נתנאל לורך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נתנאל לורך

נתנאל לוֹרְך (Lorch;‏ 24 במאי 192525 ביוני 1997) היה היסטוריון, דיפלומט ומזכיר הכנסת השלישי.

תולדות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתנאל לורך נולד בשנת 1925 בגרמניה למשפטן ד"ר מרדכי לורך ולבלשנית ד"ר חנה לורך. בשנת 1935 עלה לארץ ישראל עם הוריו, בעקבות עליית הנאצים לשלטון.

לורך למד בבית הספר "מעלה" ובבית מדרש למורים "מזרחי", ובשנת 1943 קיבל תעודת הוראה. בשנת 1951 סיים את לימודיו לתואר מוסמך בהיסטוריה באוניברסיטה העברית. שנים רבות לאחר מכן, בשנת 1985, הוענק לו תואר דוקטור מטעם האוניברסיטה העברית.

בשנת 1941 הצטרף לורך ל"הגנה" ושימש כמפקד כיתה בגדנ"ע. בשנת 1944 התנדב לחטיבה היהודית הלוחמת (הבריגדה) ועם שחרורו ב-1946 שב לשרת ב"הגנה" בתפקידי מודיעין.

במלחמת העצמאות שירת לורך בחטיבת עציוני, ובמסגרתה השתתף בניסיון הפריצה לעיר העתיקה דרך שער יפו ושימש כמפקד נוטר דאם, בעת הדיפת ההתקפה של הלגיון הערבי על ירושלים היהודית. ב-1950 מונה לשלישו של הרמטכ"ל יגאל ידין. ב-1952 הקים את ענף היסטוריה בצה"ל, ועמד בראשו עד לפרישתו, בשנת 1955, בדרגת סגן-אלוף. לאחר פטירת נשיא מדינת ישראל חיים ויצמן (1952), מונה זמנית לשלישו הצבאי של הנשיא יצחק בן-צבי עד לאיוש התפקיד על ידי יוסף כרמל.

ב-1955 הושאל לורך על ידי צה"ל למשרד החוץ למשך שנתיים ועבר למשרד החוץ ב-1957. בין תפקידיו: קונסול בלוס אנג'לס וממונה בציילון (סרי לנקה). בשנת 1960 הקים את מחלקת אפריקה ועמד בראשה. היה שגריר בפרו ובבוליביה, מנהל מחלקת ההסברה ומנהל המחלקה לאמריקה הלטינית.

בראשית 1972 מונה לורך למזכיר הכנסת, וב-1981 נבחר כנשיא איגוד מזכירי הפרלמנטים, חרף איומי החרם מצד מדינות ערב. בשנת 1983 פרש מתפקיד מזכיר הכנסת.

בשנת 1983 שימש כעמית מחקר במכון טרומן לחקר השלום שבאוניברסיטה העברית וכמרצה באוניברסיטת בר-אילן.

לורך נפטר ב-25 ביוני 1997. השאיר אחריו את אשתו אריקה (ספרנית), שלושה ילדים ותשעה נכדים.
בנו אמנון לורך (נולד ב-1953) הוא שותף במשרד עורכי הדין יגאל ארנון ושות'.[1] בתו יהלי לורך (נולדה ב-1955) היא גנטיקאית, פרופסור מחקר לביולוגיה מבנית באוניברסיטת סטנפורד.[2] נשואה לרוג'ר דויד קורנברג, פרופסור לביולוגיה מבנית בסטנפורד, חתן פרס נובל לכימיה (2006), בנו של ארתור קורנברג, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (1959). בנו יפתח לורך (נולד ב-1956) הוא מנהל בתעשיית האלקטרוניקה. נשוי לרות לורך, שופטת בית המשפט המחוזי מרכז.[3]

על שמו רחוב בירושלים.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לורך חיבר ספרים ומאמרים רבים, שרובם עוסקים בהיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל ובתולדות הדיפלומטיה והמדינאות בישראל. ספרו הידוע ביותר הוא "קורות מלחמת העצמאות".

ספרו האוטוביוגרפי "היום יפנה" יצא לאור ב-1997, זמן קצר לפני פטירתו.

ללורך מיוחס התרגום העברי של השיר "שניים סינים עם כינור גדול".

