חלומו של הכוזרי

חלומו של הכוזרי

מידע כללי
מאת	מיכה גודמן
שפת המקור	עברית
סוגה	עיון
הוצאה
הוצאה	כנרת זמורה-ביתן דביר
מקום הוצאה	אור יהודה
תאריך הוצאה	2012
מספר עמודים	380
קישורים חיצוניים
מסת"ב	978-965-552-446-8
הספרייה הלאומית	003475934

חלומו של הכוזרי הוא ספר עיון לקהל הרחב מאת מיכה גודמן, שיצא בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר ב-2012. זהו ניתוח רדיקלי ואקטואלי, הטוען לחשיפה של רעיונות נסתרים בספרו הפילוסופי של יהודה הלוי "ספר הטענה והראיה לדת המושפלת", הידוע יותר בשם "ספר הכוזרי".

הספר "הכוזרי", אליבא דגודמן, מבטא באורח עמוק את אישיותו של רבי יהודה הלוי (ריה"ל), ובלשונו: זוהי "ביוגרפיה נפשית של רבי יהודה הלוי."

חידושיו של הספר

מיכה גודמן מציע בספרו קריאה חדשנית ומהפכנית של "הכוזרי". בין היתר, מתמודד גודמן עם התיוג של הספר כמייצג של הגות המעדיפה את החוויה הדתית על פני הרציונליות, וכמקדם של השקפה משיחית ואפילו גזענית. על פי הפירוש המקובל של הספר, רבי יהודה הלוי (ריה"ל) מיוצג בו באמצעות דמות "החבר", שהוא תלמיד חכם יהודי המשכנע את מלך כוזר באמיתות האמונה היהודית, ואף משפיע עליו להחליף את דתו ליהדות ובעקבותיו את כל ממלכת כוזר האדירה. על פי השקפה רווחת זו, "הכוזרי" מבטא משנה גזענית, לפיה העם היהודי הוא הגזע הנעלה על שאר העמים מבחינת מדרגתו הרוחנית, ושיכולת הנבואה ניתנה רק לבני העם היהודי. גישה זו על אמונתו של ריה"ל היא הפרשנות וההבנה השלטת בקרב חוגי הפילוסופיה היהודית. גודמן טוען שבדורות האחרונים הרחיקה פרשנות זו יהודים רבים בעלי השקפה ליברלית והומניסטית מלימוד הספר.

מיכה גודמן מאתגר את הפירוש הזה, ומציע פירוש משלו, על פיו, בדומה לספר מורה הנבוכים, גם "הכוזרי" כתוב באופן אזוטרי, כלומר שכוונתו האמיתית שונה מזו הגלויה לעין, והוא מכיל בתוכו סודות המתגלים רק בקריאה זהירה וביקורתית, על ידי קוראים בעלי יכולת לוגית משופרת.

הנמקות

מיכה גודמן מבסס את קביעתו על שורה של סתירות רעיוניות המצויות בספר, שלדעתו לא ניתן לתרץ אותן באופן משביע רצון:

