טיעון העד (יהדות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איור המתאר את מעמד הר סיני בנוכחות כל בני ישראל

טיעון העד, כפי שמופיע בקרב הוגים יהודיים מימי הביניים ואילך, הוא טיעון מן הנס לאמיתות התורה מאת ה' וממילא לקיומו של אלוהים, העושה שימוש בכך שעל פי המקרא והמסורת היהודית היו מיליוני עדים להתגלות האלוהית.

מדובר על סיפור ההתגלות בהר סיני בעת מתן תורה שכללה דיבור של אלוהים אל בני ישראל, וכן סיפורי ניסים נוספים שנעשו בתקופת יציאת מצרים על ידי האלוהים, כמו עשר המכות וקריעת ים סוף. בבסיס טיעון זה עומדת ההנחה שלא ניתן לשכנע עם שלם להאמין שאירועים מסוימים קרו במעמד כל העם אילו האירועים לא התרחשו בפועל.

טיעון העד בקרב הוגים יהודיים לאורך ההיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחומש שמות מסופר על מופתי יציאת מצרים והתגלות ה' לבני ישראל במעמד הר סיני, אשר התרחשו במעמד כל העם. טיעון מן הנס המתבסס עליהם, מוכר גם בשם טיעון הכוזרי או טיעון מעמד הר סיני. תכליתו כי ניסי יציאת מצרים ולאחר מכן התגלות ה'במעמד הר סיני שנעשו לעיני כל ישראל הרי הם עדות אמינה לאמיתות נתינת התורה לישראל, וממילא לקיום האלהים שהרי מיליוני אנשים היו עדים לה, ומכוח עדותם זו מסרוה לבניהם אחריהם.

לטיעון זה שני חלקים: האחד עצם העדות, דהיינו סיפורי הניסים אשר נעשו לדור המדבר שהיו שותפים למאורעות בזמן אמת, והשני מסירתה לבניהם עם התורה דור אחר דור שמכוחה נקראה עדות וקבלה זו מסורת בפי חז"ל.[1]

רס"ג ביסס את אמינות סיפורי הניסים המתוארים בספר שמות, בהנחה כי קהל גדול אינו עשוי להנחיל סיפור מעשה שקרי, או לטעות בפרטיו,[2] שכן חלק מן ההמון יחשוף את השקר "וכל מקום שיצא ספורם יצא עמו עניין הסכמתם"[3] דהיינו כאשר יתגלה השקר למיעוט תיבטל הסכמת הרוב. רס"ג מוסיף וטוען כי אף אילו היה השקר מוסכם לבני דור המדבר, לא היו- בניהם של האנשים הטוענים שיצאו ממצרים והלכו במדבר 40 שנה- מאמינים להם, בראותם כי הדור הקודם מיושב בארץ וחי ממנה. טענה זו מתייחסת למה שהוגדר למעלה כחלק השני של הטיעון.

לגבי החלק הראשון של הטיעון (שעדות הניסים מוכיחה את אמיתות האמונה) מוסיף רס"ג כי אימותים רבים ניתנו לעדות זו בניסים הרבים שחווה עם ישראל בדרכו לארץ ישראל. לדבריו כל שליח שבחרו אלהים לשליחותו, ניתן לו אות של שינוי סדרי הטבע, "וכאשר מוסר לו סימן מסוג זה, נתחייב כל מי שראה אותם מבני אדם לכבדו ולהאמין לו בכל מה שיאמר להם". רס"ג מעיר, שמהלך עניינים זה מפורש בתורה, בסיפור המופתים שניתנו למשה, ובדבריו לעם על: "הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם"(דברים כט',ב).[4] אילו היה משה סתם אדם, ולא שליח האל, לא היה יכול לחולל ניסים אלו. כדגש מיוחד ראה רס"ג בנס המן את ההוכחה הטובה ביותר לכך, "לפי שהדבר המתמיד בו יותר מפליא מן הדבר שאינו מתמיד, כי אז לא תעלה על הדעת תחבולה שבה יתכלכל עם שמספרם קרוב לשני מיליון אדם במשך ארבעים שנה מלא דבר כי אם ממזון מחודש שחדשו הבורא להם באוויר ואילו הייתה כאן איזו אפשרות של תחבולה ואפילו במקצת הדבר כי אז היו משתמשים בה הפילוסופים הקדמונים, והיו מכלכלים בה את תלמידיהם..."

