הקרב על קיבוץ גשר

הקרב על קיבוץ גשר במלחמת העצמאות נערך בין חברי קיבוץ גשר, לוחמים מן היישובים העבריים שבסביבה, ולוחמי חטיבת גולני ובין הלגיון הערבי, אשר נעזר בלוחמים מן היישובים הערביים הסמוכים, וחיל המשלוח העיראקי. הקרב נערך בשני שלבים, נפרדים זה מזה: הראשון, טרום הכרזת המדינה - התקפה של הלגיון הערבי (27 באפריל 1948 − 29 באפריל 1948), והשני, לאחר הכרזת המדינה - התקפה של חיל המשלוח העיראקי (15 במאי 1948 − 22 במאי 1948). בכך הייתה גשר לאחת מנקודות היישוב הבודדות אשר בתחומי מדינת ישראל של החלטת החלוקה, שהותקפה על ידי הלגיון וששטחים בסביבתה נתפסו על ידו (הנקודה האחרת הייתה גזר). כן הייתה גשר הנקודה היחידה, להוציא רמת רחל, אשר הותקפה על ידי שני צבאות משתי מדינות שונות באותה מלחמה. הקיבוץ נהרס אך לא ננטש.

רקע היסטורי

בשנת 1901, סמוך למקום בו מתחבר נהר הירמוך לנהר הירדן, וכן למקומו של גשר רומי עתיק, נרכשו אדמות בעמק הירדן על ידי יק"א. זמן קצר אחר כך עלו על הקרקע, במקום בו נמצאת כיום מנחמיה, מתיישבים אנשי העלייה הראשונה. בהמשך, הפקיעו השלטונות העות'מאנים את אדמות המקום, וב-1904 הועבר דרכן סעיף של מסילת הברזל החיג'אזית. סעיף המסילה החיג'אזית עבר על גשר שהוקם לצד הגשר הרומי. לאחר כיבוש הארץ על ידי הבריטים, בוטלה ההפקעה. בקיץ 1920 הוקם היישוב גשר נחלים על ידי קבוצת חלוצים, חלקם משוחררי הגדודים העבריים, והאחרים חברי גדוד העבודה. בשל מחלוקת על האופי הרצוי למקום: קיבוץ או מושב, הקבוצה התפרקה לאחר שנים אחדות. במקומם התיישבו בנקודה חברי קבוצת "אחדות" מירושלים והמקום שינה את שמו למשק גשר. ב-1925 הוקם גשר נוסף, לכלי רכב, מעט צפונה לגשר הרכבת. כך הפך המקום לצומת תחבורה חשוב, שכן דרך גשר זה עברה הדרך חיפה-אירביד-בגדאד. כן הוקמו, במעבר הגבול הסמוך, מצדו הירדני, בית מכס, ובנוסף, הוקמה בקרבת מקום, בצד הארץ ישראלי, תחנת הסגר לבהמות (קרנטינה). בסוף שנות העשרים הוקמה בסמוך, בתחום עבר הירדן, תחנת הכוח בנהריים. ב-1932 הוקם בעבר הירדן המזרחי תל אור, יישוב ובו שוכנו עובדי המפעל בנהריים ובני משפחותיהם. כן עבר במקום, מעט מדרום לגשרים, קו צינור הנפט עיראק-חיפה של חברת הנפט העיראקית (Iraq Petroleum Company-IPC). לנוכח חשיבותו האסטרטגית, הקימו הבריטים במקום את משטרת גשר.

באוקטובר 1934 העתיקו חברי משק גשר את מקומם, והקימו את אשדות יעקב. קיבוץ גשר הוקם בשלישית^[1] ב-1939, על ידי גרעין של הנוער העובד וגרעין של עליית הנוער מגרמניה. במהלך השנים הבאות, הצטרפו לקיבוץ קבוצות נוספות, בעיקר מגרמניה ומפולין. בשנת 1946 מנה הקיבוץ כ-180 תושבים.