• על פי משנתו הגלויה של ריה"ל, רק ליהודים נתונה היכולת לתקשר עם אלוהים – והנה הדמות היחידה בספר שמקבלת מסר על-טבעי באמצעות "חלום אמת", היא של המלך הגוי.
• בנוסף לכך, מלך כוזר לא רק שאיננו יהודי, אלא שאמונתו אינה שייכת אף לאחת מהאמונות המונותאיסטיות, והוא בעצמו הכוהן הגדול של דת כוזר האלילית.
• על פי ריה"ל, שלכאורה האמין בתורת האקלימים, הנבואה תיתכן רק בארץ ישראל. והנה, ההתגלות האלוהית היחידה בספר, כלומר חלומותיו של המלך, מתרחשת בכוזר, ממלכה השוכנת במקום הרחוק ביותר מארץ ישראל, כפי שנרמז בספר בביטוי "מכוזר ועד חבש" ("הכוזרי", מאמר א', מה).
• לכאורה, ריה"ל לא האמין באפשרות של הצטרפות של גויים לאמונה היהודית, דווקא בגלל שהחלק האלוהי והקדושה האימננטית קיימת אצל יהודים בלבד. והנה, הספר מתאר באופן אוהד התגיירות, ולא של אדם אחד אלא של כל ממלכת כוזר הגדולה.
• במאמר א' ב"הכוזרי" מצויה הוכחה לקיומו של מעמד הר סיני, על פי טיעון העד. לפי טיעון זה, לא ניתן לבדות סיפור שהיו עדים לו מאות אלפי אנשים; מפני שאם הסיפור בדוי, לא ייתכן שלא יימצאו מבין העדים הרבים שהיו אמורים לחזות בו, כאלה שיפריכו את עדות השקר, ויעבירו את הפרכתם לצאצאיהם. לטענת גודמן, ריה"ל תמך לכאורה בהוכחה הזו, ועם זאת בדה סיפור על מלך כוזר שהתגייר (גודמן מניח שהסיפור בדוי); הוא העיד בעצמו בפתיחת הספר, שהסיפור אמיתי ואפילו שהתפרסם בקרב היהודים וכך הגיע לאוזניו. נמצא, שריה"ל בעצמו בדה סיפור, שהעיד ששמע אותו כמקרה אמיתי - בסתירה לדעתו הגלויה על אי-האפשרות להמציא עדות יש מאין. בלשונו של גודמן: ”הספר הכולל את הטענה שלא ניתן לבדות היסטוריה, הוא בדיה היסטורית מראשיתו ועד סופו” (עמ' 298).

הדיאלוג כאמצעי מתודי

על פי פרשנותו של גודמן, ריה"ל משתמש בצורת הדיאלוג, צורה ספרותית שלא הייתה קיימת כמעט בימיו, כדי לבטא רעיונות פילוסופיים מורכבים, ובראשם – שדעתו האמיתית של ריה"ל איננה זהה לזו של "החבר", והיא למעשה סינתזה מתוחכמת של דבריהם של החבר ושל המלך. בפרט, היסודות הסיפוריים המשמעותיים בסיפור, למשל: ההתגלות שלה זוכה מלך כוזר, מבטאים את עמדתו האמיתית של ריה"ל באשר לאפשרות של בני אדם בכלל ושל גויים בפרט להגיע למעלה הרוחנית הגבוהה, בדומה לעמדתו המפורשת של הרמב"ם.

תורת גזע או "גאוות יחידה"?

באשר לטענה לעליונות הגזע היהודי, שרבים דחו כגזענית, גודמן מציע הבחנה: ”אפשר אולי לטעון שיותר משספר הכוזרי הוא ספר גזעני, הוא פרודיה על גזענות... ממילא אפשר לחשוד שספר הכוזרי איננו מטיף לרעיון סגולת ישראל, אלא לועג לו” (עמ' 173). אולם גודמן איננו סבור שריה"ל באמת לועג לאמונה בעליונות היהודים, משום שהעובדה בעינה עומדת שהיהודים אכן מצטיינים בין העמים. גודמן סבור שבדרך הדיאלוג ריה"ל מציג את מורכבות הדברים, מתחבט ביניהם ולא מכריע לכאן או לכאן: יש סגולה מיוחדת כלשהי בעם היהודי, שמתבטאת בהצטיינותו בפועל; ייתכן שכל אדם מכל עם יכול להצטיין ואף להגיע למדרגת נביא - אם כי זוהי כנראה תופעה נדירה.

אחדות מחשבה, דיבור ומעשה

גודמן טוען, שעיקרו של "הכוזרי" הוא הרעיון, שמשימתו של האדם להידמות לאל בכך שיסגור את הפער הקיים בחוויה האנושית בין המחשבה, הדיבור והמעשה. גודמן מבסס את טענתו בין היתר על ציטוט של ריה"ל מספר יצירה, שם מסופר שהעולם נברא ב"ספר, ספר וסיפור" - מושגים שעל פי גודמן, מקבילים למחשבה (המיוצגת במושג המספר), לדיבור (סיפור) ולמעשה (המיוצג על ידי הספר הכתוב). האחדות בין שלושת התחומים היא מאפיין של אלוהים, ומשימתו של האדם היא להתקרב לאחדות זו בחייו, ובכך להידמות לאלוהים.

