היינריך השביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
 | |||
| לידה |
12 ביולי 1275 ואלנסיין, צרפת  | ||
|---|---|---|---|
| פטירה |
24 באוגוסט 1313 (בגיל 38) בונקונבנטו, איטליה | ||
| מקום קבורה |
פיאצה דיי מיראקולי | ||
| בן או בת זוג |
Margaret of Brabant (4 ביוני 1292, 9 ביוני 1292–?) | ||
| |||
  | |||
היינריך השביעי לבית לוקסמבורג היה קיסר האימפריה הרומית הקדושה בראשית המאה הארבע עשרה. היינריך נולד בסביבות שנת 1275 ומת ב-24 באוגוסט 1313[1]. היינריך, אשר זכה לאהדת העם, עלה לשלטון תוך תמיכה מצד השלטון האפיפיורי, אך במהלך קיסרותו נסדק קשר הרמוני זה. מספר רפורמות אשר ניסה להוביל גרמו להתנגדות של רבים אליו, וכן ליחסים מתוחים בינו לבין האפיפיור. השאיר מורשת תודעתית חשובה ונחשב כקיסר אהוד.[2]
חייו ומשפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]היינריך השביעי, הקיסר הראשון מבית לוקסמבורג, היה בנם של היינריך השישי רוזן לוקסמבורג, וביאטריס ד'אוון.[3] תחת שלטונו של אביו התיישבו היהודים הראשונים בלוקסמבורג. הוא נהרג בשנת 1288 בקרב וורינגטון, ובעקבותיו נעשה בנו היינריך השביעי לשליט לוקסמבורג, וכבר אז נחשב לשליט חכם ומנהיג צדק. והיה הקיסר הראשון מבית לוקסמבורג. אחיו, בלדווין, הארכיבישוף של טרייר, תמך בהמשך בבחירתו של היינריך להיות מלך הרומאים.
בחירתו כמלך הרומאים
[עריכת קוד מקור | עריכה]באירופה של אותם הימים היו שני מחנות פוליטיים: מחנה האפיפיורות, ומחנה האימפריה הרומית הקדושה שבראשו עמד הקיסר. לאחר מותו של קיסר הייתה בוחרת מועצה מיוחדת של שבעה נסיכים מהאימפריה (חלקם אנשי כנסייה וחלקם חילוניים) מועמד חדש לתואר. על הנבחר היה לעבור מספר שלבים על מנת לקבל את תואר 'הקיסר'. ראשית היה עליו לעבור הכתרה בכתר עשוי כסף בעיר אאכן, וכך היה זוכה לתואר 'מלך הגרמנים' אשר לימים הפך לתואר 'מלך הרומאים'. לאחר מכן היה עליו לצאת למסע לאיטליה ולעבור בה שני טקסים, האחד בצפון איטליה אשר מזכה אותו בתואר 'מלך איטליה', והשני ברומא, טקס בו הוא מוכתר על ידי האפיפיור בבזיליקת פטרוס הקדוש בוותיקן וזוכה לתואר 'קיסר הרומאים'. הקיסר הרומי האחרון שהוכתר רשמית היה פרידריך השני, שהוכתר ב-1220, ומאז ועד לימיו של היינריך, ויתרו המועמדים שנבחרו על המסע לאיטליה והסתפקו בנשיאת התואר 'מלך הרומאים'.[4] מלך הרומאים לפני היינריך, היה אלברט מהבסבורג, ששלט מ-1298 עד להירצחו ב-1308. וועדת הנסיכים האחראית על בחירת מועמד חדש, חיפשה מחליף, ובעזרת נתינת חסות מאחיו של היינריך, בלדווין, נבחר היינריך ב-1308 להיות מלך הגרמנים (מלך הרומאים).[5]
תמיכתו של האפיפיור
[עריכת קוד מקור | עריכה]היינריך זכה לתמיכתו של האפיפיור קלמנס החמישי, שמלך מחצר האפיפיורות החדשה באביניון שבצרפת, ממספר סיבות. ראשית היה היינריך בעל מוניטין של מנהיג טוב וישר ושל אדם עם נאמנות לכנסייה.