חיל המשלוח העיראקי במלחמת העצמאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
חיל המשלוח העיראקי
סוג היחידה חיל משלוח
שייכות חיילית רב חילית
מדינת מוצא עיראק
מפקדים נור א-דין מחמוד, נור א-דין מחמוד, איסמעיל ספואת
עימות מלחמת העצמאות
קרבות הקרב על קיבוץ גשר הקרב על ג'נין
לחם לצד מדינות ערב
לחם נגד צה"ל
סד"כ 18,000 לוחמים
אבידות 500 הרוגים

חיל המשלוח העיראקי במלחמת העצמאות היה חיל משלוח בסדר גודל של דיוויזיה שנשלח על ידי עיראק שנשלטה על ידי העוצר עבד אל-אילה בן השושלת ההאשמית, על מנת לסייע לצבאות ערב במאבקם כנגד הקמת מדינת ישראל. חיל המשלוח לחם בעיקר באזור צפון השומרון ובקעת הירדן. תוכניתו ההתקפית להשתלט על אזור עמק בית שאן ועפולה כשלה, אך הוא זכה להצלחה כאשר עצר את הסתערות צה"ל לכיבוש ג'נין. במקביל לפעולת החילות הסדירים פעלו גם אלפי מתנדבים עיראקים במסגרת צבא ההצלה בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י, וכן פעל כוח אווירי עיראקי ובו מטוסי קרב והפצצה.

עמדתה המדינית של עיראק הייתה אחת הקיצוניות בין עמדות המדינות המעורבות בסכסוך, והיא הובילה את הקו הערבי שהתנגד להחלטת החלוקה. משלוח חיל המשלוח נועד לבטא מדיניות בלתי מתפשרת, המחויבת לעניין הפלסטיני. גם לאחר סיום הסכסוך, ושובו של חיל המשלוח לעיראק, סירבה עיראק לחתום על הסכמי שביתת הנשק עם ישראל עליהם חתמו יתר מדינות ערב, ולמעשה נותרה במצב מלחמה עם ישראל עד היום.

רקע היסטורי - עיראק והלאומיות הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם הראשונה קיבלה האימפריה הבריטית מנדט של חבר הלאומים לשלוט בעיראק. ב-1921 הביאו הבריטים לעיראק את המלך פייסל מהשושלת ההאשמית ולאחר משאל עם המליכו אותו על עיראק. על אף שעיראק הייתה ממלכה עצמאית, שורה של הסכמים עם הבריטים (ההסכם האנגלו-עיראקי (1922) וההסכם האנגלו-עיראקי (1930)) הגבילו את עצמאותה בתחומים כלכליים וצבאיים ובתחומי מדיניות החוץ, ואיפשרו נוכחות צבאית בריטית על אדמתה.

יחסו של פייסל אל התנועה הציונית היה מורכב, כיחסו של אחיו, האמיר עבדאללה. השניים נפגשו עם אישים ציוניים, והיו מוכנים לראות מימוש של הלאומיות היהודית בארץ ישראל, בתנאי שזו תוכפף לשלטון האשמי. הסכם ויצמן-פייסל משנת 1919 אף הסדיר את היחסים בין התנועה הלאומית היהודית, ובין ממלכה ערבית מאוחדת בה היה אמור פייסל לשלוט.

שלטונם של ההאשמים בעיראק היה שלטון חלש, שנשען על תמיכה בריטית והיה חסר בסיס תמיכה עממי משמעותי. המשטר לא היה יציב והיה נתון להפיכות צבאיות. מותו של פייסל הראשון, בשנת 1933 אף ערער את הבסיס של הכריזמה האישית ממנה נהנה פייסל, שהייתה חסרה ליורשיו. במדינה התפתח ימין קיצוני אנטי-האשמי ואנטי בריטי, ובמהלך הזמן גם פרו-נאצי, והתפתח מאבק בין סיעות שבטיות ואתניות, קציני צבא, ופעילים אידאולוגיים מימין ומשמאל. ימין קיצוני זה נראה כמייצג את דעות העם העיראקי והקצונה בצבא העיראקי, יותר משמייצג אותם הממסד הפרלמנטרי.[1] הסתה לאומנית ואנטישמית זו לוותה בתעמולה נאצית שעודדו גורמי חוץ. בין היתר היה פעיל בשנים אלו שגריר גרמני בבגדאד בשם פריץ גרובה שאף תרגם את מיין קאמפף לערבית ופירסמו בהמשכים בעיתון יומי נפוץ.

