ויליאם ברטון

ויליאם ברטון
William Burton

לידה	16 באוקטובר 1789 מחוז סאסקס, דלאוור, ארצות הברית
פטירה	5 באוגוסט 1866 (בגיל 76) מילפורד, דלאוור, ארצות הברית
מדינה
מקום קבורה	כנסיית המשיח האפיסקופלית, מילפורד, דלאוור, ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת פנסילבניה
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
מושל דלאוור ה־39 18 בינואר 1859 – 20 בינואר 1863 (4 שנים) → פיטר קוזי ויליאם קאנון ←
חתימה

ויליאם ברטון (באנגלית: William Burton;‏ 16 באוקטובר 1789 – 5 באוגוסט 1866) היה רופא ופוליטיקאי אמריקאי מדלאוור, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כמושל דלאוור ה-39 בשנים 1859–1863.

ראשית חייו

ויליאם ברטון נולד במחוז סאסקס שבדלאוור. בתחילה הוא נשא לאישה את אלייזה סורדן. לאחר מותה ב-1829 הוא נישא בשנית לאן סי. היל, ולשניים נולדה בת אחת.

לאחר שקיבל תואר ברפואה מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פנסילבניה, הוא עסק לזמן מה במקצוע בעיר לואס שבדלאוור, ולאחר מכן באופן קבוע במילפורד. ב-1827 הוא היה בריגדיר גנרל במיליציה של מחוז סאסקס, ונבחר מטעם המפלגה הוויגית כשריף של מחוז קנט, תפקיד בו הוא שימש בשנים 1830–1834. עם פילוגה של המפלגה הוויגית על שאלת העבדות, עבר ברטון ב-1848 לשורות המפלגה הדמוקרטית שתמכה יותר בזכויות המדינות. ב-1854 היה ברטון מועמד המפלגה למשרת מושל דלאוור, אך נוצח על ידי שכנו, פיטר קוזי, דמוקרט לשעבר שנטש את המפלגה שהפכה בהדרגה לשמרנית יותר לטובת המפלגה האמריקנית הפרוגרסיבית יותר.

מושל דלאוור

דלאוור חוותה את המחלוקות ואת המרירות של מדינות הגבול במהלך מלחמת האזרחים ובמהלך האירועים שהובילו לפריצתה, אך בזכות מיקומה ובזכות פעולה צבאית החלטית, נחסכה ממנה שפיכות הדמים שהייתה מנת חלקן של קנטקי ושל מיזורי. אף על פי כן, הפילוגים בקרב הקהילות והמשפחות, והתחושות החזקות שנלוו אליהם היו כמו בכל מדינות הגבול. בהיותה מדינת עבדות, אך עם מעט עבדים ומחזיקי עבדים באופן יחסי, רבים בדלאוור החזיקו בגישה שנקראה "זכויות המדינות", שמשמעותה הייתה, "אנשים מחוץ למדינה לא יאמרו לנו כיצד לנהוג". על בסיס הקשרים הכלכליים החזקים עם פילדלפיה, וההפרדה הגאוגרפית ממדינות הקונפדרציה, הדעות בעד פרישה מן האיחוד לא היו נפוצות. אף על פי כן, ההתנגדות למצע של ביטול העבדות ומתן זכות הצבעה לשחורים של הממשלה הפדרלית הרפובליקנית הייתה חזקה מספיק כדי ליצור מחלוקת משמעותית. תחושות אלו היו חזקות במיוחד בשני מחוזות המדינה הדרומיים, שבהן התרכזה רוב האוכלוסייה ב-1860, ונציגיהם שלטו באספה הכללית, שהייתה הגוף שקיבל למעשה את ההחלטות במדינה.

עם התקרבות פריצתה של מלחמת האזרחים, קרסה המפלגה האמריקנית על רקע סוגיית חוק היובש, והמרכיבים הפרוגרסיבים שלה הצטרפו יחד עם וותיקים אחרים של המפלגה הוויגית אל מפלגת העם של דלאוור. רוב אנשי קבוצה זו יצטרפו בהמשך למפלגה הרפובליקנית החדשה בדלאוור. ב-1858 התמודד ברטון בשנית בבחירות על משרת מושל דלאוור, כשמולו ניצב מועמד מפלגתו, ג'יימס ס. באקמאסטר, והוא ניצח בבחירות בהפרש קטן. הוא כיהן כמושל מ-18 בינואר 1859 ועד 20 בינואר 1863.

ברטון ניסה ליצור פשרה בין כל הפלגים. כמו רוב תושבי דלאוור, הוא גילה אהדה רבה למדינות הדרום, והתנגד נחרצות לביטול העבדות, אך התנגד לאפשרות שדלאוור תפרוש מהאיחוד. משלחת בראשותו של השופט ממיסיסיפי הנרי דיקינסון, הגיעה מטעם הקונפדרציה כדי לנסות ולשכנע את האספה הכללית של דלאוור לקבל החלטה על פרישה, אך ההצעה נדחתה, ודלאוור נותרה בתוך האיחוד. בינתיים, סיעות חמושות של תומכים בשני הצדדים אספו כלי נשק והחלו באימונים. ברטון ביקש מהקבוצות שתמכו בדרום להתפרק מנשקם, אך מאוחר יותר נסוג מבקשתו. באותה עת הוא מינה את הנרי דו פונט כמפקד כוחות המיליציה המדינתית. דו פונט היה החלטי יותר, וכאשר הגיעו כלי נשק נוספים מידי הממשלה הפדרלית, הוא דאג שהם יועברו לידי המיליציה הנאמנה, ושכל מחסני התחמושת החשובים יזכו להגנה ראויה. דו פונט יהיה בסופו של דבר זה שיספק מחצית מהתחמושת ששימשה את צבא האיחוד. כאשר פורסמה קריאה לגיוס חיילים לצבא הפדרלי, התפשר ברטון שוב, וסירב לספח אליו את המיליציה של דלאוור, אך כן עודד גיוס. למעשה, התמיכה באיחוד הייתה כה חזקה עד שדלאוור החזיקה במספר הרב ביותר של חיילים ביחס למספר התושבים בהשוואה לכל המדינות האחרות. עובדה זו הובילה את נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן להעיר, "מדרום לקו מייסון-דיקסון, דלאוור הקטנה והאצילית הובילה כבר מההתחלה".

המיליציה הנאמנה והחמושה של דו פונט וכוחות פדרליים נוספים פירקו יחידות בלתי סדירות במחוזות קנט וסאסקס מנשקן, והמיליציה המשיכה וכבשה את בית המדינה הישן ואבטחה באופן כללי את המדינה. לקראת סיום תקופת כהונתו של ברטון כמושל, שוב נקראו כוחות פדרליים על ידי מנהיגי הרפובליקנים לפקח על הבחירות של 1862, כדי לאפשר ניצחון לרפובליקנים, אך בשל דור של מרירות בליבם של חלק מתושבי דלאוור כלפי המפלגה נראה היה שיהיה זה בלתי מוצדק למשול בכוח הזרוע.

מותו

ויליאם ברטון נפטר במילפורד ב-5 באוגוסט 1866. הוא נטמן בכנסיית המשיח האפיסקופלית שבעיר.

לקריאה נוספת

• Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 1, Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, p. 228.

קישורים חיצוניים

• ויליאם ברטון באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
• ויליאם ברטון באתר The Political Graveyard (באנגלית)
• ויליאם ברטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)