השטח

לקיבוץ גשר הייתה חשיבות אסטרטגית מרובה, שכן, בשל מיקומו, הוא שלט על מעבר חשוב שעל הירדן, הן עבור כלי רכב, הן עבור רכבות. כן עבר בסמוך, מדרום לקיבוץ, צינור הנפט של IPC, מעיראק לבתי הזיקוק בחיפה. הצינור עבר במקביל, מדרום, לואדי בירה (נחל תבור) ובחלקו הסמוך לגשר, שכנו הכפרים הערביים כאוכב אל-הווא (כוכב הירדן) ואלבירה (כיום ח'רבת אל בירה, כשני ק"מ מערבה מכוכב הירדן). הקיבוץ שכן על חלקה המזרחי של שלוחה היורדת מרמת סירין אל הירדן. צידה הצפוני של שלוחה זו, גבוה מעל סביבתו, ואף שולט על הערוץ. יתר חלקי השלוחה נמוכים יותר, אינם גבוהים בהרבה מן המישור ולפיכך נשלטים באש ובתצפית מן הגבעות שבשני צידי הירדן. בפרט, ממערב, חלשה על הקיבוץ רמת סירין, אשר הייתה משובצת באותה העת יישובים ערביים, כגון סירין (כיום ח'רבת סירין, כשישה ק"מ צפונה מערבה מהקיבוץ) ועולם (ו' שוואית, כיום ח'רבת אולם, כק"מ וחצי מצפון לסירין), ואלה מנעו כל גישה מערבה. מצד שני, קיבוץ גשר שלט על הדרך היורדת מרמת סירין אל הירדן. השטח הסמוך למקום בו מתחברים הירמוך והירדן הוא מישורי בחלקו הצפוני, זה שבין הכנרת מצפון, ואשדות יעקב בדרום. מאשדות יעקב ודרומה, הופך השטח, ובו קיבוץ גשר, התוחם אותו מצפון, כמעט בבת אחת, לגבעי וחרוץ בוואדיות. כביש טבריה-בית שאן (כיום כביש 90) קישר בין גשר לעורף היהודי. בנוסף, עברה במקביל, ממערב, דרך עפר עתיקה בין גשר למנחמיה (כיום כביש 7188), ומשם לטבריה או לגליל התחתון. היישוב היהודי הסמוך היה תל אור-נהריים. מדרום לקיבוץ גשר נמצאה משטרת גשר, בניין מבוצר במיקום המאפשר שליטה באש ובתצפית, הן על גשרי הירדן, הן על רוב שטח הקיבוץ. מעט מדרום למשטרה שכן הכפר הערבי ג'יסר אל-מג'מע.

הכוחות המשתתפים

יהודים

על גשר הגן כוח אשר כלל את הלוחמים שבין התושבים ותגבורת מגדוד 'ברק' (גדוד 12) של חטיבת גולני. הלוחמים שבין התושבים קיבלו אימון כמקובל בארגון ההגנה: נשק קל, אימון פרט ואימון כיתה, וכן קורסים שונים. הגדוד הקצה לגזרה שמאשדות יעקב ודרומה פלוגה אחת, ומחלקה מאותה פלוגה נערכה במשטרת גשר. הנשק המסייע כלל מרגמה 81 מ"מ ומקלע בינוני אחד. ב-29 באפריל (לאחר התקפת הלגיון, ר' בהמשך) נוסף נשק נ"ט: פיא"ט ורובה אנטי טנקי בריטי. במצורף, הגן על היישוב כוח בגודל פלוגה, בערך. היישובים בעמק הירדן היו ערוכים לסיוע הדדי בעת הצורך. עם זאת, כיוון שלאחר תום המנדט, פלש הצבא הסורי בגזרת צמח, היו יישובי בקעת כנרות וחלק מחטיבת גולני נתונים בקרב עמק הירדן. לפיכך, אלה היו מוגבלים מאוד באפשרותם לסייע. לאחר קום המדינה, נהנה הצד הישראלי מסיוע אווירי ספורדי, ולקראת סיום הקרבות בגזרה, מסיוע של שני תותחי 65 מ"מ.