עוד ב-1919 התכנסה בדמשק ועידה ערבית מאוחדת, בהשתתפות מנהיגים פלסטינים, שהכריזה על רצון הערבים להקים בסוריה ובעיראק ממלכה מאוחדת בהנהגת פייצל ודחתה את הצהרת בלפור.[2] הקריאות הלאומניות הקושרות את הלאומיות הפלסטינית עם זו העיראקית נמשכו במהלך שנות ה-30. עיראק ראתה בארץ ישראל שדה אפשרי להשפעתה, ואילו הלאומנים העיראקים, שהתנגדו לשלטון הבריטי ולשלטון ההאשמי, ראו באופן חיובי שיתוף פעולה עם אחיהם בארץ ישראל, שהיו נתונים אף הם לשלטון בריטי.

המרד הערבי הגדול בשנת 1936 היווה נקודה חשובה ביחס העיראקי לסכסוך. מלך עיראק, ראזי התערב בסכסוך, והוציא כרוז מטעמו (במשותף עם המלך עבדאללה, ועם אבן סעוד מלך ערב הסעודית), שקרא לערבים להפסיק את השביתה הכללית.[3] ראזי הוזמן לעשות כן על ידי הממשלה הבריטית, שחפצה בתיווך מנהיגי ערב בסכסוך. היה זה אך חלק ממעורבות עיראקית בלתי פוסקת, רשמית ובלתי רשמית, בענייני ארץ ישראל, שלוותה בתהלוכות מחאה והפגנות בעיראק עצמה.[4]

פאוזי אל קאוקג'י ואנשיו בעת המרד הערבי, 1936

באוגוסט 1936 הגיע לארץ ישראל פאוזי אל קאוקג'י שהיה קצין בצבא עיראק, ועמו מאה מתנדבים עיראקים, על מנת לפקד על המרד. הוא קבע את משכנו באזור ג'נין ומשם לחם בצבא הבריטי.[5] מתנדבים אלו יצרו מערכת קשרים אישיים בין התנועה הלאומית הפלסטינית והתנועה הלאומית העיראקית. לאחר תבוסתו שב קאוקג'י לבגדאד. ב-1939 הגיע לבגדאד אף המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני שני אלו יצרו קשר עם קבוצת קציני צבא ימנים קיצונים ופרו נאצים, בראשות סלאח א-דין א-סבאע'. ב-1941 חברה החבורה לפוליטיקאי רשיד עלי אל-כילאני ויחד עמו ביצעו הפיכה שכוונה כנגד שלטון השושלת ההאשמית וכנגד הבריטים, ואף מרדו בשלטון הבריטי. הבריטים דיכאו את המרד ביד רמה, קאוקג'י, כילאני והמופתי מצאו מקלט בברלין, והעוצר עבד אל-אילה מן השושלת ההאשמית שב והשתלט על עיראק. עם זאת, אירועים אלו הבהירו כי כוחות חזקים בעם העיראקי תומכים בלאומיות הפלסטינית, מתנגדים לבריטים, ומוכנים להילחם כדי לקדם מטרות אלו. התנגדות זו קיבלה לעתים אופי אנטישמי מובהק. בפרעות הפרהוד שהתחוללו בבגדאד ביוני 1941 עם סיום המרד, נטבחו 179 יהודים ואלפים נפצעו, על ידי המון עיראקי מוסת.