ריה"ל בספרו הכוזרי הציג את פתיחת דברי ה' בהתגלותו בהר סיני כי הוציאם ממצרים כמה שמאמת את התורה- "כֵן פָּתַח אֱלֹהִים דְּבָרָיו אֶל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל: 'אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם', וְלֹא אָמַר: 'אֲנִי בּוֹרֵא הָעוֹלָם וּבוֹרַאֲכֶם'. וְכֵן פָּתַחְתִּי לְךָ מֶלֶךְ הַכּוּזָר כַּאֲשֶׁר שְׁאִלְתַּנִי עַל אֱמוּנָתִי, הֲשִׁיבוֹתִיךָ מַה שֶּׁאֲנִי חַיָּב בּוֹ וְחַיָּבִין בּוֹ כָל קְהַל יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִתְבָּרֵר אֶצְלָם הַמַּעֲמָד הַהוֹא בִּרְאוּת עֵינֵיהֶם וְאַחַר כֵּן הַקַּבָּלָה הַנִּמְשֶׁכֶת שֶׁהִיא כְמַרְאֵה הָעָיִן".[5] בדבריו התייחס ריה"ל לשני חלקי הטיעון המבוססים על עדות האבות וקבלת הבנים.

הרמב"ם התייחס לשני חלקי הטיעון. בספרו משנה תורה התייחס לחלקו הראשון כי נבואת משה ואמיתות התורה מכוחה נתקבלה "במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך".[6] ובאיגרת תימן התייחס לחלקו השני: "וזכרו מעמד הר סיני, אשר ציונו ה' לזוכרו תמיד, והזהירנו משכחו, וציונו להודיע אותו לבנינו עד שיגדלו על ידיעתו, והוא אמרו יתעלה (דברים ד,ט): 'רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב', וראוי לכם אחינו שתגדלו את בניכם על הופעת המראה הגדול ההוא ותספרו בכל קיבוץ גדולתו וכבודו שהוא עיקר הדת והבסיס לטענה המביאה לאמת".[7]

כמו כן הוסיף הרמב'ם[8] כי התגלות ה' לישראל במעמד הר סיני מאמתת התורה יותר מן הניסים שנעשו ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף ולכן היא המחייבת קבלת התורה לדורות, "בהיותינו שומעים הדיבור כמו ששמעו הוא ובזה התאמתה האמונה אמיתות שלמה וקיימת עד עולם". כוונתו לדברי הגמרא כי כל ישראל התנבאו ושמעו את דבר ה' בשני הדיברות הראשונים.[9]

דבריו מבוססים על הפס' "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עימך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט,ט), דהיינו שדווקא לאחר התגלות מעמד הר סיני יאמינו בו ישראל לעולם כיון שאחר ניסי יציאת מצרים היה מקום לספק שמא משה רבינו מכשף גדול היה ששינה מדרכי הטבע בעצמו ולא נשלח ע'י ה', אבל רק לאחר המעמד ההוא בו כל ישראל התנבאו ושמעו את דבר ה' בעצמם בשני הדיברות הראשונים ואת דבר ה' אל משה בשמונה הדיברות השניים.[10] בזה נתאמת שדבר ה' בפי משה בכל התורה אמת הוא.

גם ספר החינוך הצטרף לדעת הרמב'ם והתייחס לשני חלקי הטיעון בדבריו: "כבר הסכימה דעת כולם להאמין עדות אנשים ובריבוי המעידים על הדבר שיעידו עליו אז יתאמת העניין יותר בעיני שומעיו ובהיות המעידים מועטים יפול קצת ספק בדבר לפיקחים. וגם כן הסכימה דעת הכל מטעם זה לקבל מפי אבותיהם זקניהם עדותם במה שמספרים להם שאירע בימיהם או בימי אבותיהם או בימי אבות אבותיהם, ואין ספק כי בהיות אבות המעידים רבים ואותן שאירע בימיהם המעשה וראו אותו בעיניהם רבים, יתחזק הדבר בלב הבנים השומעים. על כן כשרצה האלהים לתת תורה לעמו ישראל נתנה להם לעיני שש מאות אלף אנשים גדולים מלבד טף ונשים ורבים להיות כולם עדים נאמנים על הדברים. וגם למען תהיה העדות יותר חזקה ונאמנה זכו כולם למעלת הנבואה, לפי שאין במה שיוודע מצד הנבואה נופל ספק לעולם. וזה שאמר השם למשה 'בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם', כלומר הם ובניהם לעולם יאמינו בך ובנבואתך כי אז ידעו ידיעה נאמנה כי ידבר אלהים את האדם וחי ושכל נבואתך אמת. ולולי שזכו לנבואה, בכל האותות שעשה משה לעיני פרעה ולעיניהם היה יכול בעל דין לחלוק ולומר מי יודע אם עשה הכל בתחבולות חכמת השדים או בכח שמות המלאכים".[11] את האמונה בתורה הוא ביסס על ריבוי העדים השותפים למסורת אבותיהם אשר היו המון רב אשר נכח בו.