ערבים

הלגיון וערבים בלתי סדירים

הקיבוץ שכן בקרבה בלתי אמצעית לגבול בין ארץ ישראל לעבר הירדן, כאשר ממש על קו המים, מן הצד המזרחי, נמצא מחנה של חיל הספר העבר ירדני. עם פירוקו של זה, בפברואר 1948, עבר המחנה לרשות הלגיון הירדני. הלגיון העמיד מול גשר כוח בעוצמה של גדוד, בערך: שתי פלוגות, כיתת מקלעים, כיתת מרגמות 81 מ"מ, שני תותחים, ככל הנראה של שש ליטראות (57 מ"מ) ומחלקת משוריינים. כן היו תחת פיקודו, ככוח מסייע, כ-200 לוחמים בלתי סדירים. הלוחמים שבין ערביי הכפרים שברמת סירין ובעמק הירדן מנו כמה מאות, חמושים בנשק קל.

שתי העמדות העיקריות של הלגיון היו האחת על גשר הכביש, והשנייה, ממערב לירדן, בסמוך למסילת הברזל.

חיל המשלוח העיראקי

חיל המשלוח העיראקי היה, בשלב הלחימה באזור גשר, בגודל של כשתי חטיבות. כוח זה כלל חטיבת חי"ר מוגברת ועוד גדוד חי"ר ממונע, שני גדודי תותחנים, גדוד שריוניות, שתי פלוגות הנדסה, וכן יחידות קשר ורפואה. אלו קיבלו סיוע אווירי מטייסת אחת. כן הסתייע הצבא העיראקי, בימים שלאחר הפלישה, בכך שהצבא הסורי פלש ק"מ אחדים מצפונו, ריתק לגזרת בקעת כנרות את הכוח הישראלי שלמולו, וכן שמר במידת מה על אגפו הימני של הצבא העיראקי.

מלחמת העצמאות

שלבים ראשונים

לאחר החלטת החלוקה, אירעו באזור תקריות שונות עם ערביי הסביבה, כגון צליפות מן הצד העבר ירדני, התקפות על התחבורה בכביש לבית שאן, פגיעות וגנבות בשדות ובמטעים וכיוצא באלה. עם פרוץ המלחמה הוחל בבניין מקלט כללי ותעלות קשר אך עד סוף אפריל, העבודות לא הסתיימו. ב-12 במרץ 1948, נעשה ניסיון לשדוד את עדר הכבשים של המשק. לעזרת הרועים הגיעו חברים מהמשק ועובדים שנמצאו בסמוך. התפתח קרב מצפון לקיבוץ, השוד סוכל אך שני חברי קיבוץ נפצעו. אבדות הערבים לא ידועות. בבוקר 4 באפריל הונח מארב לאנשי המשק במטעי הבננות של הקיבוץ. בקרב שנערך, נהרגו שניים מחברי הקיבוץ. גם כאן, אבדות הערבים לא ידועות. ממש עד תום שלטון המנדט שררה תקווה כי נהריים תישאר נייטרלית, ונימוק מדיני זה שיבש את שילובה של זו האחרונה במערך ההגנה על גשר.

התקפת הלגיון הערבי

ב-27 באפריל 1948 בשעה 17.00 גילתה התצפית בגשר כי הדגל הבריטי שהתנוסס על בניין משטרת גשר, הורד בחיפזון. משוריינים בריטים הגיעו לבניין ופינו את השוטרים לבית שאן. חברי גשר שלחו מיד כוח שנכנס למשטרה ונערך להגנתה. בנוסף, כוח תגבורת של גדוד 'ברק' עשה דרכו אל המשטרה, ובדרכו נתקל ביריות בודדות של הלגיון. אלה הקדימו כוחות ערביים בלתי סדירים, בעצמה של פלוגה, הערוכה בשלוש מחלקות, אשר נעו במורד ואדי בירה, גם כן כדי לתפוס את המשטרה סמוך ככל האפשר לפינוייה.

בשעה 20.00 החלה הפגזה קשה של הלגיון הערבי מתותחים, ממשוריינים וממרגמות, וזו לוותה באש מקלעים. ילדי הקיבוץ הועברו במהירות לבונקר המטה הקטן (המקלט, שהוכן לקראת ימי הפלישה, היה עדיין בעצם בנייתו). יתר הבלתי לוחמים רוכזו בחדר האוכל שקירותיו היו עבים יותר. הפצועים רוכזו במקלט שבנייתו טרם נשלמה. ההפגזה נמשכה כל הלילה. בין היתר, נפגע מכשיר הקשר, והקשר נותק. הייתה זו הפעם השנייה, לאחר קרב משמר העמק, בה יישוב עברי ספג אש תותחים.