רעיון מרכזי במשנת ריה"ל, על פי גודמן, היא פתרון לבעיית גוף-נפש על ידי האחדה של שניהם כמשימה האנושית לחיים. וזאת, בניגוד להוגים רציונליסטיים מחד (כמו הרמב"ם), או הנוצרי מאידך, ששאיפתם להביא להתעלות הנפש ולנתק אותה מחרפת הגוף והחומר.

הרלוונטיות לימינו

השוואה ל"מורה הנבוכים"

בחלק הרביעי של הספר מציג גודמן ניתוח משווה בין "הכוזרי" לבין "מורה הנבוכים", ספרו הפילוסופי של הרמב"ם ומתחרהו הגדול של "הכוזרי", על פי גודמן. גודמן טוען, שלמרות היותו של "המורה" הספר הגדול של המחשבה הרציונלית - הרי ש"הכוזרי" מספק לקורא המודרני אופן מחשבה אקטואלי ורלוונטי אף יותר מאשר "המורה", בהיותו של "הכוזרי", בין היתר, מייצג את ההגות שאין לה תשובות מוחלטות, שהיא קשובה ופתוחה לרב שיח בין השקפות שונות, ושמעניקה מקום לאופנים בלתי רציונליים לתפיסת המציאות - כמו חוויות מיסטיות, חלומות, והכרה פנימית-סובייקטיבית.

גודמן טוען, שבתודעת המעיינים בתורותיהם של ריה"ל ושל הרמב"ם, שני ההוגים הגדולים נתפסים כשני קצוות של ספקטרום הדעות בשאלות תאולוגיות, בעוד שלמעשה, על פי דעותיהם האמיתיות, שניהם נמצאים באמצע הספקטרום ולא בקצותיו. מה שנתפס כדעתו של הרמב"ם, ה"רמבמיזם", לאמור: רציונליזם קיצוני ודחיית החוויה הדתית - שונה מדעתו האמיתית של הרמב"ם; ובדומה לכך, גם ה"ריהליזם", התפיסה הרווחת באשר לעמדתו של ריה"ל, שהיא: דחיית החשיבות של התבונה, משיחיות ואף גזענות - גם היא איננה עמדתו האמיתית של ריה"ל. והפילוסופיה היהודית כולה מאז ועד היום עומדת בצילם של שני ההוגים מימי הביניים. כדברי גודמן: ”מסתבר שאת כל ההוגים היהודים אפשר למקם בטווח שבין רמבמיזם לריהליזם - כולל את הרמב"ם ואת הלוי עצמם” (עמ' 278).

בשבח המבוכה

אבן פינה בהגותו של ריה"ל היא הדעה, שהמעשים (המתגלמים במצוות) חשובים מן הכוונות. בכך נבדל "החבר" בספר הן מהפילוסוף, המחשיב את הידיעה בלבד, והן מהנוצרי ומהמוסלמי, המחשיבים את האמונה כעיקר. לטענת גודמן, באשר לאמונות ולעיקרים תאולוגיים - ריה"ל העדיף את המבוכה ואת הספק, ולא הכריע לכאן או לכאן בשאלות המרכזיות של התאולוגיה, שאיננה מרכזית ביהדות. עולמו ההגותי של ריה"ל מכיל את המורכבות, רוב-הקולות ואת רב-השיח בין דעות שונות.

בהתאם לכך, גודמן טוען שריה"ל הוא פרגמטיסט, בכך שיותר משחשובה לו נכונות הטענה התאולוגית, חשובה השפעתה על חיי המאמין. בכך הוא כמעט מטרים את הפרגמטיזם, שהתפתח כזרם פילוסופי בתקופה המודרנית בארצות הברית.

היעלמותו של הדיאלוג

בפרשנותו ל"כוזרי", גודמן מצר על כך, שבדורות האחרונים הולך ונעלם הדו-שיח או הרב-שיח, שריה"ל ניסה לטפח. לדבריו, רבים ראו עצמם כמייצגי הגותו וממשיכי דרכו, בהם הוגים בעלי רעיונות הפוכים בתכלית זה מזה. אולם ”לקראת סוף המאה העשרים התרסקה ההסכמה הגדולה סביב ספר הכוזרי... הוא הפך לטקסט המבליט את הפערים הגדלים ביניהם... ניתן כמעט לומר שהמחלוקות שפוצעות את העם היהודי מתנקזות לפולמוס על ספר הכוזרי... עדות להיעלמות הרוח של הכוזרי - היעלמותו של הדיאלוג” (עמ' 298). עם זאת, גודמן מביע את התקווה שההיעלמות היא זמנית, ושהספר ישוב לייצג את אפשרות הקיום של השקפות שונות בכפיפה אחת (עמ' 210).