עמדת עיראק במהלכים שהובילו למלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתרת עבדאללה הראשון, מלך ירדן בעמאן, 1946. לצד עבדאללה, במדים, העוצר העיראקי עבד אל-אילה. בעיות פנים הביאו את עבד אל-אילה לדחוף לפלישת צבאות ערב למדינת ישראל, על אף שהאינטרס של השושלת ההאשמית חייב מדיניות מאוזנת יותר, בה תמך עבדאללה.

עד 1944 שימש כראש ממשלה נורי סעיד, שהיה מדינאי פרו-בריטי מתון, וב-1942 הגיש לבריטים תוכנית בשם "הספר הכחול" שעיקרה איחוד עיראק, סוריה וארץ ישראל תחת שלטון האשמי, כאשר ליהודים ניתנת מידה של אוטונומיה.[6] סעיד הוחלף ב-1944 בחמדי אל-פאצ'צ'י. אל פאצ'צ'י היה אחד משורת ראשי ממשלה שהתרחקו מהקו של נורי סעיד, וגילו נטיות קיצוניות ורצון למעורבות בעניין הפלסטיני.

ב-1945 נמנתה עיראק על המדינות המייסדות של הליגה הערבית. לאחר מכן הייתה בעלת קול חשוב בליגה, ואחת ממובילות המדיניות של מדינות ערב. בשנים אלו, שבין מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות הלכה הליגה והקצינה מבחינת היחס לבעיית ארץ ישראל. לא רק שהתנגדה להצעות החלוקה, אלא שאף מסרה את הנהגת ערביי ארץ ישראל לידי הסיעה הקיצונית ביותר, בראשה עמד המופתי.[7] בין הקיצוניות שבמדינות עמדה עיראק.

ביולי 1946 התכנסו ראשי הליגה, ביזמת חמדי אל פאצ'צ'י, ששימש כשליח מיוחד של עיראק אל הליגה הערבית, בעיירה בלודאן שבסוריה, על מנת להתמודד עם החלטות ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית בנוגע לארץ ישראל. האסיפה החליטה כי אם יוצאו החלטות הוועדה לפועל, יחרימו מדינות ערב את בריטניה וארצות הברית בחרם תרבותי וכלכלי. החל מספטמבר 1947, כאשר נראה היה כי תוכנית החלוקה קורמת עור וגידים, ובקרוב תזכה לתמיכה בינלאומית, דחפה עיראק, בהנהגת ראש ממשלתה סאלח ג'בר את ראשי הליגה למדיניות לוחמנית כנגד החלוקה המתגבשת. בשלוש ישיבות של הליגה הערבית, בסאופר שבלבנון בספטמבר 1947, בעאליי שבלבנון באוקטובר 1947 ובקהיר בדצמבר 1947 דחפה עיראק למימוש החלטות בלודאן, תוך פגיעה אפשרית בכלכלת המדינות המפיקות נפט, אם יוחרמו ארצות הברית ובריטניה כפי שחייבו ההחלטות.[8] ראשי הליגה הערבית דחו את הדרישה העיראקית לחרם נפט, אך על מנת לפצות את עיראק, התקבלה הצעת מזכיר הליגה, עבד א-רחמן עזאם לפיה הועמד קצין עיראקי, לואא' (דרגת קצונה עיראקית המקבילה לדרגת אלוף) איסמעיל ספואת בראש "ועדה טכנית קבועה" שתדון בנושא הצבאי של הסכסוך היהודי ערבי.[9] עם זאת סוכם כי הלחימה בארץ ישראל עצמה תיערך באמצעות הלוחמים הפלסטינים ו"צבא ההצלה", וכי צבאות ערב ייערכו בתחילה רק בסמוך לגבולות.[10] בנובמבר 1947 כאשר הצביע האו"מ על תוכנית החלוקה, התנגדו לה כל מדינות ערב, ובכללן עיראק.

נראה כי מדיניותו הקיצונית של ג'בר נועדה בין היתר על מנת לפייס את ההמון העיראקי, ולאפשר משא ומתן שקט עם בריטניה על חתימת הסכם חדש, שיחליף את ההסכם האנגלו עיראקי מ-1930. בינואר 1948 פרצו מהומות בבגדאד שחייבו את העוצר עבד אל-אילה להחליף את ג'בר במוחמד א-סדר.

