, column 4.
  107. ^ The New York Times (October 15, 1980), "The City; Chesimard Report Called Unfounded". Section B, p. 3, column 1.
  108. ^ Thompson, Krissah (8 במאי 2013). "Assata Shakur was convicted of murder. Is she a terrorist?". The Washington Post. {{cite news}}: (עזרה)
  109. ^ Davison, Phil (May 2, 1998). "Cuba's American refugees", The Independent (London), p. 13
  110. ^ Scheffler, 2002, p. 203.
  111. ^ 1 2 McQuiston, John T. (October 12, 1987). "Fugitive murderer reported in Cuba", The New York Times, Section A; Page 1, Column 1.
  112. ^ Rodriguez, 2006, p. 64.
  113. ^ Farley, Anthony Paul (March 2001). "Symposium Critical Legal Histories: Lilies of the Field: A Critique of Adjudication". Cardozo Law Review 22, 1013.
  114. ^ Farley, Anthony Paul (Fall 2005). "Going Back to Class? The Reemergence of Class in Critical Race Theory Symposium: Essay: Accumulation", Michigan Journal of Race & Law 11, 51.
  115. ^ Burrough, Bryan (2016). Days of Rage: America's Radical Underground, the FBI, and the Forgotten Age of Revolutionary Violence (באנגלית). Penguin Publishing Group. ISBN 9780143107972.
  116. ^ Hames-Garcia, Michael (2004). Fugitive Thought: Prison Movements, Race, and the Meaning of Justice. Minneapolis: University of Minnesota Press. ISBN 0816643148.
  117. ^ Perkins, Margo (1999). Autobiography as Activism: Three Black Women of the Sixties. Jackson: University Press of Mississippi. ISBN 9781578062645.
  118. ^ Ravo, Nick (October 13, 1987). "Officials Can't Confirm Chesimard Is in Havana", The New York Times, Section B; Page 3, Column 5.
  119. ^ Assata Shakur – The FBI's Most Wanted Woman, BBC Radio
  120. ^ Chicago Sun Times (December 28, 1997), "N.J. cops enlist pope; Seek help in getting fugitive out of Cuba", p. 34.
  121. ^ Shakur, Assata. "An Open Letter from Assata". The Talking Drum Collective, p. 2.
  122. ^ Brath, Elombe (March 13, 1998). "N.J. Bloodhounds on Assata's Trail", NY Daily Challenge. Retrieved on 2008-05-09.
  123. ^ House Concurrent Resolution 254. THOMAS. Retrieved on 2008-05-09.
  124. ^ Rodriguez, 2006, p. 63.
  125. ^ Waters, Maxine (September 29, 1998). "Congresswoman Waters issues statement on U.S. Freedom Fighter Assata Shakur". HYPE Information Service.
  126. ^ Cleaver, Kathleen (2005). "The Fugitive: Why has the FBI placed a million-dollar bounty on Assata Shakur?". The Talking Drum Collective.
  127. ^ 1 2 Williams, Houston (May 2, 2005), "U.S. Government Declares $2 Million Bounty For Assata Shakur, Tupac's Godmother
  128. ^ Parry, Wayne (May 24, 2005), "NY councilman plans rally against Chesimard bounty". AP.
  129. ^ Wood, Sam (May 15, 2006), "Always a priority: Fugitive cop-killers". Philadelphia Inquirer.
  130. ^ Associated Press (May 12, 2005), "Castro won't hand over killer of N.J. trooper." Boston Globe. Castro did not refer to Shakur by name, but did describe a woman placed on the U.S. government terrorist watch list on May 2.
  131. ^ Griego, Tina (20 בדצמבר 2014). "Cuba still harbors one of America's most wanted fugitives. What happens to Assata Shakur now?". Washington Post. {{cite news}}: (עזרה)
  132. ^ "Trump calls on Cuba to return U.S. fugitives, including cop-killer Chesimard". The Washington Times – washingtontimes.com. 16 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  133. ^ Wilfredo, Cancio Isla (December 18, 2007). "U.S. fugitive a hero to Fidel, but a curiosity to many". McClatchy Newspapers via Houston Chronicle. The Miami Herald published this article as "Fugitive a curiosity in Cuba".
  134. ^ Allen-Mills, Tony (May 27, 2007). "Bounty hunt for US cop killer on Cuba", The Sunday Times, p. 27.
  135. ^ Neal, Mark Anthony (May 5, 2000). "Like Water for Chocolate: Common's Recipe for Progressive Hip-Hop". Pop Matters.
  136. ^ Arenson, Karen W. (December 13, 2006). "CUNY Chief Orders Names Stripped From Student Center". The New York Times.
  137. ^ Protests as City College Closes a Student Center, פרטים, The New York Times, October 21, 2013
  138. ^ CUNY Dismantles Community Center, Students Fight Back, Shawn Carrie, Isabelle Nastasia and StudentNation, The Nation, October 25, 2013
  139. ^ Recent Actions of CUNY Hardly Inspire Confidence or Trust in Student Body, Carlos Pazmingo, The Campus, November 2, 2013
  140. ^ Honan, William H. (April 12, 1995). "Two Scholarships Given New Names After Controversy", The New York Times, Section B, p. 11, column 4.
  141. ^ Bucknell University (April 1, 2008). "Superhero Inspiration for Course on 'Black Heroes'".
  142. ^ Perkins, 2000.
  143. ^ Hepp, Rick (October 31, 2004). "Chesimard still stirs admiration and scorn," The Star-Ledger, p. 23.
  144. ^ Hands off Assata Campaign, Monthly Review, Black Radical Congress, May 21, 2005
  145. ^ HOA – Hands Off Assata!, AfroCubaWeb
  146. ^ Garza, Alicia. "A Herstory of the #BlackLivesMatter Movement". The Feminist Wire.
  147. ^ To My People
  148. ^ Zacharias, Michelle (17 בפברואר 2016). "Activists of every stripe unite in ICE civil disobedience". People's World. {{cite news}}: (עזרה)
  149. ^ "Colin Kaepernick – April donations". אורכב מ-המקור ב-2017-10-12. נבדק ב-2017-12-08.
  150. ^ "Assata Shakur birthday honored by Women's March organizers". Fox News. 18 ביולי 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  151. ^ "When the 'Resistance' Gets Reprehensible". National Review (באנגלית).
  152. ^ Lampen, Claire (21 ביולי 2017). "Six months after the Women's March on Washington, the Resistance Revival has a message for Trump". Mic. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אסאטה_שאקור&oldid=37886319"