יוסי קריים
יוסי קריים (8 בדצמבר 1939 – 18 במאי 1991[1]) היה מדריך נוער ועורך ספרות. הוציא לאור את כתב העת "פרוזה" במשך שנים ארוכות.
קורות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]יוסי קריים נולד באלכסנדריה, שבמצרים, למשפחה אמידה. אביו, טופיק, היה בן למשפחת סוחרי טקסטיל מסוריה, שהגיע למצרים לאחר לימודי כלכלה באוניברסיטה האמריקנית בביירות. אימו, אירן ביאנקו, הייתה בת למשפחת בנקאים במצרים.
יוסי ואחיו אלי למדו צרפתית וערבית. לאחר מות האב בשנת 1949 עלתה האם עם שני ילדיה לישראל. תחילה גרו בשכונת התקווה, ומאוחר יותר רכשה אירן דירה ברחוב המגיד בתל אביב, בה גרה עד מותה. יוסי קריים למד בגימנסיה בלפור, בפנימיית ניצנים ובמגדיאל, והיה חניך בתנועת הנוער "המכבי הצעיר".
לאחר השירות הצבאי עבד בתנועת מכבי העולמית כמדריך נוער בתפקידים שונים, ותקופת מה היה שליח התנועה באורוגוואי. עם שובו לישראל הקים חברה להפקת הצגות ילדים, שהעלתה בשנת 1969 הצגה המבוססת על הספר "עזית הכלבה הצנחנית" של מרדכי גור, בעיבודו של אוריאל אופק.[2][3] כמו כן עבד במחלקת ההסברה של מפלגת העבודה, וכיועץ במחלקה לנוער שוליים במשרד החינוך.
בשנת 1974 הקים את “במעגל” - סדנאות לקדרות, ציור, פיסול, כתיבה יוצרת ועוד, במרתף ברחוב דיזנגוף 202 בתל אביב. סדנאות אלה פעלו במשך מספר שנים. יעקב בסר ניהל בתחילה את החוג לשירה, ואחריו ניהל את החוג אשר רייך.[4]
בינואר 1976 הקים קריים את העיתון לספרות "פרוזה", ואת הגיליונות הראשונים ערך יעקב בסר. בגיליון הראשון התפרסמו שני שירים של יונה וולך. הגיליון השני נפתח בשני שירים שכתב המשורר הפלסטיני אנטון שמאס על יונה וולך.[5] תקופה זו, לפני הבחירות לכנסת התשיעית המכונות "מהפך 1977", הייתה סוערת מבחינה פוליטית. בסר רצה להבליט בכתב העת מעורבות פוליטית וחברתית, והגדיר את "פרוזה" כ"עיתון מעורב שיעודד ויתמוך במעורבותו האישית והמוסרית של היוצר בחיי החברה שלנו". לעומתו, קריים התעניין פחות בפוליטיקה ושאף יותר לשירה וספרות אמנותית. על רקע חילוקי דעות אלה פרש בסר מעריכת כתב העת באפריל 1976, וקריים היה לעורך הראשי. לאחר זמן מה בסר ייסד את כתב העת הספרותי "עתון 77", שהיה פוליטי יותר באופיו, וערך אותו במשך כ-30 שנה.[6]
על פי איתמר לוי, הדבר שאפיין את קריים כעורך יותר מכל היה רצונו לקבל הכרה ואהבה מקהל הקוראים, מכיוון שחלק גדול מהסופרים והמבקרים לא העריכו אותו משום שלא הגיע מרקע ספרותי. הוא נהג לקיים מפגשים עם קוראי העיתון פעם בשבוע, וניסה לבנות בסיס קוראים רחב ככל האפשר, שימשוך גם מפרסמים.[7]
באוגוסט 1984 פרסם דן בן אמוץ בעיתון "חדשות" ריאיון עם יוסי קריים ובנו יואב, חולה בשיתוק מוחין, שהיה אז בן 8. האב ובנו רואיינו מאוחר יותר גם בתוכנית של דן מרגלית בטלוויזיה החינוכית. בראיון התלבט יוסי קריים בשאלה אם היה מן הצדק להשאיר את בנו בחיים מתוך ידיעה שהוא עתיד לחיות חיים של מוגבלות, וביטא בגילוי לב עמדות התומכות בהמתת חסד. הריאיון עורר סערה ציבורית ודיונים רבים בנושא זה.[8][9][10]
קריים המשיך לערוך ולהוציא לאור את גיליונות "פרוזה" עד לתחילת שנת 1990. באותה שנה התדרדר מצבו הבריאותי והוא עבר ארבעה ניתוחי מעקפים בלב.