[6] כותבי עתים רבים מרחבי אירופה שבחו את שאיפתו של היינריך להשכין שלום אמת, ולכן זכה לתמיכתו של האפיפיור. שיקולים פוליטיים הובילו גם הם את האפיפיור לתמוך במועמד החדש: האפיפיור רצה שליט שיהיה מעין 'אביר האפיפיור', ויפעל למען קידום השלטון האפוסטולי בארץ רווית המחלוקות והמלחמות, ועל ידי כך יקדם את חזרת בישוף רומא לעירו. בנוסף, האפיפיור ידע על תוכניותיו של פיליפ היפה לקדם את מועמדותו של אחיו שרל מוולואה, לכס האימפריה. קלמנס לא רצה בכך כי רצה לשמור על עצמאותו הפוליטית ולמנוע שיעבוד מוחלט של הקוריה לאינטרסים של השושלת הקפטינגית. אך על מנת לדאוג שהכתרתו של היינריך אכן תסייע בתוכניותיו הפוליטיות, היה קלמנס צריך להבטיח את נכונותו של היינריך לשמור על זכויותיו של בישוף רומא באיטליה. קלמנס לא הסתיר את כוונותיו, והתייחס למסע המתוכנן של היינריך לאיטליה כמסע שנועד להבטיח את כבוד הכנסייה. היינריך, בתגובה, שלח משלחת גרמנית לאביניון, ביולי 1309, שהתחייבה בשמו לצאת למסע צלב להגנת הכנסייה וזכויותיה ברומא, מה שהרגיע את האפיפיור. האפיפיור פרסם מסמך שהמחיש את ההרמוניה שמתחדשת בין הכהונה למלוכה, שמערכת יחסים מתוחה שררה ביניהן עד אז. המסמך השתמש במונחים מהמסורת הגלאסיאנית, אשר ראתה בשיתוף פעולה בין שתי הרשויות אידיאל. לאחר מכן פירט היינריך במסמך לוזאן את ההבנות העולות משיח זה, כשהוא חוזר ומאשר את התחייבויותיו לכנסייה ומכריז על רצונו להימנע מכל עימות עם תומכי האפיפיור במהלך מסעו באיטליה.[7]
ירידתו לאיטליה והכתרתו כקיסר
[עריכת קוד מקור | עריכה]האפיפיור קבע תאריך לטקס הכתרתו של היינריך כקיסר- פברואר 1312. כאמור, המלכים הרומאיים אשר קדמו להיינריך לא עשו את המסע לאיטליה ולא זכו בתואר הקיסרות משנת 1220, ולעומתם, הקדים היינריך את מסעו והחליט לצאת לאיטליה ב-1310. היינריך היה מעוניין לבדוק מה המצב בשטח ולנסות ולהשליט סדר בפוליטיקה באיטליה ולהשכין שלום בין הזרמים השונים. כניסתו של היינריך לאיטליה עוררה תגובות משני צידי המתרס, מצד תומכיו ומצד מתנגדיו. בינואר 1311 הוכתר היינריך בכתר הברזל של ממלכת איטליה במילאנו, אשר העניק לו את התואר "מלך איטליה".[8] פירנצה ובנות בריתה הגואלפים, התנגדו להיינריך כיוון שרצו ליצור קואליציה איטלקית בראשותו של מלך נאפולי רובר, מלך נאפולי, ועל כן נעדרו מהטקס. ב-1312 היה היינריך בדרך לרומא, כדי להיות מוכתר שם כקיסר האימפריה. ככל שהתקרב לרומא, הלך וגבר הפילוג בין שני המחנות ברחבי איטליה.[9] רובר, מלך נאפולי רצה, כאמור, למנוע את הכתרתו של היינריך. רובר ניסה לכבוש חלקים ברומא ולחסום את הגשרים המובילים אל הוותיקן, מיקומה המסורתי של ההכתרה. בשל כך השיג היינריך אישור מהאפיפיור לערוך את הטקס בכנסיית יוחנן הקדוש שבלטראן, בצד נהר הטיבר, והפך רשמית לקיסר ב-29 ביוני 1312.[10]
ניסיונותיו הפוליטיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עוד לפני שנבחר כמלך הרומאים, ושלא כמו קודמיו לבית הבסבורג, היינריך חלם על שחזור הרשות העתיקה של האימפריה האיטלקית.[11] היינריך ניסה לערוך מספר רפורמות בשיטות הממשל באיטליה. הוא רצה למנות נציג קיסרי אחד שיחליף מספר משרות שונות, ובכך לייעל את שיטת הממשל המסורבלת באיטליה. היינריך נכשל בניסיון זה שגרם למרידות מצד ערים שתמכו בו עד עכשיו, בנוסף להתנגדות הערים הגוולפיות, אשר היו שייכות למפלגה האפיפיורית והדגש עבורן היה הציות לה ולא עצמאותו של המנגנון הרפובליקאי. בגלל זה, בחלק גדול של שנת 1311 היה היינריך במסעות של מלחמה ומצור ברחבי צפון איטליה. היינריך ניסה למצוא פתרון למרידות בערי הצפון, במקום ולנסות להתמודד עם הבעיה וההתססה העיקרית שמגיעה דווקא מטוסקנה ופירנצה. ניסיונות אלו עלו להיינריך בכסף, בזמן רב ובבריאות. בהמשך נאלץ היינריך להכריז מלחמה על רובר, מלך נאפולי, דבר שיערער את מערכת היחסים בין היינריך לאפיפיור. הפרויקט המשמעותי של היינריך והחידוש הגדול בתפיסתו הפוליטית היה ניסיונו להעצים את הסמכות הקיסרית באיטליה ולהביא סוף לפוליטיקה הסיעתית-מפלגתית בחצי האי. ניסיון זה, כאמור, נגדע בעקבות מותו הפתאומי של היינריך ממחלת הקדחת ב-1313, כאשר הטיל מצור על העיר סיינה.[12]