הרב יוסף אלבו התייחס לחלק השני של הטיעון וביסס את האמונה במסורת האבות, על יחס האמון של בנים לאבותיהם. כך הוא מבאר את דברי משה שנאמרו, על פי התורה, כארבעים שנה לאחר מעמד הר סיני: "'השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי' (דברים ד' ל"ג), ואף על פי שהשכל ימאן זה הנה הוא אמת גמור, אחר שהעיד עליו הניסיון ובאה הקבלה בזה נמשכת מאב אל בן, אי אפשר להכחישו, לפי שהוא מבואר שאין בעולם מי שיאהב את האדם יותר מאביו, ולזה הקבלה שתבא נמשכת מאב לבן ראוי שיצויר הדבר ההוא בלב הבן ציור חזק לא ידומה הסרתו".[12]

באשר להטלת הספק בעצם נבואת משה, אף הרב אלבו אימץ את גישת הרמב"ם: "כי הדבר המצטווה לנביא בינו ובין ה' יש חשש או ספק לזולתו בקבלה ההיא, ואפילו לעומדים בדור ההוא וכל שכן לבאים אחריהם, שהרי משה רבינו לא האמינו ישראל בנבואתו אמונה שלמה עד יום מתן תורה ששמעו את הקול מדבר אליו".[13] לעומת זאת:"כל האותות והמופתים שעשה משה קודם מתן תורה, היו אותות א-ל שראוי שייעשו על ידו אותות ומופתים בלבד, לא לקבל תורה על ידו".[14] לדבריו, אין האותות שעשה משה קודם מתן תורה ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף מחייבים את קבלת התורה. אמנם ישראל שבאותו הדור האמינוהו שנעשו האותות בשליחות ה' לקבל את התורה, שאם לא כן ה' לא היה נותן גושפנקא לשליחותו "אם היה עתיד לכזב".

ר' יוסף אלבו מוסיף וטוען שמאחר שהנצרות והאסלאם לא ניתנו בהתגלות המונית אין לראות בהן דתות שמקורן מהאלוהים. ובכללות הוא אומר ואומר בכללות: "...וכל דת שלא תתפרסם נתינתה פרסום גדול כזה (הכוונה - כמו מעמד הר סיני) איננה אלהית."[15] עוד טוען ר' יוסף אלבו שאין לחשוש שהתורה שבידינו אינה זאת שניתנה ממשה כיוון שבכל דור ודור היו נביאם או חכמים שדאגו להעברתה המדויקת, גם כאשר המלכים היו עובדי עבודה זרה. לדעתו, אין להחשיב את נוסחי התורה שבידי עמים אחרים כמערערים על נוסח התורה היהודי (כאשר הם שונים) כיוון שהם נכתבו על ידי מעתיקים שלא היו בקיאים בתורה ואילו היהודים החשיבו מאוד את העברת התורה מדור לדור עד שדאגו ללמוד את הכתיב המלא והחסר ולכתוב על כך הערות בספר בשם "מסורת".[16]

המלבי"ם בפירושו על התורה (שמות יט, ט) מציג את הטענה בכותבו: "רצה ה' שתנתן התורה בפרסום גדול, וברבוי עצום של שישים ריבוא, והם הנחילו הקבלה הזאת אשר ראו בעיניהם לבניהם אחריהם לדור אחרון, ועל כן כל מי שיקום לאמור שהוא שליח מן ה' ליתן תורה לעם, נשיב אליו: תורה שלא תנתן מאת האלוקים בפרסום גדול כזה, אינה אלוקית, וכל שכן שבא לבטל התורה הנתונה ממשה שישיבו לו שצריך שיתראה ה' בעצמו לפני שישים ריבוא, בפרסום גדול כמו שהתגלה בעת נתינתה, כי בדבר המצטווה לנביא בינו לבין עצמו יש חשש וספק בדבריו אפילו בדורו, וכל שכן בדורות אחרים".