לאחר ועידה נוספת של ראשי הליגה בקהיר, בפברואר 1948 התמנה ספואת ל"מפקד כללי של הכוחות הערבים בפלשתינה", אך מעולם לא נטל בידיו את הפיקוד בפועל, וזה נותר בידי קאוקג'י, שהיחסים בינו ובין ספואת לא היו ברורים.[10] באפריל 1948 דרש ספואת מראשי הליגה הערבית כי יבנה כוח שימנה 5 דיוויזיות לפחות, עם שש טייסות מטוסי קרב והפצצה, תחת פיקוד ערבי מאוחד.[11] בפועל תמכו המצרים בכוחות מקומיים שהיו תחת השפעת משפחת חוסייני בעוד שהעיראקים תמכו בצבא ההצלה שכלל אף כמה מאות מתנדבים עיראקים. מבחינה פוליטית היו המצרים מעוניינים בהקמת מדינה ערבית עצמאית, שתהיה תחת השפעתם, בעוד שהעיראקים היו בעלי עניין לחזק את כוחו של עבדאללה ושל השושלת ההאשמית. חילוקי הדעות הפוליטיים מנעו פעולה משותפת והקמת מפקדה משותפת[9]

צבא ההצלה פעל, בפיקודו של קאוקג'י, החל מינואר 1948, וספג תבוסה משמעותית בקרב משמר העמק באפריל 1948. הערכתו של ספואת כי יהיה צורך במספר רב יותר של חיילים וסיוע כבד יותר משסיפקו מתנדבי צבא ההצלה נראתה ריאלית.

באפריל נועד העוצר העיראקי עבד אל-אילה עם עבדאללה ועם פארוק מלך מצרים. עבד אל-אילה הפך להיות הכוח הדוחף לפלישה מזוינת של הכוח הצבאי של מדינות ערב למדינה היהודית, כשזו תוקם.[12] סוכם, כי על אף שאת דרישתו של ספואת להקים כוח בן חמש דיוויזיות בפיקוד מאוחד לא ניתן יהיה למלא, יפלשו כוחות מדינות ערב לשטח המדינה היהודית, משזו תוקם ב-15 במאי, בכל כוח שיצליחו להעמיד לרשות מטרה זו.[9] הסכמתם של שליטי מדינות ערב לקו הנוקשה שהובילה עיראק נבעה ממספר גורמים כגון כישלון צבא ההצלה, או ההערכה כי עבדאללה יפלוש לשטח ארץ ישראל ממילא לאחר ההכרזה, וייהנה מרווחים טריטוריאליים על חשבון מדינות ערב האחרות ובראשן מצרים. עם זאת הביאו המהלכים להחלטה על פלישה שקדמה אך בימים אחדים לפלישה עצמה, כאשר הכוח הפולש קטן בהרבה מזה שנדרש על ידי הוועדה הצבאית שהקימה הליגה בראשות ספואת. הפיקוד העליון על הכוח ניתן לקצין העיראקי לואא' נור א-דין מחמוד, אם כי כמה ימים לאחר מכן נתמנה עבדאללה למפקד הכוח המאוחד, ונור א-דין הוכרז כסגנו. הייתה זו פיקציה, ופיקוד מאוחד לא היה לצבאות הפולשים בשום שלב. מחמוד היה למפקדו של הכוח העיראקי הפולש בלבד, שהלך והתארגן בימים הראשונים של מאי לקראת הפלישה עצמה.[10]

ארגון החיל, והגעתו לחזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון החיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוורו אנסון (המטוס שבתמונה הוא בשירות ה-RAF) מטוס דו מנועי, רב משימתי, ששימש את חיל המשלוח העיראקי, כמו גם את חיל האוויר הישראלי במלחמת העצמאות.