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קורות מלחמת העצמאות,‫ תל אביב: מסדה, תשי"ח. (מהדורה ב: תשכ"ג; מהדורה מעודכנת: ‫גבעתיים: מסדה, 1989.)
  • הנהר הלוחש: על פרו וישראל, תל אביב: מערכות, תשכ"ט 1969.[4]
  • שבעה פרקים ביחסי ישראל–אמריקה האיברית, תל אביב: מכון מרכזי ליחסי תרבות ישראל–אמריקה האיברית, ספרד ופורטוגאל, תשל"ז.
  • מלחמות ישראל: קווי דמיון ושוני במלחמות ישראל–ערב, ירושלים: מרכז ההסברה – שירות הפרסומים, תשל"ז 1977. (מהדורה מעודכנת, בעריכת נורית גבזה: תש"ם 1980.)
  • מלחמת ישראל: מלחמת הערבים ביהודים מאז 1920, ירושלים: כתר, 1978. (מהדורה מצולמת בתוספת מבוא ונספח: ירושלים: אריאל ('ספרי איכות: סדרת ספרים נבחרים בנושא ארץ ישראל'), תש"ס 1999.)
  • בין ישראל לעמים, תל אביב: עם עובד, תשמ"א 1980.
  • "מלחמת יום הכיפורים: 6–24 באוקטובר 1973", ירושלים: מרכז ההסברה – שירות הפרסומים, תשמ"ד 1984. (ספר קצר) (מהדורה חדשה: תשמ"ז 1987.)
  • הכנסת מזווית אחרת: תל אביב: עידנים/ידיעות אחרונות, 1984.
  • מדינה קטנה מול מעצמה גדולה: "האולטימטום הבריטי לישראל בדצמבר 1948; האיום הסוביטי על ישראל בנובמבר 1956,‫ דיסרטציה, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ה 1985. (זיכה אותו בפרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת 1989.)
  • בצבת מעצמות: ישראל ולחצי המעצמות בשלהי מלחמת העצמאות ומערכת קדש, תל אביב: מערכות, תש"ן 1990.
  • "אסטרטגיות בתש"ח", תל אביב: מל"א – המרכז למחקרים אסטרטגיים ע"ש יפה, אוניברסיטת תל אביב ('ההרצאה השנתית לזכרו של שמעון סירקין'), תש"ן.
  • היום יפנה: שבעים שנותי הראשונות ומשהו על שקדם להן, מעין אוטוביוגרפיה, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשנ"ז 1997.
  • The Edge of the Sword: Israel's War of Independence, 1947-1949; translated from the Hebrew; foreword by S.L.A. Marshall; epilogue by Yigael Yadin, New York: G.P. Putnam’s Sons,‎ 1961.‎ (2nd revised edition: Jerusalem: Massada Press, 1968.) (תרגום של קורות מלחמת העצמאות)
  • One Long War: Arab Versus Jew Since 1920, Jerusalem: Keter Books; New York: Herzl Press, 1976. (מלחמת הערבים ביהודים מאז 1920)
  • Las guerras de Israel: arabes contra judios desde 1920; traduccion de Jaime Pineiro, Barcelona: Plaza y Janés, 1979. (בספרדית)
  • El libro de Netanel, Tel Aviv: Aurora,‎ 1995.‎ (Articles previously published in the periodical Aurora, 1989-1994.)
  • El filo de la espada; traductor, Reuvén Meltzer; editor, Emilio D. Abraham,‪ Tel Aviv: Grupo Editorial Aurora, 1999. (תרגום לספרדית של קורות מלחמת העצמאות)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דיאנה בחור-ניר, "איך התקבלתי לסטאז' אצל יגאל ארנון", באתר כלכליסט, 15 באפריל 2010
  2. ^ יהלי לורך באתר בית הספר לרפואה, אוניברסיטת סטנפורד (באנגלית).
  3. ^ נתנאל לורך, היום יפנה, תל אביב תשנ"ז 1997, עמ' 395; רות לורך באתר חדשות מחלקה ראשונה; רות לורך באתר הרשות השופטת.
  4. ^ ביקורת: ימימה אבידר-טשרנוביץ"הנהר הלוחש", דבר, 29 במאי 1970.
דגל ישראל
הכנסת
מזכירי הכנסת
משה רוזטי חיים ליאור נתנאל לורך שמואל יעקבסון אריה האן איל ינון ירדנה מלר-הורוביץ
19491968 19681972 19721983 19831996 19972007 20072010 2010