הקרע בין האפיפיור לקיסר
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקרע בין היינריך לקלמנס הגיע בעקבות התנגדותה של הקוריה האביניונית [דרושה הבהרה] ובעלי בריתה באיטליה, ורצונו של היינריך להעניש את רובר, מלך נאפולי על המהומות שעורר נגדו ברחבי איטליה. לאחר הכתרתו התכוון היינריך לעזוב את רומא, אך אז קיבל צו מהקיסר שקורא לו לחתום על שביתת נשק עם רובר, מלך נאפולי.[13] דבר זה הצריך את היינריך לצאת באמירות קיצוניות לגבי הסמכות הקיסרית, מה שגרם לקרע במערכת היחסים בינו לבין האפיפיור, שעד אז התנהלה בהרמוניה והתמיכה הדדית.[10] המשפטנים מהמחנה הקיסרי טענו שאין תוקף לצו האפיפיור וכי אין הוא רשאי להתערב ביחסים שבין אדון לוסאל שלו שבגד במלכות. טענה זו למעשה ביטלה את ההתחייבויות שקיבל עליו היינריך כלפי האפיפיור לפני הכתרתו. לפי היינריך אין הוא תלוי בקיסר ועל כן אין הוא מחויב אליו, וחובתו להרחיב את גבולות ממלכתו חזקה יותר מהתחייבותו הקודמת לקלמנס החמישי. היינריך הדגיש את המקור האלוהי של מישרתו והתעלם מהתיווך של האפיפיור במינויו. טענותיו של המחנה הקיסרי נשענו על כך: בעבר הרחוק הייתה רומא בירת האימפרטורים, לפני שהייתה מקום מושבו של פטרוס, ולכן גם יתר מלכי אירופה מחויבים לקיסר. דברים אלו לא היוו חידוש של ממש ביחס למה שאמרו קודמיו של היינריך לתפקיד (פרידריך הראשון ברברוסה ופרידריך השני), אבל בתקופתו של היינריך התחילו להתקבל תפיסות אלו בקרב כל הגורמים הפוליטיים שתלו בהיינריך את תקוותיהם לשיקום איטליה. מתיחות זו בין הקיסר לאפיפיור ומשקלה של האימפריה והקיסרות היוו סכנה לאפיפיור. הרבה הסתייגו מהאפיפיור כיוון שהיה לא עקבי ונע בין תמיכה בהיינריך לבין תמיכה ביריבו המושבע. כיוון שכך יחסי הכוחות נטו לטובת היינריך. היינריך אשר היה מודע לכך, הכריז מלחמה על האנז'בינים מנאפולי, הוסלים של האפיפיור ובני בריתו, תוך התעלמות מעמדתו של קלמנס.[14]
כאמור, היינריך לא ראה באי ציות זה בגידה בכנסייה, אלא התקפה צודקת והכרחית של וסאל אשר בגד במלכות. על אף שראה עצמו איש דתי ונאמן לכנסייה, היינריך לא ראה את עצמו מחויב להוראות האפיפיור שכן חובתו כקיסר לנהל את ההתנהלות הפוליטית כפי שנראה לו לנכון, על מנת לשמר את הסדר למען טובת הכלל. גישה זו מבטאת את תפיסתו של היינריך כי הקיסר הוא הסמכות השלטונית הגבוהה בעולם, וקיבל את סמכותו מהאלוהים על מנת להשליט סדר פוליטי ולנהל את ההתנהלות הפוליטית של בני האדם, ועל כן מי שמורד ויוצא נגד הקיסר מורד בראש הפירמידה השלטונית, וזוהי פשעי מרידה במלכות.[10]