קדושה אימננטית

הציונות הדתית של ימינו, מוצאת ב"הכוזרי" חיזוק לרעיון של קדושה אימננטית שיש בעם ישראל. אולם לפי גודמן, אין לכך זכר ב"הכוזרי". לדעתו, ”תפיסתו הלאומית של הלוי תואמת יותר את הרעיונות החילונים של גרץ ומאוחר יותר של ביאליק, מאשר את הניסוחים מבית המדרש של הרב קוק” (עמ' 287).

העם היהודי בארצו

מלך כוזר טוען באוזני "החבר", שאמנם בגלות היהודים מתנהגים בשפלות רוח ובענווה, אולם כשיהיו עצמאים בארצם הם עלולים להפוך לאכזרים כמו כל העמים. תגובתו של החבר היא הודאה ושתיקה. גודמן מבקש להדגיש את הפרט הזה, שזכה להתעלמות על ידי רוב הפרשנים: ריה"ל שכביכול האמין בעליונות המוסרית של היהודים, למעשה חשש מהיותם עם ככל העמים. לטענת גודמן, זהו האלמנט שאיפשר לפרנץ רוזנצוייג, כהוגה יהודי אקזיסטנציאליסט אנטי-ציוני, שראה בגלות את המצב הרצוי בזמן הזה - להזדהות עם "הכוזרי". גודמן חוזר על רעיון זה בספרו השלישי, הנאום האחרון של משה, ומוסיף לרשימת ההוגים האלה את הרמן כהן ואת שמעון דובנוב.

חיים אחרי המוות

גודמן איננו מתייחס בספרו באופן ישיר לעניין תחיית המתים. ריה"ל כתב בעניין זה את הדעה המסורתית, שעתידים המתים לקום לתחייה באחרית הימים (מאמר א' טו, ומאמר ג' יז). יש לשער שגם בעניין זה הייתה דעתו של ריה"ל מורכבת יותר, כפי שסבור גודמן שדעתו שונה בעניינים אחרים, באותם פסוקים עצמם.

גודמן הקדיש את ספרו לאחיו, נתנאל (תני), שמת בתאונה. בריאיון עיתונאי אמר: ”זה בעיני הפירוש של חיים אחרי המוות. האם אתה יכול לחיות אחרי שהוא מת”.

ביקורת

ספרו של גודמן קיבל ביקורות אוהדות, בדומה לספרו על מורה הנבוכים. אולם נשמעה גם הטענה, שגודמן מייצג נטייה עכשווית לדתיות "קלה" יותר, שנוטה אל הצד הפילוסופי, ההומניסטי והליברלי, מתוך מניע של אי רצון להתחייב באופן מלא להלכה מחמירה ותובענית. יש הטוענים, ובעיקר בעולם האקדמי^{[דרוש מקור]}, שסגנונו הנגיש והבהיר של גודמן מושג במחיר של פשטנות יתר ושל רדידות של השיח הרעיוני. עם זאת, גודמן עושה שימוש יעיל בכישרונו לתמצת רעיונות מורכבים במשפטים קצרים וקולעים. לדוגמה: ”הפילוסוף קורא ליחיד להשתחרר מייחודו, והחבר קורא לו לממש את ייחודו... על פי הלוי, הגלות היא מחלה המנוונת את היהדות, ועל פי רוזנצוייג, היא סוד כוחה” (עמ' 293).

קישורים חיצוניים

• חלומו של ד"ר גוטמן הרב יצחק שילת באתר ישיבת מעלה אדומים
• יובל אלבשן, היום שבו הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את "הכוזרי", באתר הארץ, 16 בינואר 2013
• איילת שני, ד"ר מיכה גודמן חולם על דתיות אחרת, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2012
• רועי הורן, ספר הדיאלוג הפנימי, מקור ראשון, מוסף "שבת", 16 בדצמבר 2012
• חלומו של הכוזרי, באתר OCLC (באנגלית)