חיל המשלוח החל להתארגן במהלך אפריל 1948, ובראשו מונה, במקום ספואת, לואא' נור א-דין מחמוד, שהיה מפקד דיוויזיה 1 שהיוותה את השלד לחיל המשלוח. מחמוד מונה ל"מפקד בפועל של כל הצבאות הפולשים" (כאשר עבדאללה הוא המפקד הרשמי, כתואר כבוד), ובמשתמע היה מפקד הפיקוד המשותף העיראקי, ירדני ומצרי, אך פיקוד זה לא הוקם מעולם. מפקדו של הכוח בפועל היה עמיד טאהר אל זביידי.[13]

יש גרסאות שונות באשר לגודל הכוח, הנעות בין 1,500 איש ביום הפלישה, למספרים גדולים בהרבה.[14] יש לזכור כי בשלב זה שהו בארץ ישראל עיראקים רבים השייכים לצבא ההצלה שלא נחשב לחלק מכוח המשלוח, אך כלל אלפי מתנדבים עיראקים, והועמד תחת פיקודו הכולל של ספואת. כן יש לזכור כי הכוח תוגבר מאוד במהלך שהותו בארץ ישראל.

הכוח, שהורכב מגורמים שהגיעו מאזורים שונים בעיראק, ומיחידות צבא שונות, כלל בתחילה 300 קצינים ו-6,000 חיילים (הכוח קיבל תגבורות משמעותיות במהלך הלחימה, וכמעט ושילש את כוחו). הכוח הממוכן של חיל המשלוח, בפיקודו של עמיד טאהר אל זביידי, כלל פוג' (רגימנט) ממוכן, גדוד שריוניות, גדוד מדבר ממוכן, גדוד ארטילריה ויחידות עזר. בסך הכל עמדו לרשות הגדוד 47 שיריוניות, 18 תותחי 25 ליטראות ומאות כלי רכב נוספים. הכוח הרגלי כלל בתחילה את חטיבה 1 של הצבא העיראקי ובהמשך את חטיבה 4[15]

הכוח כלל אף 15 מטוסים.[9] יש גרסאות שונות על גודלו והרכבו של הכוח האווירי, ונראה כי המדובר במטוסי אוורו אנסון ומטוסי גלוסטר גלדיאטור וכן מספר מטוסי הוקר פיורי שהוצבו במצרים ובסוריה.[16]

המצב האסטרטגי בעת הפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוח היה חלק מכוח פלישה כולל שכלל 23,000 חיילים, אך מעולם לא הועמד תחת פיקוד מאוחד, ותוארו של נור א-דין מחמוד היה פורמלי בלבד. אל מול כוח זה עמדו 32,000 חיילי צה"ל ביום הפלישה.[14]

מלחמת העצמאות אליה עמד הכוח הפולש להצטרף, עמדה כבר לאחר מספר שלבים חשובים. המלחמה, שהחלה כקרבות של מיליציות בגרילה אורבנית בערים המעורבות, ובלוחמה על צירי השליטה בתנועה בדרכים, בין המחתרות היהודיות ולוחמים פלסטינים ומתנדבים בלתי סדירים, עברה בחודשים הראשונים של 1948 שינוי משמעותי. הכוח המגן היהודי התארגן, והפך לצבא של ממש ביכולותיו ובאפשרויות העומדות לרשותו. במרץ 1948 יצאה לפועל תוכנית ד' [דרושה הבהרה]שהביאה להשתלטות על שטחים נרחבים שהוקצו למדינה היהודית בהחלטת האו"מ, וכן על גושי התיישבויות שמחוץ לשטחים אלו. במקביל, גורשו אנשי צבא ההצלה של קאוקג'י מן הגליל[דרושה הבהרה]. אירועים אלו העמידו את הכוח היהודי במצב אסטרטגי טוב בהרבה לקראת הפלישה.

