פיליפ הרביעי, מלך צרפת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פיליפ הרביעי, מלך צרפת

פיליפ הרביעי, המכונה "היפה" (בצרפתית: Philippe IV Le Bel;‏ 126829 בנובמבר 1314), בן לשושלת הקאפטינגים, מלך על צרפת משנת 1285 ועד מותו. בני דורו של פיליפ ראו בו אדם יפה ומכאן כינויו - "היפה".

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיליפ היה בנם של פיליפ השלישי, מלך צרפת ושל איזבלה מאראגון. הוא נולד בשנת 1268 כבן שני להוריו. אמו מתה כשהיה בן שלוש. אביו התחתן בשנית בשנת 1274 עם מארי מברבנט. בשנת 1276 מת לואי, אחיו הבכור של פיליפ, והוא עצמו הפך ליורש העצר. הסיפורים על כך שאמם החורגת היא זו שרצחה את לואי, כדי שצאצאיה הם שיזכו במלכות, הם, ככל הנראה, לא נכונים, אך נראה שבני התקופה אכן האמינו שהיא עשתה זאת. יחסו של פיליפ הרביעי לאמו היה מינימלי, על אף שהיא חייתה עוד שנים רבות לאחר מות אישה, פיליפ השלישי, היא לא זכתה ליחס מיוחד מבנה החורג כשהיה מלך. פיליפ השלישי העניק לבנו חינוך הראוי ליורש העצר, הוא שכנע את אייגידיוס רומאנוס להיות המורה של בנו. מאחר שהיה אדם עסוק, הוא לימד את פיליפ הרביעי מעט. משימת ההוראה עברה, ברובה, לנזיר צעיר בשם גיום ד'ארקווי, הלימוד אצל האחרון היה ארוך ועקבי, והוא נשאר מקורב לפיליפ הרביעי עד מותו של המלך[1].

נישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1284 התחתן פיליפ הרביעי עם ז'אן הראשונה, יורשת ממלכת נווארה. באמצעות נישואין אלה, ממלכת נווארה וחבל הארץ שמפאן-ארדן הפכו לנחלותיו של מלך צרפת. ז'אן הייתה אישה טובה לפיליפ, הוא אהב אותה והיה מסור אליה. אחרי מותה בשנת 1305, הוא בחר שלא להינשא שנית, למרות היתרונות הכלכליים והפוליטיים שהיה יכול להרוויח מכך. ז'אן ילדה לבעלה שבעה ילדים ששלושה מהם הפכו למלכי צרפת, אך מתו ב-14 השנים שבאו אחרי מותו של אביהם בשנת 1314.

שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביסוס הריבונות שלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת מלכותו האחרונה, ניסה פיליפ השלישי, לכבוש את ממלכת אראגון. הוא כשל במלחמה זו, ובשל ניתוק קווי האספקה שלו, היה עליו לסגת חזרה לממלכתו[2]. במהלך הנסיגה הוא נעשה חולה[2]. פיליפ השלישי הצליח להגיע חי לצרפת, אך ב-5 באוקטובר 1285 הוא מת בעיר פרפיניאן שבדרום צרפת. בנו פיליפ ירש את כתרו בשם פיליפ הרביעי[3]. פעולתו הראשונה של פיליפ הרביעי כמלך, הייתה לבסס את סמכותו וממלכתו. הוא זנח את הפעולות שאביו החל בהן מחוץ לתחומי הממלכה, כמו גם את העזרה לנסיכים הצרפתיים בספרד ובאיטליה[4].

מלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד הראשון מלך אנגליה היה וסאל של מלך צרפת כדוכס אקוויטניה[5], אך בשל חילוקי דעות ביניהם שררה בין המדינות מלחמה בין השנים 1294–1297[4]. בשנת 1294 ניסה לכבוש מידי האנגלים את אזור גסקוניה שבדרום מערב צרפת, אך ללא הצלחה. בשנת 1302 שלח 2,500 אבירים ו-4,000 חיילי רגלים לפלנדריה שבצפון צרפת על מנת לדכא את המרד שפרץ שם. ב-11 ביולי של אותה שנה נחל צבא האבירים של צרפת מפלה ניצחת מידי הפלמים בקרב דורבנות הזהב שנערך ליד העיר קורטרייק (כיום בבלגיה). אחרי קרב מונס-אן-פוול שנערך ב-18 באוגוסט 1304, נחתם בתאריך23 ביוני 1305, הסכם אתיס-סור-אורז' שלפיו הפלמים זכו באוטונומיה תמורת תשלום פיצויים גבוהים לפיליפ הרביעי, ותמורת הערים ליל, בתון ודואה שעברו לשליטת צרפת.

הצורך בהכנסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל ההוצאות הרבות, שגרמו המלחמות התכופות ובזבזנות פקידות המדינה, נוצר גירעון משמעותי באוצר המדינה[6]. גיוס הכסף לכיסוי הגירעון נעשה, בין השאר, על ידי לקיחת הלוואות מערי צרפת, גירוש היהודים והחרמת רכושם, החרמת רכוש ומיסוי של בנקאים וסוחרים עשירים, הטלת מסים על הכנסייה ופיחות המטבע[6].