הוא רכש סוס ועגלה וב-26 באוגוסט 1990 יצא למסע ברחבי ישראל, שהחל בקיבוץ דן. כוונתו הייתה להכיר אנשים ומקומות חדשים. "אני רוצה לפגוש בני אדם לאורך כל הארץ, מ"דן" כנקודה הצפון-מזרחית ובאלכסונים (כולל מטולה), עד אילת וחזרה לראש הניקרה, בלי השטחים. אני רוצה לעבור בכל המקומות שאותם חרשתי בנעוריי ברגל."[11][12]
מסעו לא הושלם. יוסי קריים נפטר ב-18 במאי 1991 ממחלת לב, מותיר את משפחתו עם החובות של "פרוזה" שנקלע לקשיים. אשתו נעמי, גננת במקצועה, נאלצה לשלם סכומים גבוהים לנושים במשך שנים ארוכות.[13] קריים נקבר בבית העלמין קריית שאול. בנו, יואב קריים, הוא פעיל חברתי למען זכויות הנכים בישראל, והיה מועמד מטעם מפלגת מרצ בבחירות לכנסת.
בינואר 1992 ראה אור גיליון אחרון של "פרוזה", לזכרו של יוסי קריים, בעריכתו של רינו צרור.
ציטוטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]"משורר, כמו צייר וכמו מוזיקאי, וכמו כל יוצר אחר, אינו זקוק לתעודות מפוארות שתצבענה על כישוריו. משורר טוב, מילותיו מדברות במקום התעודה, וגם במקומו."
"מעניין מה היה קורה אם היו עושים שבוע הספר לספרות בלבד, בלי ספרי בישול או אנציקלופדיות. אני משוכנע שהאנשים לא היו מגיעים בכלל."
— יגאל גלאי, משני עברי הדוכנים, מעריב, 3 ביוני 1977
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יוסי קריים 1939 - 1991, צילום מצבתו של יוסי קריים (באנגלית).
- ^ א.ב דן, צניחה חופשית, באתר וואלה, 1 בינואר 2010.
- ^ מירית שם-אור, פגזים וקפצונים בתיאטרון הילדים, דבר, 21 בנובמבר 1969.
- ^ סמדר שיר, משתוררים בצוותא, מעריב, 11 בפברואר 1977.
- ^ אנטון שמאס: צמרפלדה, בגיליון 204 של כתב העת המקוון "פיוט", 2011.
- ^ אלי אשד, יומולדת עצוב, באתר ynet, 20 בפברואר 2007.
- ^ גברת אלמונית, גבר עם פיג'מה, באתר "חנות הספרים של איתמר", 10 ביולי 2014.
- ^ נחום ברנע, מוסר אסקימוסי, כותרת ראשית, 17 באוגוסט 1988.
- ^ הזכות להמית - דילמה של אב לילד פגוע מוח, קטעים מהספר "ובחרת בחיים", 1997.
- ^ יצחק אהרון, רחמים אחרונים: על המתת חסד, באתר ynet, 7 במאי 2012.
- ^ מרי רייזל, מסעות יוסי קריים, מעריב, 7 בספטמבר 1990.
- ^ אבנר אברהמי, הדרך הארוכה והמתפתלת, מעריב, 10 בספטמבר 1990.
- ^ הגר ינאי, דברים שלמדתי בישיבה, באתר הארץ, 8 בינואר 2002.