למחרת, ב-28 באפריל 1948 נמשכה ההפגזה, וכתוצאה, כל הבניינים נפגעו. כן נעשה ניסיון להתקפה רגלית, אלא שהתוקפים, שלא הגיעו לכדי הסתערות, נסוגו לנוכח אש מן הקיבוץ. פרט לכך, לא היו ניסיונות התקפה נוספים והלגיון הסתפק באש ממרחק. במקביל, תגבורות מגדוד 'ברק' ומן המשקים בסביבה השתלטו, כמעט ללא התנגדות, על הגבעות שממערב לקיבוץ, לבל ייתפסו על ידי הערבים. עם זאת, צליפות מכיוון רמת סירין נמשכו לסירוגין גם בהמשך. שיירת סיוע של שני אוטובוסים משוריינים ורכב משוריין נוסף הגיעה לקיבוץ בדרך העפר, אף על פי שספגה אש בדרכה. זו הביאה לקיבוץ תגבורת, צוות רפואי, חומרי רפואה, תחמושת וכן מקלע בינוני על צוותו. בדרכה חזרה, אמורה הייתה לפנות את הילדים, כ-50 במספר. אולם כיוון שדרך הפינוי הייתה חשופה לאש הלגיון, אשר גברה עם הגעת השיירה, הוחלט כי הסיכון שבפינוי גדול מן הסיכון שבהישארות. ואכן, עד מהרה כלי הרכב נפגעו. אחד ממגיני הקיבוץ, הקשר, התנדב להתגנב לנהריים, על מנת להשיג הפסקת אש לפינוי הבלתי לוחמים. השליח הגיע, ובאמצעות מוכתר נהריים, אברהם דסקל, הוחל במשא ומתן עם הקצינים הבריטיים של הלגיון, ואלה נענו. כשחזר השליח לקיבוץ, ניתנה הוראה להפסיק את האש בשעה 14:00, אבל הלגיון לא קיים את ההבטחה והמשיך באש, אם כי בעצמה פחותה בהרבה. בשעות הצהרים התגנב אל הקיבוץ קשר עם מכשיר קשר תקין, והקשר התחדש.

בלילה הגיע כתגבורת מחלקה מ'גולני', והילדים, עם כמה חברות קיבוץ וזקנים, פונו ברגל ובחסות החשיכה לאשדות יעקב (ובהמשך לחיפה). מפקד המחלקה משה כהן מהמושבה כנרת קיבל את הפיקוד הכולל על הגנת גשר.

למחרת, ב-29 באפריל 1948, נמשכה ההפגזה. בשעות הבוקר הגיע מוכתר נהריים עם אולטימטום מהמלך עבדאללה שדרש שקבוצת גשר תיכנע, תמסור את נשקה, תפנה את המקום ואת המשטרה, אחרת יחריב הלגיון את היישוב עד ליסוד. את התשובה היה צריך לתת תוך שעה.

תשובת המפקדה הייתה שיש לבקש אורכה למתן תשובה עד למחרת, ובינתיים נערכו תוכניות להתקפת נגד של 'גולני' על הלגיון. בין היתר, כללו תוכניות אלה שימוש, לראשונה במלחמה, בתותחי 20 מ"מ. כמו כן, מחשש להתחדשות הקרבות, הוצאו מן המשק רוב החברות, וכן חולים, פצועים ובלתי לוחמים, למשל צעירים מחברת הנוער. בבוקר 30 באפריל הגיעה תגבורת באנשים, בנשק ובציוד, ממשקי הסביבה. עבדאללה אכן האריך את האולטימטום ליממה נוספת עד שעה 12:00 באותו היום, אך גם לאחר זאת לא מימש את איומו, ככל הנראה, גם מחשש מפני התקפת הנגד האמורה.^[2] יתרה מזו, כוחות הלגיון, אשר חצו את הירדן מערבה, חזרו וחצו מזרחה. כן נטשו את סביבת גשר הכפרים הערביים הסמוכים. אבדות המגינים היו חמישה הרוגים וכ-20 פצועים.