קשריו עם הכנסייה הקתולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לאביו, פיליפ הרביעי לא הלך אחרי הנהגת הכנסייה, וקיבל את עצותיו של האפיפיור בנושאים פוליטיים רק לעתים רחוקות[7]. המסים שהטיל פיליפ על הכנסייה עוררו עליו את האפיפיור בוניפקיוס השמיני[8], שניסה למנוע ממלך צרפת להטיל מסים על הכנסייה ואף תבע אותו לדין. בעקבות דברי האפיפיור, כינס פיליפ את אספת המעמדות, שפט את האפיפיור שלא בפניו ואף שלח שליחים לאיטליה על מנת לאסור אותו[9], האפיפיור הצליח להימלט מכלאו, אך נפטר זמן קצר לאחר מכן[10]. בשנת 1304 מת גם יורשו של בוניפאציוס השמיני, בנדיקטוס האחד עשר, ותחת השפעתו של פיליפ, נבחר לאפיפיור ברטראנד דה גו, הארכיבישוף של בורדו, תחת השם קלמנס החמישי[8]. קלמנס העביר את מושב האפיפיור מרומא לאביניון שבפרובנס, שם נשאר כס הקדוש עד 1379[8].

דיכוי מסדר הטמפלרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שלאחר מסעי הצלב מסדר הטמפלרים, שנועד בראשית דרכו להיות זרועה של הכנסייה בהגנה על ארץ ישראל, הפך למסדר אבירות היושב בפריס[11]. המסדר עסק, בין השאר, בהלוואה בריבית וצבר עושר רב[12].

פיליפ, שחב לטמפלרים כסף רב, החליט לחסל את מסדר ולהשתלט על נכסיו[8]. ב-13 באוקטובר 1307, נאסרו ראשי מסדר הטמפלרים והואשמו, בין השאר, במעשי כישוף, מעשי סדום, כפירה וביזוי סמלי הנצרות[12]. פיליפ השפיע על האפיפיור קלמנס החמישי להסיר מהמסדר את חסות הכנסייה ולבטלו.

המסדר פורק באופן רשמי בשנת 1312, רבים מאביריו הועלו למוקד ונכסיו הופקעו[8].

גירוש היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסיבות דומות, בשנת 1306 גירש פיליפ את היהודים מצרפת ושדד את ממונם לטובת קופת האוצר[6]. על אף שניתן היה לחשוב כי גירוש היהודים יעשה כאקט דתי, הן לשם חיזוק מעמדו הדתי של המלך והן בשל הלכי הרוח האנטי יהודיים בקרב ההמונים[13], נראה כי במקרה הזה לכל הדעות היה כאן אך ורק עניין כלכלי[13]. היהודים הורשו לשוב לצרפת רק אחרי מותו[14], בימי שלטונו של בנו, לואי העשירי, אך גם כאן חזרתם הייתה בתנאים מגבילים[15].

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיליפ הרביעי מת ב-29 בנובמבר 1314. את כתרו ירש בנו לואי העשירי.

ילדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Joseph R. Strayer, The Reign of Philip the Fair (New Jersy: Princeton University Press, 1980), p. 6–8.
  2. ^ 2.0 2.1 Joseph R. Strayer, The Reign of Philip the Fair (New Jersy: Princeton University Press, 1980), p. 10.
  3. ^ Joseph R. Strayer, The Reign of Philip the Fair (New Jersy: Princeton University Press, 1980), p. 11.
  4. ^ 4.0 4.1 Joseph R. Strayer, The Reign of Philip the Fair (New Jersy: Princeton University Press, 1980), p. 15.
  5. ^ צרפת בימי פיליפ ה"יפה": מקורות לתרגיל של ד"ר א' לינדר (ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים, הפקולטה למדעי הרוח – החוג להיסטוריה כללית, תשל"א), עמ' 1.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 ויקטור פיודורוביץ סמיונוב, היסטוריה כללית של ימי הביניים (תל אביב: הוצא הקיבוץ המאוחד, 1956), עמ' 152.
  7. ^ Joseph R. Strayer, The Reign of Philip the Fair (New Jersy: Princeton University Press, 1980), p. 112.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 ויקטור פיודורוביץ סמיונוב, היסטוריה כללית של ימי הביניים (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1956), עמ' 153.
  9. ^ אלכסנדר דמיטריביץ' אודלצוב, היסטוריה של ימי הביניים (מרחביה: דפוס השומר הצעיר, 1951), עמ' 118-119.
  10. ^ אלכסנדר דמיטריביץ' אודלצוב, היסטוריה של ימי הביניים (מרחביה: דפוס השומר הצעיר, 1951), עמ' 119.
  11. ^ ברברה טוכמן, ראי רחוק: המאה הארבע עשרה הרת הפורענויות (תל אביב: דביר הוצאה לאור, 1995), עמ' 58–59.
  12. ^ 12.0 12.1 ברברה טוכמן, ראי רחוק: המאה הארבע עשרה הרת הפורענויות (תל אביב: דביר הוצאה לאור, 1995), עמ' 59.
  13. ^ 13.0 13.1 סופיה מנשה, "לשאלת גירוש היהודים מאנגליה ומצרפת", ציון נא, (1986) חוברת ג, עמ' 319.
  14. ^ הערך "פיליפ" האנציקלופדיה העברית, כרך 27, עמ' 697, מהדורת 1975.
  15. ^ ברברה טוכמן, ראי רחוק: המאה הארבע עשרה הרת הפורענויות (תל אביב: דביר הוצאה לאור, 1995), עמ' 58.


הקודם:
פיליפ השלישי
מלך צרפת הבא:
לואי העשירי
הקודם:
ז'אן הראשונה
מלך נווארה
במשותף עם ז'אן הראשונה
הבא:
לואי הראשון