על אף שמבחינה מספרית היה הכוח הצבאי בין הצדדים שקול, הרי שהצבאות הערבים הסדירים הפולשים היו בעלי עליונות בחימוש, בטנקים, בארטילריה, וברכב קרבי משוריין, שלרוב לא עמד לרשות היהודים.[17]

תוכנית הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נור א-דין מחמוד סבר כי מטרת חיל המשלוח צריכה להיות כיבוש חיפה, אליה מוביל צינור הנפט. במאמץ העיקרי בצפון אמורים היו לקחת חלק צבאות סוריה, ירדן, לבנון ועיראק. בחזית בה מצוי היה חיל המשלוח, אמורים היו העיראקים להתקדם מנהרים לעמק יזרעאל והירדנים מגשר דמיה לשכם ולג'נין.[18] שני הצבאות אמורים היו להיפגש בעפולה ולהמשיך משם לכיבוש חדרה ונתניה. תוכנית זו התקבלה על דעת מפקדי הצבאות הערבים, והייתה תוכנית הפלישה הרשמית.

בפועל טרף עבדאללה את הקלפים ופעל בניגוד לתוכנית. עניינו לא היה בכיבוש חיפה, והשמדת המדינה, אלא בהבטחה שמה שיותר שטחים משטחי המדינה הערבית על פי החלטת החלוקה ייפלו לידיו בסופו של דבר. הוא פתח בפעולה באזור גוש עציון, דרומית בהרבה לשטח הפעולה על פי התוכנית, וזאת כ-48 שעות לפני המועד שנקבע. כאשר החל הכוח העיראקי הפולש בתנועה לתוך ארץ ישראל, היו כבר מטרותיו מצומצמות בהרבה. הוטל עליו כיבושה של תחנת הכוח בנהריים, בתנועה דרך גשר שייח' חוסיין, ומשם כיבושו של קיבוץ גשר.[19]

ההגעה לחזית וחציית הירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמיל בריג (מימין, לבוש אזרחית) שעוטר בעיטור הגבורה על פיצוץ גשרי הירדן תחת אש עיראקית כבדה

במערכת 1948 לחם הצבא העיראקי לראשונה במרחקים מחוץ לגבולות עיראק. הבעיה הראשונה שעמדה בפני חיל המשלוח הייתה בעיה לוגיסטית. יחידות החיל הגיעו מבסיסים בכל רחבי עיראק, וחלקן נעו מרחקים של כ-1,500 קילומטר מבסיסיהם ועד לשטחי הכינוס במזרח. לצורך זה הוקמה מפקדה לשליטה לוגיסטית שכונתה "אזור התחבורה".[20]

כאשר הגיע הכוח לעבר הירדן החל בתנועה מאזור הכינוס באירביד לכיוון ואדי ערב לכיוון נהר הירדן, ומשם לכיוון תחנת הכוח בנהריים. תחנת הכוח שהוחזקה בידיים ישראליות, הייתה מלכתחילה בשטח ממלכת ירדן. בשבועות שקדמו לפלישה התקיים משא ומתן בין האמיר עבדאללה ובין גולדה מאיר על המשך ההחזקה הישראלית במקום ותפעול תחנת הכוח. המשא ומתן הגיע לקיצו ב-14 במאי, כאשר כוחות הלגיון נכנסו למקום ותפסו את הישראלים שהיו בו כשבויים[21]

באותו היום פוצץ צה"ל את הגשרים על הירדן באזור קיבוץ גשר. הגשר הראשון פוצץ ללא בעיה, אך פיצוץ שני הגשרים האחרים נתקל בבעיות טכניות. גיבור ישראל, אמיל בריג הצליח להגיע אל המטענים תחת אש עיראקית כבדה ולהפעילם, ובכך להשמיד את שני הגשרים הנותרים.[22] על מעשה זה עוטר בריג באות הגבורה.[23]

הכוח העיראקי החל לחצות את נהר הירדן בשימוש בגשר פונטונים שנוצר מרפסודות שהיו שייכות לחברת הנפט העיראקית.[24] החצייה התרחשה כארבעה קילומטר דרומית לקיבוץ גשר שהיה מטרתו הראשונה של הכוח החוצה.[9] במקום החל דו-קרב ארטילרי בין מגיני הקיבוץ, ובין הכוח החוצה, שהקשה על החצייה. לאחר זמן מה גילו העיראקים אפשרות לחציית הירדן באזור מעברות הירדן בסמוך לנחל תבור. הכוח החל לחצות שם בנוחות יחסית, עד שהישראלים פתחו את סכרי הירדן והקשו על החצייה. הדבר לא מנע את החצייה, וכוח המשלוח חצה את הירדן והגיע לאזור קיבוץ גשר.[25]