בעוד שהוגים נוצרים ראו גם בסיפורים אלו וגם בסיפורי הבשורה הנוצרית ראיות לטענותיהם, מקביליהם היהודים קיבלו את סיפורי התורה בלבד, והציגו את הטיעון המבוסס עליהם, באופן שמבדל אותו מהטיעון הכריסטולוגי, בטענה שסיפורי הבשורה אינם מבוססים על עדות של מיליוני אנשים. אשר על כן טיעון מעמד הר סיני נותר טיעון מרכזי בחינוך ליהדות, ובספרות שנועדה לבסס את עיקרי האמונה לציבור הרחב.[17]

במאה העשרים והעשרים ואחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב דוד גוטליב לקח את טיעון העד, ופירמל אותו למה שהוא קורא "עיקרון הכוזרי", שאומר כך: "יהי מאורע אפשרי E, שבמקרה ואכן יתרחש, יותיר כמויות אדירות של ראיות זמינות המעידות על התרחשותו. אם הראיות לא קיימות, אנשים לא יאמינו שמאורע E התרחש". עיקרון הכוזרי אומר שיש גבול למה שאנשים מסוגלים להאמין - לא ניתן לגרום לאנשים להאמין במשהו שסותר את עיקרון הכוזרי. הרב גוטליב טוען שמבחינה אמפירית העיקרון שלו מעולם לא הופרך - שכן אין בהיסטוריה אף דוגמה שהפרה את עיקרון הכוזרי, קרי מאורע E שהתרחשותו מותירה עדויות רבות, שאנשים האמינו שהתרחש, אף על פי שהוכח שלמעשה הוא לא התרחש. ולכן, אין זה מתקבל על הדעת להניח שמעמד הר סיני, שהתרחשותו מותירה עדויות אדירות בדמות זיכרון של כל העם היהודי, לא התרחש, שכן הוא הדוגמה היחידה בהיסטוריה להפרת עיקרון הכוזרי.

בימינו משמש טיעון העד פעמים רבות אצל מחזירים בתשובה, בחינוך הדתי ובספרות הנועדה להסביר את עיקרי האמונה לציבור הרחב.[18]

בין המרצים הגדולים בעניין זה נמנה הרב לורנס קלמן אשר בהרצאותיו נוהג הוא להציע את שיטתו בעניין זה בה הוא מחלק את אפשרויות הפרכת הטיעון לשלשה סוגים.[19]

הנמקות נוספות שניתנו לחיזוק טיעון העד ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נימוק נוסף ששימש חלק מהמשתמשים בטיעון העד ביהדות, הוא ששום דת אחרת לא טענה שהייתה לה התגלות בפני כל קהל המאמינים (כאשר אלה היו רבים מאוד) למעט דתות שהאמינו גם בהתגלות לעם ישראל במתן תורה והשתמשו בטיעון כדי לבסס את האמונה בהתגלות זו.[20]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הטוענים[דרוש מקור] שהטיעון, כפי שניסחו ריה"ל, אינו תקף. זאת משני טעמים:

  • פערים ברציפות: הטיעון נסמך על העברת רציפה של העדות, בידי מספר רב של עדים מכל דור ודור. לדברי המבקרים, המקרא עצמו מעיד על העדר רציפות במסורת, ראשית בספר שופטים: "וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אֶת-ה' וְגַם אֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל" (שופטים ב' 10), ושוב בספר מלכים: "וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל-שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית ה'... וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת-דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו. ... וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן וְאֶת-עַכְבּוֹר בֶּן-מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר. לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת-ה' בַּעֲדִי וּבְעַד-הָעָם וּבְעַד כָּל-יְהוּדָה עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי-גְדוֹלָה חֲמַת ה' אֲשֶׁר-הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַכָּתוּב עָלֵינוּ." (מלכים ב' כב' 8-13). עדות נוספת לקבלת התורה שלא מתוך מסורת המועברת מאבות לבנים נמצאת במעמד קריאת התורה של עזרא לעם בחג הסוכות.[21]

תגובות על הביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פערים ברציפות: ריה"ל התייחס לטענה לגבי מעמד קריאת התורה המסופר בספר עזרא (תוך כדי ויכוח עם הקראים) וטען שמה שמתואר שם על בורות בהכרת מצוות התורה מתייחס רק לבורים אבל החכמים היו בקיאים בכל התורה[22] ספרי התנ"ך מספרים כי בכל תקופה הייתה הנהגה תורנית שהתבטאה בנביאים וחכמים שנקראו "זקני העם", הכהנים והשופטים;[דרוש מקור]

יש הטוענים כי מצבו הקדום של עם ישראל דמה למצבו בהווה[דרוש מקור], כאשר רוב היהודים בישראל חילונים, ועם זאת מודעים לגרעין הציבורי המקפיד על שמירת התורה והמצוות, ומקיים מצוות בסיסיות כגון ברית-מילה ושמירת יום הכיפורים.