ימי המנדט האחרונים

מגיני הקיבוץ היו בין הראשונים אשר עמדו מול התקפת צבא סדיר ובהתאם, הפיקו את הלקחים הנדרשים מבחינת היערכות והתבצרות. כך, קיבוץ גשר היה מוכן היטב, יחסית ליישובים אחרים בקו האש, לפלישת צבאות ערב באמצע מאי. כיוון שהבלתי לוחמים פונו כבר, וכיוון שכוח תגבורת נותר בקיבוץ, הפך המקום בשבועות הבאים למוצב צבאי, למעשה. במשטרת גשר נותרה מחלקה מ'גולני', אשר מקור מגויסיה היה יישובי עמק הירדן.

מן הצד הערבי, הצבא הסורי תוכנן תחילה לפלוש לארץ ישראל משטח לבנון, ככל הנראה דרך מלכיה. גזרת עמק הירדן הוקצתה לצבא עיראק, יחד עם הלגיון הירדני. בסופו של דבר, העדיפו הירדנים לפלוש לארץ בגזרה דרומית יותר. הדבר הביא לשינויים חפוזים בתוכנית המקורית, וברגע האחרון פנה הצבא הסורי לעמק הירדן. גזרה זו נבחרה, ככל הנראה, על מנת לקיים הסתייעות הדדית בין הצבא הסורי לזה העיראקי, אשר תקף מספר ק"מ דרומה משם, באזור קיבוץ גשר.

ב-13 במאי 1948, הוציא משה מן, מפקד חטיבת 'גולני', את "פקודת יום מס' 1", ובה הכריז על מצב צבאי בכל המרחב והסמיך את המפקדים לגייס את התושבים לעבודות ביצורים ולהפקיע כל סוגי נשק מהיישובים לפי צורכי המערכה (נשק זה נחשב כרכושם של היישובים האמורים).

התקפת חיל המשלוח העיראקי

14 ו-15 במאי

חיל המשלוח העיראקי נועד לפלוש לארץ ישראל בגזרה שבין הירמוך ונחל תבור. על מנת לשבש ככל האפשר את הפלישה, ערכה 'ההגנה' תוכניות לפוצץ את הגשרים הסמוכים לקיבוץ, ואף הוטמן חומר נפץ לשם כך. אולם הימצאות יישוב יהודי - נהריים ותל אור - בעברו המזרחי של הירדן מנעה את פיצוץ הגשרים כל עוד שרר המנדט. בנוסף, ימים אחדים קודם שתקף, פוצץ הלגיון את גשר הירמוך, וגשרי הירדן נותרו הקשר היבשתי היחיד של נהריים ותל אור אל ארץ ישראל המערבית. ב-14 במאי השתלטו הערבים על המפעל בנהריים וחיסלו את היישוב היהודי בתחומי עבר הירדן. ניסיון לפוצץ את הגשרים בעזרת חומר הנפץ שהוטמן מראש, נכשל. כיוון שכך, ב-14 במאי בלילה, פוצצו חבלני 'גולני' את גשר הכביש וגשר הרכבת שעל הירדן (החבלן אמיל בריג עוטר באות גיבור ישראל על המעשה). בבוקר 15 במאי 1948 התחילו העיראקים להפגיז את גשר והמשטרה בתותחים ומרגמות, וכן ירו על המקום אש מקלעים, במשך כל אותו יום. לאלה הצטרפה הפצצה לא יעילה של שני מטוסים. מן הצד השני, פגעו מגיני גשר במספר כלי רכב שנעו בצדו המזרחי של הירדן. בגלל הרס הגשרים, העיראקים פנו להעביר את כוחותיהם כשלושה ק"מ דרומה, בקרבת קו צינור הנפט IPC. וכך, במשך 15 במאי העבירו העיראקים כוחות אל הגדה המערבית של הירדן, בעוד כוחות אחרים תפסו עמדות מול גשר, בצידו המזרחי של הירדן. הכוחות שחצו את הנהר פנו צפונה לכיוון הקיבוץ, להוציא כוחות שהופרשו להגנת האגפים והעורף העיראקי. השריון העיראקי עשה דרכו אל המשטרה והקיבוץ דרך הכפר גיסר אל-מג'מע, תוך שהוא תופס מחסה בין הבתים. הרגלים, לעומת זאת, עשו דרכם בעיקר אל גבעת 'הגמל', שמצפון מערב למשק.