דבר זה חיזק את המסירות של מאנז'ו לאפיפיור, הוא דרש את פסילת ההכתרה האימפריאלית של היינריך, חיסול האימפריה וניתוקה של איטליה מאויביה הצפוניים כהגנה עצמית עבור בניו הנאמנים של האפיפיור- האנז'בינים והצרפתים. קלמנס החמישי מבטא את תפיסתו בנוגע להיררכיה בין האפיפיורות לקיסרות. קלמנס מציין את עובדת היותו של היינריך 'נתין וסאל' של האפיפיור, תוך שהוא נשען על השבועה של היינריך לפני כומר בשירות האפיפיור כמה שנים קודם לכן. הוא מזכיר כי בישוף רומא הוא שהעביר את האימפריה מהיוונים אל הגרמנים בימיו של קרל הגדול. הוא קובע את העליונות של הכס הקדוש על האימפריה, וטוען כי מדיניותו של היינריך נגד באנז'ו משוללת כל תוקף משפטי ומוסרי. מותו הפתאומי של היינריך ב-24 באוגוסט 1313 הסיר את האיום המדיני מעל קלמנס אבל לא חיפה על המדיניות הקלוקלת שלו, שלא הגן על הקיסר שאת בחירתו אישר קודם לכן, ואף תרם להגברת האנרכיה באיטליה.[15]
חלקו של היינריך במאבק בין הקיסרות לאפיפיורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאמור, מחנה האפיפיורות ומחנה הקיסרות היו במאה הארבע עשרה במאבק מתמיד. עמדתו של היינריך בנושא זה, אשר תוארה לעיל, שיקפה את דעתם של רבים מאותה התקופה והשפיעה עליה. הוגים רבים מנסים למצוא הגדרה נכונה של היחסים בין הקיסר לאפיפיור. הם רוצים לרסן את מה שהיה נראה בעיניהם כ'עריצות' האפיפיורית, לבקר את שרירות הלב של האפיפיורים, כדי לחדש את לידתן של הממלכות הריבוניות. מבחינה מעשית רצו אנשים אשר החזיקו בעמדה זו להגביל את חופש התנועה של האפיפיור בבחירתו את האימפרטור. גם אם לא הצליחו לחולל שינוי מעשי, השפיעו ההוגים, בהמשך להיינריך, במישור ההגותי, בכך שהציפו סימני שאלה רבים בנוגע להיררכיה בין האפיפיוריות לקיסרות. הם עשו את ההבחנה בין הצרכים השונים של האדם, הצורך הדתי לבין הצורך המדיני, כאשר תפיסתם היא כי צריכה להיות חלוקה שוויונית יותר של הסמכויות בין הכנסייה למדינה. הכנסייה מופקדת על תחום הרוח והמדינה על צורכי החברה והדאגה לטובת הכלל, כאשר אין סדר היררכי ביניהן כפי שהיה מקובל בתפיסה האפיפיורית. דבר זה סלל את הדרך לתפיסה האנטרופוצנטרית, אשר אפיינה את אירופה בעידן הרנסאנס, ועל כן ניתן לראות בהיינריך ובהוגים אשר הושפעו ממנו באותה התקופה, כמבשרי בואו של עידן הרנסאנס.[16]
היינריך ביצירותיו של דנטה
[עריכת קוד מקור | עריכה]דנטה, אחד מאותם הוגים בעלי עמדה זו ואחד הסופרים החשובים של אותה התקופה, העריך את היינריך מן ההתחלה על דעותיו הפוליטיות ועל התנהלותו. דנטה ראה במסעו המתוכנן של היינריך לאיטליה חבלי גאולה, וקיווה כי שלטונו של היינריך יפרוץ דרך לעידן חדש ואיטליה תשוקם. דנטה היה בראש המבקרים את מדיניות האפיפיור והאשים את קלמנס בתאוות בצע עיוורת, שהמיטה אסון על איטליה ודחתה את הגאולה. בספרו של דנטה יושב הקיסר במרומי גן העדן, מה שמשקף את הערכתו אל היינריך אך גם את ניפוץ תקוותו לשיקומה של איטליה.[17] את הערכתו של דנטה להיינריך ניתן לראות בכך שכינה את היינריך "היינריך הנשגב".[18]
מורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
כאמור, היינריך מצא את מותו ממחלת הקדחת [דרושה הבהרה]באופן פתאומי ב-24 באוגוסט 1313. לאחר מותו, התגברה האהדה לקיסר המנוח גם מחוץ לגבולות איטליה, והחלה מגמה של האדרת שמו. האדרה זו הייתה חזקה עד כדי כך שהוענק להיינריך מעמד של מרטיר שהקריב את חייו על מזבח האימפריה. בנוסף, לאחר מותו פשטו מצד תומכיו של היינריך שמועות כי נזיר הרעיל אותו בשליחותו של האפיפיור. המגמה להאשים את קלמנס [דרושה הבהרה] במותו של היינריך ביטאה את המרירות של תושבי איטליה כלפי האפיפיור. היינריך הצליח ליצור לעצמו דימוי חיובי, הרבה בזכות המורשת האימפריאלית שעמדה לנגד רבים. מותו הפתאומי רק הגביר את הפופולריות שלו.[19]
משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-9 ביולי 1292 התחתן היינריך עם מרגריט מבראבנט, בתם של יוהאן הראשון, דוכס בראבנט ומרגרט מפלנדריה, דוכסית בראבנט, ממנה נולדו לו 3 ילדים:
- יוהאן, מלך בוהמיה (1296–1346)
- מריה מלוקסמבורג, מלכת צרפת (1324–1304), התחתנה עם שארל הרביעי, מלך צרפת
- ביאטריקס מלוקסמבורג, מלכת הונגריה (1305–1319), התחתנה עם קארוי הראשון, מלך הונגריה
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- היינריך השביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
היינריך ה-7, (1269?-1313), קיסר האימפריה הרומית הקדושה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Kleinhenz, Christopher. Medieval Italy. New York: Routledge, 2004, pg 494.
- ^ סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים כרך ד. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006. עמ' 146–153.
- ^ Jones, Michael. The new Cambridge medieval history VI. Melbourne: Cambridge University Press, 2000, pg 530.
- ^ יעקובוביץ' עפרון, ליאון. עולמו של דנטה. בן שמן: מודן, 2014. ע' 78-79.
- ^ Ray, Michael. Germany. New York: Britannica education publishing, 2014, pg. 150.
- ^ יעקובוביץ' עפרון, ליאון. עולמו של דנטה. בן שמן: מודן, 2014. ע' 80-81.
- ^ סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים כרך ד. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006. עמ' 147–148.
- ^ יעקובוביץ' עפרון, ליאון. עולמו של דנטה. בן שמן: מודן, 2014. ע' 81.
- ^ סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים כרך ד. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006. ע' 148.
- ^ 1 2 3 יעקובוביץ' עפרון, ליאון. עולמו של דנטה. בן שמן: מודן, 2014. ע' 83.
- ^ Ray, Michael. Germany. New York: Britannica education publishing, 2014, pg 150.
- ^ יעקובוביץ' עפרון, ליאון. עולמו של דנטה. בן שמן: מודן,2014. ע' 82-84.
- ^ סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים כרך ד. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006. עמ' 149.
- ^ סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים כרך ד. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006. עמ' 149–151.
- ^ סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים כרך ד. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006. עמ' 151–152.
- ^ סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים כרך ד. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006, ע' 176.
- ^ סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים כרך ד. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006, עמ' 152.
- ^ יעקובוביץ' עפרון, ליאון. עולמו של דנטה. בן שמן: מודן, 2014. עמ' 84.
- ^ סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים כרך ד. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2006. עמ' 152.