בדבר מציאת ספר התורה בימי יאשיהו, הפרשנים המסורתיים קבעו כי מדובר בספר התורה המקורי של משה רבנו, שעורר התרגשות מיוחדת אף על פי שהתקימו ספרי תורה נוספים, ומוצאים לכך הדים בפסוקים המתארים את "ספר התורה" ב-ה' הידיעה.[23] כמו כן לפי חז"ל ההתרגשות בעקבות מציאת ספר התורה נבעה מהיותו מגולל בפרשת התוכחה בכי תבוא המרמז על הגלות הקריבה בשעתו, וכהמשך המקרא אודות נבואת חולדה הנביאה. לפיכך יש המסבירים שההתרגשות לא הייתה אודות המצוות שהיו כתובות בספר והיו ידועות לעם, אלא על החלק שנקרא בו.[24]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מסכת אבות ג,יג: "אמר ר' עקיבא מסורת סייג לתורה".
  2. ^ "אמונות ודעות" בהקדמת הספר עמוד כ"ו, תרגום הרב קאפח, הוצאת מש"ה וכן במאמר שלישי, במהדורת הרב קאפח אותיות ד' ,ו' (חלוקת המאמרים לאותיות היא תוספת של הרב קאפח).
  3. ^ מאמר שלישי, סוף אות ו', שם
  4. ^ הנבחר באמונות ודעות, מאמר שלישי, ד'.
  5. ^ הכוזרי, מאמר ראשון, כה', בתרגום ר' יהודה אבן תיבון.
  6. ^ משנה תורה ספר המדע הלכות יסודי התורה ח' א'.
  7. ^ איגרות הרמב'ם, איגרת תימן, הוצאת שילת, ירושלים תשנ'ה, עמ' קכו.
  8. ^ שם עמ' קלט.
  9. ^ ראה מסכת מכות כג,ב "תורה ציווה לנו משה" תורה בגימטריא 611 רמז למצוות ששמענו מפי משה אבל שני הדיברות הראשונים "'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום". ולכן הם נכתבו בגוף ראשון- 'אנכי' 'על פני', ולא בגוף שלישי כשאר הדיברות- 'שם ה' א-להיך' ולא כתוב 'שמי', 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ' ולא כתוב 'עשיתי'.
  10. ^ כנ"ל "והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך".
  11. ^ בתחילת ההקדמה לספרו.
  12. ^ ספר העיקרים א' יט'.
  13. ^ ספר העיקרים א' כ'.
  14. ^ ספר העיקרים א' יח'.
  15. ^ העיקרים, מאמר ראשון, פרק כ'
  16. ^ ר' יוסף אלבו, ספר העיקרים מאמר שלישי, פרק כ"ב:
  17. ^ לדוגמה: "מסע אל פסגת הר סיני" מאת הרב מרדכי נויגרשל; "מסילות אל האמונה" עמוד 64-69; "דע מה שתשיב לעצמך" מאת הרב זאב קרוב, הוצאת קורן, 1995; "דורנו מול שאלות הנצח", ד"ר אהרון ברט, עמ' 167–172 (הוצאה שלישית, תשכ"ה); "אגרות קודש" של הרמ"מ שניאורסון, כרך יח', איגרת ו'תתעו', ד"ה "כל" ו- "עניין".
  18. ^ לדוגמה: "מסע אל פסגת הר סיני" מאת הרב מרדכי נויגרשל; "מסילות אל האמונה" עמוד 64-69; "דע מה שתשיב לעצמך" מאת הרב זאב קרוב, הוצאת קורן, 1995; "דורנו מול שאלות הנצח", ד"ר אהרון ברט, עמ' 167–172 (הוצאה שלישית, תשכ"ה); "אגרות קודש" של הרמ"מ שניאורסון, כרך יח', איגרת ו'תתעו', ד"ה "כל" ו- "עניין";
  19. ^ אמיתות היהדות בניגוד לשאר הדתות - ההוכחה הגדולה. שיעורו של הרב לורנס קלמן, יוטיוב
  20. ^ לדוגמה: "מסילות אל האמונה", עמוד 64–69 וכן ב-"דע מה שתשיב לעצמך" מאת הרב זאב קרוב, הוצאת קורן, 1995.
  21. ^ Kuzari_Principle
  22. ^ הכוזרי, מאמר שלישי, פסקאות נ"ד-ס"ג.
  23. ^ ראו לדוגמה בחוברת "שורשי החיים" של הרב שרקי, תשס"ט, הוצאת "אורים"
  24. ^ רש"י פסוק י"ג, מלבי"ם על פרק כ"ב פסוק ט"ז, מצודת דוד שם.