16 במאי

למחרת, ב-16 במאי 1948, נמשכה ההפגזה. בשעת בוקר מוקדמת, כוח בן שתי מחלקות מגדוד 'ברק' ניסה לתקוף מצפון, מכיוון מחצבת הגבס במנחמיה, את העיראקים שבגבעת 'הגמל'. הכוח הופגז בדרכו, ובשל מזג האוויר השרבי, נקלע לאפיסת כוחות. לבסוף, הכוח נסוג מבלי שתקף. בשעה 16:00 התחילה התקפת רגלים עיראקית. כשתי פלוגות הסתערו במורד גבעת 'הגמל', ותקפו את הקיבוץ ממערב ואת המשטרה מצפון. התוקפים הגיעו לטווח קצר, עד שאש המגינים שברה את ההתקפה, והם נסוגו לאחר שספגו כ-40 אבדות. אבדות המגינים היו ארבעה פצועים. משעות אחר הצהריים ועד יום המחרת שרר שקט יחסי. כדי להמשיך ולשבש את חציית הירדן, נפתחו סכרי הירדן שלמעלה מנקודת החצייה, בדגניה ובאלדלהמיה (מול נהריים). ואכן, פתיחת הסכרים שיבשה את חציית הירדן, אך לא מנעה אותה. באותו יום, כבש כוח מגדוד 13 (גדוד 'גדעון') של חטיבת 'גולני' את כאוכב אל הווא (כוכב הירדן), ותושבי הכפר נמלטו.

17 במאי

ב-17 במאי 1948 פתחו העיראקים בהפגזה על כוכב הירדן. בשעות אחר הצהריים נתגלתה פלוגה עיראקית העולה בחיפוי הפגזת תותחים והפצצות אוויר לסירוגין, במגמה לכבוש את הכפר עם שחר.

באותו היום, 17 במאי 1948, חידשו העיראקים ביתר שאת את התקפתם על הקיבוץ והמשטרה. משעות הבוקר המוקדמות החלה הפגזה, ובנוסף, בכפר ג'יסר אל-מג'מע נערך טור של 24 משוריינים כאשר מגמת פניו הייתה בניין המשטרה. לאלה הצטרף כוח רגלי בעוצמה של גדוד, בערך. כוחות רגלים באזור גבעת 'הגמל' פתחו באש מקלעים ומרגמות על הקיבוץ. מטוס ישראלי תקף, ללא הצלחה יתרה, את העיראקים שעל 'הגמל'. מטוס עיראקי, שניסה להפציץ את הקיבוץ, החטיא, וככל הנראה פגע בכוחות העיראקים. בהמשך הסתערו הרגלים שנערכו בגבעת 'הגמל' על הקיבוץ. ההסתערות נהדפה זו הפעם במרחק גדול יותר מן המשק, עקב אש שנורתה הן מן הקיבוץ, הן מן המשטרה. כיוון שכך, הופנתה ההתקפה לכיוון המשטרה. המשוריינים פתחו באש על המגינים במשטרה, והגיעו עד למבואותיה ממזרח. בחסות אש המשוריינים, חבלנים עיראקים הצליחו לפוצץ את השער, ומשוריין אחד נכנס לחצר המשטרה, אך לאחר שהוטלו עליו בקבוקי מולוטוב הוא עלה באש ונסוג. פיא"ט ובו שישה פגזים, ירה ופגע בעוד משוריינים. הכוח הרגלי נותר במקום ההיערכות, ולנוכח הפגיעות במשוריינים, ואש שספגו הרגלים, לא הסתער לבסוף.