קרב קיבוץ גשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על קיבוץ גשר
משטרת גשר, 1948

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיבוץ גשר עמד במתקפה כבדה של הלגיון הירדני עוד בסוף אפריל 1948. ב-27 באפריל פינו הבריטים פינו את בניין משטרת גשר, מצודת טגארט חשובה, ששלטה על שטחים אסטרטגיים באזור עמק הירדן. חיילי הלגיון הפגיזו את המצודה במשך מספר ימים, ולאחר מכן הפסיקו את המתקפה.[26][27] עם הגעת חיל המשלוח העיראקי לחזית, היה קיבוץ גשר ובניין המשטרה יעדו הראשון. ההתקפה העיראקית על קיבוץ גשר הייתה מתואמת עם פעולת הכוחות הסורים בקרב עמק הירדן ועם הניסיונות של צבא לבנון לכיבוש קיבוץ מלכיה. בשלב התחלתי זה עוד התאפשר תיאום על בין הכוחות הפולשים, שנמנע לאחר מכן בשל השתבשות התוכנית ומעורבות גורמים פוליטיים.[28]

המתקפה על גשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייד לאחר חציית הירדן, ב-15 במאי החלה הרעשה ארטילרית של הקיבוץ ותחנת המשטרה באמצעות תותחי 25 ליטראות, וכן הפצצה מן האוויר.[29] ב-16 במאי תקף חיל המשלוח שהשתלט על נקודה אסטרטגית החולשת על הקיבוץ המכונה "גבעת הגמל", את קיבוץ גשר והצליח לכתרו. אך נסיונותיו לכבוש את הקיבוץ כשלו, כאשר אנשי הקיבוץ איפשרו לכוח התוקף להתקרב לטווח קצר, ואז המטירו עליהם אש עזה.[9] ב-17 במאי נערכה מתקפה חזקה על בניין המשטרה, שנעזרה בפלוגת שיריוניות מגדוד חאלד.[30] הכוח מנה 20 שיריוניות, והצליח לשתק את מרבית עמדות ההגנה מחוץ למשטרה, כאשר תחמושתו של הרובה האנטי טנקי היחיד שהייתה בידי מגני המבנה אזלה לאחר שהושמדו ארבע מתוך השריוניות. בשלב זה הסתערו מגני המבנה על השריוניות עם בקבוקי מולוטוב והצליחו להדוף את הכוח התוקף, ולסגור את שער המבנה. העיראקים ערכו עוד ניסיון אחד לפרוץ למבנה, אך נסוגו.[31]

מתקפת הנגד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת קרב גשר

לאחר המתקפה עמד הקיבוץ במצור, והיה מכותר מכל עבריו על ידי הכוח העיראקי. במקביל, ב-16 במאי כבש גדוד 13 של חטיבת גולני את כוכב הירדן, אתר אסטרטגי בגובה 400 מטרים החולש על עמק הירדן ומעברי הירדן בהם השתמשו העיראקים. הכוח הישראלי הקדים פלוגה עיראקית שעמדה להגיע למקום, ונתפסה על ידי הישראלים במצב פגיע כשהיא בעלייה אל ההר. רבים מאנשיה נהרגו, והיתר נסו.[32] ב-18 במאי ערכו חיילי גולני ניסיון לכבוש את "גבעת הגמל", אך כשלו בכך.[33]