18 במאי והלאה

בלילה שבין 17 ל-18 נכשל ניסיון של כוח 'גולני', בפיקודו של פריץ יורדן, לכבוש את 'הגמל' מידי העיראקים. בבוקר 18 במאי 1948, לוחמי 'גולני' ניצלו רגע בו הכוח העיראקי שעל כוכב הירדן אכל את ארוחת הבוקר, לתזמון הסתערותם. ההתקפה הפתיעה את העיראקים שהחלו לסגת ללא סדר כשחיילי 'גולני' מזנבים בהם. העיראקים הותירו בשטח כ-30 הרוגים וציוד לחימה רב. על פי מקורות ערביים סבלו העיראקים כ-40 הרוגים בלחימה ממערב לגשר. בבוקר אותו יום העיראקים גררו את המשוריינים שנפגעו, אך לא חידשו את התקפותיהם על הקיבוץ או המשטרה. בכל זאת, העיראקים המטירו אש ממרחק וממנה נפצעו שניים מן המגינים. כן ערכו העיראקים התקפה אווירית, שהחטיאה. בלילה הגיעה לקיבוץ מחלקה לתגבור ועמה אספקה ותחמושת. בימים הבאים, העיראקים המשיכו באש לסירוגין. גשר נותרה מנותקת גם בהמשך, והאספקה הגיעה אליה רק בלילה כשהיא מועברת ברגל ועל גבי סוסים דרך קווי העיראקים. לאחר הדיפת הסורים מהדגניות הועברו לרכס כוכב הירדן שני תותחי 65 מ"מ (נפוליאונצ'יקים). ב-22 במאי 1948 התותחים החלו להפגיז את ריכוזי העיראקים. למחרת הוציאו העיראקים את כוחותיהם מהגזרה, פרט לגדוד אחד שנותר באזור עוד זמן מה, והעבירו אותם דרך גשר דמיה אל השומרון שהיה אזור פעולתם עד לסיום מלחמת העצמאות. כיוון שגשר, והדרך אליה, נשלטו באש מן הגדה המזרחית של הירדן, המשיכו התושבים, במידה רבה, לחיות כבמוצב צבאי, גם בהמשך המלחמה.

אבדות גשר בהתקפה העיראקית היו הרוג ו-13 פצועים.

אחרית דבר

לאחר המלחמה עברו חברי גשר מערבה, ליד גבעת הגמל, ובפברואר 1949 הקימו את גשר החדשה. עד פברואר 1950 (הרבה אחרי יישובים אחרים, מכיוון שהקיבוץ הישן נהרס כמעט עד היסוד), חזרו כל המפונים ונתחדשו החיים התקינים. בגשר הישנה קיים מוזיאון המציג את תולדות המקום וכן שוחזר בונקר המפקדה ובו מוצגים רבים המתארים את עמידת גשר במלחמת העצמאות.

לקריאה נוספת

ישראל גרנית ודן יהב, התיישבות במלחמה - יישובים שעמדו, פונו, או נפלו במלחמת העצמאות 1948, מכללת כנרת, 2015.
"ימי גשר : סיפורו של קיבוץ במלחמת-השחרור", 1958
נתנאל לורך, קורות מלחמת העצמאות, הוצאת "מודן", 1998.
בנימין עציוני (עורך), "אילן ושלח - דרך הקרבות של חטיבת גולני", הוצאת מערכות, 1950.
תולדות מלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות, 1959.
מיכאל יעקובסון, כשהקיבוץ ירד לבונקר: אתר הקרבות ההירואיים של גשר הוא אתר מורשת, באתר Xnet‏, 26 באפריל 2020

קישורים חיצוניים

עבדאללה נרתע מפני עמידת מגיני גשר, דבר, 3 במאי 1948
גשר עומדת איתן, דבר, 18 במאי 1948

הערות שוליים

^ חצר גשר הישנה - אתר שלושת הגשרים
^ David Tal (31 בינואר 2004). War in Palestine, 1948: Israeli and Arab Strategy and Diplomacy. Routledge. p. 202. ISBN 978-0-203-49954-2. {{cite book}}: (עזרה)

[1] חצר גשר הישנה - אתר שלושת הגשרים

[Tal2004p202-2] David Tal (31 בינואר 2004). War in Palestine, 1948: Israeli and Arab Strategy and Diplomacy. Routledge. p. 202. ISBN 978-0-203-49954-2. {{cite book}}: (עזרה)

[1]

[2]