ב-21 במאי תם קרב עמק הירדן, במהלכו נהדפה מתקפה סורית על יישובי עמק הירדן. לאחר הדיפת הסורים מאזור קיבוץ דגניה, התאפשרה לצה"ל העברתם של שני תותחי 65 מ"מ (נפוליאונצ'יקים) לרכס כוכב הירדן, וב-22 במאי החל השימוש בהם כנגד חיל המשלוח העיראקי. בנסיבות אלו החליטו מפקדי הכוח כי החדירה לאזור עמק הירדן הרווי באוכלוסייה יהודית אינה כפי כוחם, והחליטו להתרכז בגזרת "המשולש" בה אוכלוסייה ערבית בלבד. הם הורו על נסיגת כוחותיהם לאזור זה.[9]

לאחר הנסיגה התרכזו הכוחות העיראקיים בשני מקומות עיקריים. אזור שכם, טול כרם וקלקיליה משם קיוו לנוע לכיוון נתניה, או אזור רמת הכובש, ובאזור ג'נין משם קיוו לנוע לעמק יזרעאל. בתזוזה מערבה אל הים, כאשר מטרתם הראשונית היא כפר יונה קיוו העיראקים לבתר את המדינה היהודית לשניים.[34]

הקרב על ג'נין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת קרב ג'נין
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על ג'נין (1948)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם איילון, המעורבות העיראקית במלחמת העצמאות, מערכות 246, 1975 [1], (פורסם שוב ב:העימות העיראקי-ישראלי, עורך: שאול שי, מערכות, 2002, עמ' 9–31)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ י. שמעוני, מדינות ערב, פרקי היסטוריה מדינית, הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 196
  2. ^ יגאל עילם, ההגנה - הדרך הציונית אל הכוח, זמורה, ביתן, מודן, 1979, עמ' 15
  3. ^ מתולדות הפסקת השביתה, דבר, 15 באוקטובר 1936
  4. ^ שמעוני, עמ' 199
  5. ^ עילם, 74
  6. ^ מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו, הפלסטינים - עם בפזורתו, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 49
  7. ^ שמעוני, עמ' 240
  8. ^ מיכאל אפל, המזרח התיכון בימינו; עיראק - מלוכה, מהפכה, רודנות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 87
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 9.5 9.6 אל"מ (מיל) אברהם איילון, ‏המעורבות העיראקית במלחמת העצמאות, מערכות 246, ספטמבר 1975
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 י' שמעוני, ‏הערבים לקראת מלחמת ישראל ערב 1945 1948, מערכות 230, מאי 1973
  11. ^ פסח מלובני, מלחמות בבל החדשה - עלייתו ונפילתו של הצבא העיראקי, הוצאת מערכות, 2009, עמ' 57
  12. ^ אפל, עמ' 90
  13. ^ מלובני, עמ' 58
  14. ^ 14.0 14.1 מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו, הפלסטינים - עם בפזורתו, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 130
  15. ^ מלובני, עמ' 58
  16. ^ מלובני, עמ' 58
  17. ^ מאיר פעיל, אף על פי כן - מעטים מול רבים, הארץ, 17.8.1999 - באתר של מאיר פעיל
  18. ^ איילון
  19. ^ כבהא, עמ' 131
  20. ^ מלובני, עמ' 58
  21. ^ אביעזר גולן, מלחמת העצמאות, הוצאת קצין חינוך ראשי, ההוצאה לאור, מהדורה חמישית, 1975, עמ' 84
  22. ^ אורי דרומיהגשר הראשון פוצץ, אחר כך שניים נוספים, באתר הארץ
  23. ^ עיטור הגבורה שהוענק לאמיל בריג, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
  24. ^ מלובני, עמ' 59
  25. ^ גולן, עמי' 85
  26. ^ עבדאללה נרתע מפני עמידת מגיני גשר, דבר, 3 במאי 1948
  27. ^ David Tal (31 בינואר 2004). War in Palestine, 1948: Israeli and Arab Strategy and Diplomacy. Routledge. עמ' 202. ISBN 978-0-203-49954-2. 
  28. ^ גולן, עמ' 87
  29. ^ מלובני, עמ' 59
  30. ^ מלובני, עמ' 59
  31. ^ גולן, עמ' 86
  32. ^ גולן, עמ' 86
  33. ^ גולן, עמ' 86
  34. ^ מלובני, עמ' 60